אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
צריכה ספר/סיפור ילדים על פרידה
- פותח הנושא Lily24
- פורסם בתאריך
"הילדה שנשארה לבדה" ליסי רוזיה- פונטין/לקישור
קישור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4072557,00.html
קישור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4072557,00.html
"אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה"/ אשכול נבו...
קישור: http://www.kolech.com/show.asp?id=38085
יעל דר "הארץ" :
ספר הילדים הראשון של הסופר אשכול נבו, "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", הוא משב רוח רענן מאוד. בשקט בשקט ובלי לעורר סערה הוא מחזיר לספרות הילדים משהו שזו ויתרה עליו במידה רבה בדור הכתיבה האחרון: הביטחון שילדים יודעים לקרוא ולראות בין השורות, גם כשמדובר ברגשות מורכבים. הספר הזה הוא אחד מספרי הילדים העדינים ביותר שקראתי באחרונה. רוב האימפקט הרגשי שלו, ויש הרבה מאוד מזה, קורה בין השורות ו"מאחורי" הציורים המעודנים ועתירי המידע וההומור הדק של דיויד הול, בלי שהדבר נאמר ומוצג במפורש. עצתי היא, שבזמן הקריאה יכבדו הקוראים המבוגרים את הביטחון המלא הזה של שני יוצרי הספר ביכולת ההבנה של הילדים, יוותרו על הכפית הפרשנית שהורגלנו אליה, וישאירו להם, לילדים, את מלאכת הפרשנות.
שלושה גיבורים יש בסיפור הזה. שניים מוזכרים כבר בשם הספר, אבא ועמליה. הגיבורה השלישית, אמא, מופיעה אף היא, לכאורה כגיבורה משנית, ולמעשה כדמות חשובה מאוד-מאוד בדרמת הגעגוע והאהבה שלפנינו.
אף שעל פני השטח הספר מתרכז בעמליה ובגעגועיה העזים לאבא שנסע לאוסטרליה לשבוע שלם, הוא מציג ומנהיר את דרמת הגעגוע משלוש זוויות שונות: זו של עמליה, זו של אמא וזו של אבא. בכך מחלץ נבו את הגעגוע מהמקום האנוכי החסר ("הלכו לי, השאירו אותי לבד"), והופך אותו למשהו הרבה יותר מורכב. הוא מראה, מבלי לומר זאת במפורש, שכשמישהו קרוב נוסע, כולם חסרים, כולם מתגעגעים, כל אחד בדרכו, ושמבחינות רבות יש בכך נחמה גדולה, כי מעל כל זה מרחפת אהבה גדולה.
עמליה עצובה מאוד כשאבא נוסע. הוא חסר לה ואמא אינה מצליחה לשמש לו תחליף: "במקום אבא, אמא הכינה לה את השוקו-של-הבוקר, אבל לא היה לו אותו טעם בכלל. במקום אבא, אמא לקחה אותה לגן, אבל היא השמיעה בדרך מוסיקה של תינוקות, שעמליה כבר לא אוהבת. אחרי הצהריים באו ההורים לקחת את הילדים מהגן, ודווקא באותו יום הגיעו כל האבאים... ורק אבא אחד לא הגיע - אבא של עמליה". היכולת הנפלאה של הול להציג רגש בפרצופים ובשפת הגוף, מבהירה יפה עד כמה חסר לה אבא. והיא גם מבהירה, מבלי שנבו צריך לומר מלה, עד כמה אמא קשובה לגעגוע של עמליה. ופניה, למי שמסתכל טוב, מסגירים שגם היא עצמה מתגעגעת. המשך הסיפור מלווה את געגועיה של עמליה ואת הקשב הרגיש של אמא, שיודעת שאינה יכולה לשמש לו תחליף, ובכל זאת יש ביכולתה להקל ולשמח. כדי שלא לקלקל את הקריאה (ואנא, עשו אותו דבר עם ילדיכם הקטנים) לא אכנס לפרטים.
געגוע נוסף הוא כמובן הגעגוע של אבא. "עמליה שלי, כמה התגעגעתי אלי?", הוא אומר כשהוא חוזר סוף סוף, ודי להביט בפניו ברגע הפגישה כדי לדעת אכן עד כמה. המבוגרים שבינינו, ולמעשה גם הקטנים, מוזמנים לראות בעצם כתיבת הספר סוג של עדות לגעגוע אבהי שכזה. נבו והול נותנים בידי קוראיהם הקטנים את היכולת לראות את שלושת הגעגועים השונים הללו, ולהבין שלא נכון, ולמעשה אי אפשר, להפריד ביניהם.
קישור: http://www.kolech.com/show.asp?id=38085
יעל דר "הארץ" :
ספר הילדים הראשון של הסופר אשכול נבו, "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", הוא משב רוח רענן מאוד. בשקט בשקט ובלי לעורר סערה הוא מחזיר לספרות הילדים משהו שזו ויתרה עליו במידה רבה בדור הכתיבה האחרון: הביטחון שילדים יודעים לקרוא ולראות בין השורות, גם כשמדובר ברגשות מורכבים. הספר הזה הוא אחד מספרי הילדים העדינים ביותר שקראתי באחרונה. רוב האימפקט הרגשי שלו, ויש הרבה מאוד מזה, קורה בין השורות ו"מאחורי" הציורים המעודנים ועתירי המידע וההומור הדק של דיויד הול, בלי שהדבר נאמר ומוצג במפורש. עצתי היא, שבזמן הקריאה יכבדו הקוראים המבוגרים את הביטחון המלא הזה של שני יוצרי הספר ביכולת ההבנה של הילדים, יוותרו על הכפית הפרשנית שהורגלנו אליה, וישאירו להם, לילדים, את מלאכת הפרשנות.
שלושה גיבורים יש בסיפור הזה. שניים מוזכרים כבר בשם הספר, אבא ועמליה. הגיבורה השלישית, אמא, מופיעה אף היא, לכאורה כגיבורה משנית, ולמעשה כדמות חשובה מאוד-מאוד בדרמת הגעגוע והאהבה שלפנינו.
אף שעל פני השטח הספר מתרכז בעמליה ובגעגועיה העזים לאבא שנסע לאוסטרליה לשבוע שלם, הוא מציג ומנהיר את דרמת הגעגוע משלוש זוויות שונות: זו של עמליה, זו של אמא וזו של אבא. בכך מחלץ נבו את הגעגוע מהמקום האנוכי החסר ("הלכו לי, השאירו אותי לבד"), והופך אותו למשהו הרבה יותר מורכב. הוא מראה, מבלי לומר זאת במפורש, שכשמישהו קרוב נוסע, כולם חסרים, כולם מתגעגעים, כל אחד בדרכו, ושמבחינות רבות יש בכך נחמה גדולה, כי מעל כל זה מרחפת אהבה גדולה.
עמליה עצובה מאוד כשאבא נוסע. הוא חסר לה ואמא אינה מצליחה לשמש לו תחליף: "במקום אבא, אמא הכינה לה את השוקו-של-הבוקר, אבל לא היה לו אותו טעם בכלל. במקום אבא, אמא לקחה אותה לגן, אבל היא השמיעה בדרך מוסיקה של תינוקות, שעמליה כבר לא אוהבת. אחרי הצהריים באו ההורים לקחת את הילדים מהגן, ודווקא באותו יום הגיעו כל האבאים... ורק אבא אחד לא הגיע - אבא של עמליה". היכולת הנפלאה של הול להציג רגש בפרצופים ובשפת הגוף, מבהירה יפה עד כמה חסר לה אבא. והיא גם מבהירה, מבלי שנבו צריך לומר מלה, עד כמה אמא קשובה לגעגוע של עמליה. ופניה, למי שמסתכל טוב, מסגירים שגם היא עצמה מתגעגעת. המשך הסיפור מלווה את געגועיה של עמליה ואת הקשב הרגיש של אמא, שיודעת שאינה יכולה לשמש לו תחליף, ובכל זאת יש ביכולתה להקל ולשמח. כדי שלא לקלקל את הקריאה (ואנא, עשו אותו דבר עם ילדיכם הקטנים) לא אכנס לפרטים.
געגוע נוסף הוא כמובן הגעגוע של אבא. "עמליה שלי, כמה התגעגעתי אלי?", הוא אומר כשהוא חוזר סוף סוף, ודי להביט בפניו ברגע הפגישה כדי לדעת אכן עד כמה. המבוגרים שבינינו, ולמעשה גם הקטנים, מוזמנים לראות בעצם כתיבת הספר סוג של עדות לגעגוע אבהי שכזה. נבו והול נותנים בידי קוראיהם הקטנים את היכולת לראות את שלושת הגעגועים השונים הללו, ולהבין שלא נכון, ולמעשה אי אפשר, להפריד ביניהם.
SARIT BROWN
New member
קופסת הנשיקות של זוזו
פרידה היא דבר לא פשוט, לא לקטנים וגם לא לגדולים. ספר זה מציע מציע פתרון יצירתי לפרידה ומאפשר שיח על הרגשות שמתלווים אליה.
זוזו כבר גדול והשנה הוא נוסע לקיטנה. הוא מאד שמח על כך ומצפה בקוצר רוח. כאשר אימו רוקמת את שמו על בגדיו, הוא מבין לפתע שהוא גם אמור לישון שם, רחוק מהבית ומאמא ואבא. פתאם כבר הרעיון של ליסוע לקיטנה נראה פחות מזמין. אביו ואמו מבינים את הקושי ומחליטים להכין לו קופסת נשיקות-דפים קטנים של נשיקות שבצד אחד נשיקה (עם אודם, כמובן) מאמא ובצד השני -נשיקה מאבא.
מגיע יום הפרידה וזוזו מאד חושש. הוא משתדל שלא להראות זאת יתר על המידה, כי הרי בכל זאת הוא גדול. כשמגיעה שעת השינה, זוזו מוציא נשיקה, רק אחת, לא לבזבז, שתשארנה מספיק נשיקות. את הנשיקה הוא מצמיד ללחי וההרגשה נעימה.
אחד מהפעוטות מתחיל לבכות ולא נרגע. גם בזוזו מתעצמים הגעגועים. עכשיו הוא כבר משתמש בעוד שתי נשיקות מהקופסא. הבכי של הפעוט לא מפסיק, הוא מחליט לתת לו מהנשיקות שלו וזה אכן מרגיע את הקטן. גם שאר החברים מבקשים נשיקות, גם הקטנים וגם הגדולים וכך כולם מצליחים להירדם. למחרת, זוזו כבר לא זקוק יותר לקופסת הנשיקות, כי יש לו המון חברים חדשים.
פרידה היא דבר לא פשוט, לא לקטנים וגם לא לגדולים. ספר זה מציע מציע פתרון יצירתי לפרידה ומאפשר שיח על הרגשות שמתלווים אליה.
זוזו כבר גדול והשנה הוא נוסע לקיטנה. הוא מאד שמח על כך ומצפה בקוצר רוח. כאשר אימו רוקמת את שמו על בגדיו, הוא מבין לפתע שהוא גם אמור לישון שם, רחוק מהבית ומאמא ואבא. פתאם כבר הרעיון של ליסוע לקיטנה נראה פחות מזמין. אביו ואמו מבינים את הקושי ומחליטים להכין לו קופסת נשיקות-דפים קטנים של נשיקות שבצד אחד נשיקה (עם אודם, כמובן) מאמא ובצד השני -נשיקה מאבא.
מגיע יום הפרידה וזוזו מאד חושש. הוא משתדל שלא להראות זאת יתר על המידה, כי הרי בכל זאת הוא גדול. כשמגיעה שעת השינה, זוזו מוציא נשיקה, רק אחת, לא לבזבז, שתשארנה מספיק נשיקות. את הנשיקה הוא מצמיד ללחי וההרגשה נעימה.
אחד מהפעוטות מתחיל לבכות ולא נרגע. גם בזוזו מתעצמים הגעגועים. עכשיו הוא כבר משתמש בעוד שתי נשיקות מהקופסא. הבכי של הפעוט לא מפסיק, הוא מחליט לתת לו מהנשיקות שלו וזה אכן מרגיע את הקטן. גם שאר החברים מבקשים נשיקות, גם הקטנים וגם הגדולים וכך כולם מצליחים להירדם. למחרת, זוזו כבר לא זקוק יותר לקופסת הנשיקות, כי יש לו המון חברים חדשים.
שחרזדה האחת
New member
הזרה תודה לא הכרתי זה מקסים-מחשבות צבעוניות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.