שלום דודה ../images/Emo39.gif
יש לי הצעה בשבילך - מכיוון שאני משערת שכאשר את פוגשת את האחיין שלך יש לך הרבה זמן בשבילו, יחסית אולי להורים (שמדי פעם מרגישים שהם צריכים "זמן לעצמם" ואולי יש להם הרגשה שהוא לא מספיק מאפשר להם את זה) - פשוט תשחקי איתו. תבואי אליו במטרה לשחק איתו. חפשי משחקים ששניכם יכולים להנות מהם. אל תכעסי עליו, אל תאיימי עליו, אל תבטיחי לו הבטחות - פשוט תשחקי איתו. אני מניחה שזה יגרום לשניכם הרבה יותר הנאה מאשר המצב הנוכחי, ואולי - רק אולי - במשך הזמן הנכונות שלך לשחק איתו תאפשר לו גם לשחק לבד. ממה שאני קוראת בהודעה שלך (ואולי אני טועה, אז את מוזמנת לתקן אותי, כמובן) "אתם" (כלומר, כל מי שהוא לא האחיין שלך - הורים, דודים, חברים...) החלטתם שמשהו לא בסדר אצל האחיין שלך משום שהוא לא יודע להעסיק את עצמו. מכיוון שכך, אתם "עובדים" על עשיית שינוי אצלו - כועסים עליו, מאיימים עליו (שלא יביאו אותו לדודים או חברים), מבטיחים לו הבטחות (אם הוא יהיה "ילד טוב"...), מדברים אילו - בקיצור - אתם ממש "מונחי מטרה". אני חושבת שאתם מפעילים עליו לחץ מיותר. אני חושבת שבלחץ שלכם, אתם גורמים סבל לילד וגורמים סבל לעצמכם. היכולת "להעסיק את עצמך" בלי עזרה מגורמים חיצוניים היא בחלקה תכונה מולדת ובחלקה מתפתחת עם השנים. על החלק הראשון אתם לא יכולים להשפיע, ולחלק השני - מה שאתם עושים כרגע, בעיני, מפריע. אני חושבת שאין טעם לכעוס על ילד שמתקשה להיות לבד. זה האופי שלו. ככה הוא. אני בהחלט יכולה להבין את ההורים שלו, שודאי רוצים לעשות עוד דברים, ואולי מרגישים שהצורך שלהם להעסיק אותו מפריע לעיסוקים אחרים שלהם, אבל כעס לא יעזור פה. אני חושבת שההורים שלו צריכים להגדיר לעצמם מה בדיוק מפריע להם ולנסות למצוא פתרונות יצירתיים לבעיה עצמה. למשל, אם הם מרגישים שהם לא מספיקים לעשות את עבודות הבית - הם יכולים להזמין אותו להשתתף איתם במטלות האלה - ילדים שמחים מאד לעזור בשטיפת כלים, בקיפול כביסה, בטאטוא הרצפה וכיוצ"ב; אפשר למצוא משחקים שבהם גם ההורה שמשתתף יכול לנוח (למשל, הילד רופא וההורה חולה). אני מהמרת, שאם ההורים שלו דוקא יזמו הרבה פעמים פעילות משותפת איתו (יציעו לו לצייר יחד, לקרוא יחד סיפור, לצפות יחד בטלויזיה, לשחק יחד במשחק...) - לאורך זמן הוא יהיה פחות ופחות תלוי בהם להעסקה היומיומית שלו. אני חושבת שאין טעם לאיים עליו או להבטיח לו דברים - כל אלה רק מכניסים אותו ללחץ מיותר. אני חושבת שכשאתם מדברים איתו על הרגשות שלו, אתם בעצם מדברים איתו על הרגשות שלכם (אחרת, למה הוא צריך להכחיש משהו? ואיזה בלגאן בדיוק מישהו עשה?). אני חושבת שנדמה לכם שאתם מדברים על הרגשות שלו, אבל בעצם הוא מרגיש בדברים שלכם איזה איום כלפיו או איזו ציפיה ממנו לענות תשובות מסויימות (שהוא אולי לא יכול לתת). אולי כדאי לנסות להיות אמפתיים לצורך שלו (אני מבינה שאתה רוצה שאני אשחק איתך). גם אם צריך לדחות את הבקשה שלו למשחק משותף, אני משערת שאפשר למצוא פתרון (אתה תעזור לי להכין ארוחת צהריים, וכשנגמור אני אשחק איתך בלגו - במקום "אני לא יכולה לשחק איתך בלגו כי אני צריכה להכין עכשיו ארוחת צהרים"). את אומרת שכשהוא משחק הוא מרוכז במשחק - זה נשמע לי כמו הגרעין שטמון בו דוקא ליכולת לשחק לבד - תנו לו זמן - הוא ינבוט. והערה אחרונה - אם הוא לא מרוצה ממשהו שהוא עשה - אל תאמרו לו שזה יפה כמו שזה. הוא חושב שאתם משקרים לו. הרי בעיניו זה לא מוצא חן. אני מציעה לכם להכיל את הרגשות שלו "אתה מאוכזב / אתה מתוסכל / הציור לא מוצא חן בעיניך" ואולי לתת לו פרספקטיבה אחרת (למשל, אם הוא מתלונן שהדינוזאור שצייר לא יצא מספיק מפחיד, להתייחס לאספקט אחר של העבודה שלו, למשל "אני רואה שהשתמשת בהרבה מאד צבעים" - לא להעביר בקורת (חיובית או שלילית) פשוט להראות לו שאתם מתעניינים, שאתם שמים לב). אני מצרפת לך שני קישורים לדיונים שיכולים לעניין אותך - האחד על
ילד תלותי והשני על
סף תסכול נמוך.
