צריכה עזרה
אני נמצאת בהרבה לבטים עצמיים לגבי הקשר בו אני נמצאת ואשמח להתייעץ עם זרים דווקא בלי נקודת מבט אישית על הקשר אז ככה, אני בת 22 ובן זוגי מזה שנתיים וחצי בן 25, הקשר הוא בערך הראשון הרציני מאוד שלי שנובע מאהבה אמיתית וכנה בתחילה הקשר היה אינטנסיבי וכלל מפגשים יום יומיים , בגלל הגיל והאוירה הכללית בשנה הראשונה הקשר היה מאוד דרמטי, המון ריבים מאוד מיותרים וילדותיים, צעקות ואף פרידה ליום. אני עצמי העברתי אותו גיהנום קצר המון סרטים וקנאה ורצון להיות עמו יום יום לאחר שיחות איתו ועצמי התאזנתי מאוד הפכתי מה שנקרא בין לילה לבת זוג תומכת, אוהבת מפנקת ומפרגנת והוא.. הוא נשאר כועס זה מתבטא בדברים הקטנים של בכי שזוכה מצידו להערות ציניות, הערות מצידי על מחסור במפגשים נענים בכעס מצידו יש לציין שמסיבות של אאפרט המפגשים יכולים להיות רק אצלי או בחוץ. מה גם שהקשר עם המשפחה שלו לא קיים כמעט. אני מאוד אוהבת אותו. אבל הקשר בגדול לא מתאים לי. הוא לא מביא לי מה שאני צריכה מבן זוג ושאני מנסה להעלות מולו את הנושא אני כנראה מעוררת בו אנטגוניזם כל כך רב בגלל התקופות הקשות שעברנו שהוא פשוט נסגר ומתעצבן נורא. אני מרגישה לבד נורא בקשר ושאין עם מי לדבר ואני אפילו מאשימה קצת את עצמי אבל שאלתי אם היא לדעתכם יש דרך לרכך ולהראות לו שקשה לי? שהקשר לא טוב לי? יש לציין שניסיתי פעם אחת והרגיש לי ולו במהלך השיחה שהקשר באמת עלול להגמר וכנראה רק מהמקום הזה של הפחד שאני רצינית הוא הבטיח שיהיו שינויים (השיחה סבבה סביב חוסר הפרגון שלו והמזג החם) דברים אלו השתנו במעט. ממש במעט וגם בצורה מלאכותית נורא, אבל אלו דברים שפחות מפריעים, כאשר אני מעלה את נושא התדירות של המפגשים וחוסר הרגישות שלו הוא מסוגל לקום וללכת במהלך השיחה. האם יש טעם או דרך לנסות להראות לו שכואב לי? מפריע לי כל כך שבנאדם שכביכול אוהב אותי לא מחבק אותי שאני בוכה..
אני נמצאת בהרבה לבטים עצמיים לגבי הקשר בו אני נמצאת ואשמח להתייעץ עם זרים דווקא בלי נקודת מבט אישית על הקשר אז ככה, אני בת 22 ובן זוגי מזה שנתיים וחצי בן 25, הקשר הוא בערך הראשון הרציני מאוד שלי שנובע מאהבה אמיתית וכנה בתחילה הקשר היה אינטנסיבי וכלל מפגשים יום יומיים , בגלל הגיל והאוירה הכללית בשנה הראשונה הקשר היה מאוד דרמטי, המון ריבים מאוד מיותרים וילדותיים, צעקות ואף פרידה ליום. אני עצמי העברתי אותו גיהנום קצר המון סרטים וקנאה ורצון להיות עמו יום יום לאחר שיחות איתו ועצמי התאזנתי מאוד הפכתי מה שנקרא בין לילה לבת זוג תומכת, אוהבת מפנקת ומפרגנת והוא.. הוא נשאר כועס זה מתבטא בדברים הקטנים של בכי שזוכה מצידו להערות ציניות, הערות מצידי על מחסור במפגשים נענים בכעס מצידו יש לציין שמסיבות של אאפרט המפגשים יכולים להיות רק אצלי או בחוץ. מה גם שהקשר עם המשפחה שלו לא קיים כמעט. אני מאוד אוהבת אותו. אבל הקשר בגדול לא מתאים לי. הוא לא מביא לי מה שאני צריכה מבן זוג ושאני מנסה להעלות מולו את הנושא אני כנראה מעוררת בו אנטגוניזם כל כך רב בגלל התקופות הקשות שעברנו שהוא פשוט נסגר ומתעצבן נורא. אני מרגישה לבד נורא בקשר ושאין עם מי לדבר ואני אפילו מאשימה קצת את עצמי אבל שאלתי אם היא לדעתכם יש דרך לרכך ולהראות לו שקשה לי? שהקשר לא טוב לי? יש לציין שניסיתי פעם אחת והרגיש לי ולו במהלך השיחה שהקשר באמת עלול להגמר וכנראה רק מהמקום הזה של הפחד שאני רצינית הוא הבטיח שיהיו שינויים (השיחה סבבה סביב חוסר הפרגון שלו והמזג החם) דברים אלו השתנו במעט. ממש במעט וגם בצורה מלאכותית נורא, אבל אלו דברים שפחות מפריעים, כאשר אני מעלה את נושא התדירות של המפגשים וחוסר הרגישות שלו הוא מסוגל לקום וללכת במהלך השיחה. האם יש טעם או דרך לנסות להראות לו שכואב לי? מפריע לי כל כך שבנאדם שכביכול אוהב אותי לא מחבק אותי שאני בוכה..