הגיון זה דבר די יחסי...
יפנית לא מבחינה בין יחיד לרבים וזכר לנקבה, וזה יכול להראות מוזר לאנשים מסויימים, אבל גם עברית לא מבחינה בין אנשים, חיות, "עצים ודברים מתפשטים", "כלים ודברים קטנים", ו"פירות, נוזלים, ודברים שבאים בקבוצות"... שפה מוזרה. כן, יש
שפות שמבחינות בין הדברים האלה.
האמת היא שגם אני נטיתי פעם לחשוב שיפנית היא שפה הגיונית, אבל עכשיו אני מנסח את זה במונחים אחרים, טיפה יותר מדוייקים, כי מה זאת שפה הגיונית? שפה שעובדת כמו מתמטיקה? מן הסתם זה לא נכון לגבי אף שפה טבעית. אז מה כן נראה לי כל-כך מסודר ביפנית? טוב, זה בטח לא היה הקאנג'י.
אבל המורפולוגיה (כלומר כל מערכת ההטיות של הפועל והשם) ביפנית מאוד מסודרת. במקום בלאגן לא מסודר והמון צורות חסרות, ביפנית אפשר פשוט להדביק הטיות לפועל כאוות נפשנו ולעצב אותו כדי להביע בדיוק את ההבחנות שאנחנו רוצים. עם הזמן למדתי שיש שם כללי לשפות כאלה:
שפות מדביקות. זה בהחלט מדבק.
