מיכלוש האדומה
New member
צריכה לפרוק את הכל...
אני בת 22. מגיל ההתבגרות אני מרגישה שאני סובלת מדיכאון אך לא הובחנתי מקצועית לגביי זה. הלכתי לכל מיני פסיכולוגים ולא היה מישהו שבאמת עזר. רק הקשיבו לי, שאולי זה נחמד אבל זה לא באמת מועיל. אני מרגישה שכבר [בערך] חודש אני סובלת מדיכאון דיי קשה. כמעט כל יום אני מרגישה ריקנות, בדידות ופחד לאבד את הקרובים שלי. אבל בעיקר בעיקר מציק לי הריקנות והבדידות. יש לי המון שעות במהלך כל שבוע שאני מבלה בעיקר עם עצמי. וקשה לי עם זה. יש לי מעגל חברים מצומצם 3-4 שאת רובם אני רואה בקושי בגלל מרחק פיזי, או בגלל שהם עסוקים בלימודי תואר/עבודה, או שיש להם את המעגל החברים שלהם. אני מרגישה שאני נדחקת לפינה, שאני זו שמטלפנת ויוזמת את הפגישות עם החברים ואני מרגישה שאין להם געגועים אליי כי רוב השיחות נעשות בגלל שאני מקיימת אותם. יש לי חבר כבר שנתיים וחצי שאומנם גר יחסית קרוב אליי אבל הוא עסוק עם הלימודים שלו ואם הוא לא לומד אז הוא מחלק את הזמן ביני לבין החברים שלו. הייתי ממש רוצה חבר/ה קרוב/ה לדבר יום-יום ולנסות להיפגש יום-יום כדי להרגיש באמת את הקרבה ואת האכפתיות שאני מחפשת כלכך. התחלתי היום עבודה חדשה ולא היה לי קל בכלל, הרגשתי שאני לא מבינה כלום, שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך. בקיצור ממש הרגשתי אפס מאופס למרות שאף אחד לא אמר לי זאת. אני כלכך מפחדת מכישלון ששוב מצאתי עבודה שלא מתאימה לי/שינצלו אותי בשכר. בעבודות הקודמות שעבדתי וגם עכשיו, אחריי יום עבודה אני חוזרת הביתה ונהייה לי סדר יום קבוע ומשעמם בין עבודה לבית, ואני לא מצפה למשהו מיוחד. ואני מרגישה כלכך הרבה ריקנות מכיוון שאין לי מה לעשות אחריי העבודה ואני מוצאת את עצמי יושבת בלילות מול הטלוויזיה לבד... מרגישה כמו מישהי בת 70 שאין לה מה לעשות עם החיים שלה. הבדידות הזו שאני מרגישה ממש ממש מציקה לי, גורמת לי לחוסר חשק לקום בבוקר לעוד יום שיגרתי ומשעמם. נימאס לי לרדוף אחריי החברים שלי. למה אליי אף אחד לא מתגעגע? אני מרגישה כלכך הרבה פעמים מיותרת בעולם.. בעיקר במהלך החודש הזה הרגשתי את זה מספר רב של פעמים.. אני רוצה לצאת מהדיכאון הזה. באמת שכן. והינה לפניי מספר ימים רשמתי כאן הודעה בפורום שאני מנסה לעזור לחברה למנוע ממנה את נסיעתה לבד לירדן מכיוון שהיא עלולה לסכן את חייה. אך אם אני בדיכאון [מה שאני מנסה להכחיש ביום יום כלפיי עצמי וכלפיי כל מי שמכיר אותי] כיצד אעזור לחברה שלי? אני צריכה קודם כל, לטפל בעצמי ולהיות מאושרת ורק אז אוכל לבוא ולעזור גם לחברה שלי. ממש נמאס לי להרגיש לבד וריקנית.. מצטערת שזה יצא ארוך... הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו.
אני בת 22. מגיל ההתבגרות אני מרגישה שאני סובלת מדיכאון אך לא הובחנתי מקצועית לגביי זה. הלכתי לכל מיני פסיכולוגים ולא היה מישהו שבאמת עזר. רק הקשיבו לי, שאולי זה נחמד אבל זה לא באמת מועיל. אני מרגישה שכבר [בערך] חודש אני סובלת מדיכאון דיי קשה. כמעט כל יום אני מרגישה ריקנות, בדידות ופחד לאבד את הקרובים שלי. אבל בעיקר בעיקר מציק לי הריקנות והבדידות. יש לי המון שעות במהלך כל שבוע שאני מבלה בעיקר עם עצמי. וקשה לי עם זה. יש לי מעגל חברים מצומצם 3-4 שאת רובם אני רואה בקושי בגלל מרחק פיזי, או בגלל שהם עסוקים בלימודי תואר/עבודה, או שיש להם את המעגל החברים שלהם. אני מרגישה שאני נדחקת לפינה, שאני זו שמטלפנת ויוזמת את הפגישות עם החברים ואני מרגישה שאין להם געגועים אליי כי רוב השיחות נעשות בגלל שאני מקיימת אותם. יש לי חבר כבר שנתיים וחצי שאומנם גר יחסית קרוב אליי אבל הוא עסוק עם הלימודים שלו ואם הוא לא לומד אז הוא מחלק את הזמן ביני לבין החברים שלו. הייתי ממש רוצה חבר/ה קרוב/ה לדבר יום-יום ולנסות להיפגש יום-יום כדי להרגיש באמת את הקרבה ואת האכפתיות שאני מחפשת כלכך. התחלתי היום עבודה חדשה ולא היה לי קל בכלל, הרגשתי שאני לא מבינה כלום, שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך. בקיצור ממש הרגשתי אפס מאופס למרות שאף אחד לא אמר לי זאת. אני כלכך מפחדת מכישלון ששוב מצאתי עבודה שלא מתאימה לי/שינצלו אותי בשכר. בעבודות הקודמות שעבדתי וגם עכשיו, אחריי יום עבודה אני חוזרת הביתה ונהייה לי סדר יום קבוע ומשעמם בין עבודה לבית, ואני לא מצפה למשהו מיוחד. ואני מרגישה כלכך הרבה ריקנות מכיוון שאין לי מה לעשות אחריי העבודה ואני מוצאת את עצמי יושבת בלילות מול הטלוויזיה לבד... מרגישה כמו מישהי בת 70 שאין לה מה לעשות עם החיים שלה. הבדידות הזו שאני מרגישה ממש ממש מציקה לי, גורמת לי לחוסר חשק לקום בבוקר לעוד יום שיגרתי ומשעמם. נימאס לי לרדוף אחריי החברים שלי. למה אליי אף אחד לא מתגעגע? אני מרגישה כלכך הרבה פעמים מיותרת בעולם.. בעיקר במהלך החודש הזה הרגשתי את זה מספר רב של פעמים.. אני רוצה לצאת מהדיכאון הזה. באמת שכן. והינה לפניי מספר ימים רשמתי כאן הודעה בפורום שאני מנסה לעזור לחברה למנוע ממנה את נסיעתה לבד לירדן מכיוון שהיא עלולה לסכן את חייה. אך אם אני בדיכאון [מה שאני מנסה להכחיש ביום יום כלפיי עצמי וכלפיי כל מי שמכיר אותי] כיצד אעזור לחברה שלי? אני צריכה קודם כל, לטפל בעצמי ולהיות מאושרת ורק אז אוכל לבוא ולעזור גם לחברה שלי. ממש נמאס לי להרגיש לבד וריקנית.. מצטערת שזה יצא ארוך... הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו.