יונה למשל
הוא דוגמה הפוכה. אלוהים שלח את יונה לנינוה לא כדי לגיירם, אלא כדי ש"ישובו מן החמס אשר בכפיהם". דבר ידוע ובסיסי הוא בהשקפת העולם של המקרא, שיש ועיד גודשת את סאת חטאיה (מעניין הדבר שתמיד על עבירות אנושיות, בין אדם לחבירו), והיא עומדת בפני חורבן, מכיון שאין הצדקה יותר לקיומה, בלשון המעטה. דוגמות: המבול (´כי מלאה הארץ חמס´); סדום (´זעקת סדום ועמורה כי רבה´); הכנענים יושבי הארץ (כאן זה בעיקר על התגאלות מינית: ´כי את כל התועבות האל עשו יושבי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ´); וגם נינוה, אם כי הם חוזרים, לזמן-מה, ממעשיהם הרעים ועל כן העונש לא מתבצע (נינוה, אגב, היא בירת אשור, שהחריבה בסופו של דבר את ממלכת ישראל, בה ישב יונה. חז"ל אומרים שיונה ידע בנביאותו שמנינוה תיפתח הרעה על ישראל, ולכן הוא לא רצה ללכת להחזירם בתשובה ולהצילם. הסיבה כמעט היחידה שלא לקבל פירוש זה היא כפירה עקרונית באפשרות של נבואה). לגבי עם ישראל - ודאי, המקרא מלא בכך. ברור הוא שברית נכרתה בין אלוהי השמים והארץ לבין ישראל, ובברית הזאת כתוב במפורש מה יקרה אם היא תופר. קריאה במקרא מראה בבירור שיש לאלוהי ישראל מהלך היסטורי להעביר, ושגם שיטת ה´מקל והגזר´ היא בשימושו (אם כי לא לאורך כל הדרך). חזרה לנושאנו. צריך להגדיר מהי מיסיונריות. מסיון, מילולית, פירושו שליחות. כל השאלה היא שליחות לְמה. עובדה ידועה היא שאין, ולא היתה מעולפ לעם ישראל כל ציווי או כוונה לגייר את העולם כולו. מטרה אחרת בהחלט קיימת, והיא שהעולם כולו יהיה מוסרי יותר, ויכיר במלכות ה´. אידיאל זה מתבטא ב´שבע מצוות בני נוח´, שהן חוקי המוסר הבסיסיים והמינימליים ביותר בין האדם לאלוהיו ובין האדם לחברו, על מנת שיגיעו ימים בהם "נכון יהיה הר בית ה´ על ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים... ושפט בין הגוים, והוכיח לעמים רבים, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד). בהצלחה בעבודה, הלל.
