צריכה יעוץ

[meravido]

צריכה יעוץ

אני אם לבן בן-6 ולבן בן-2. הגדול מאז ומעולם היה "קוטר" כזה. לאחרונה זה החריף עד למצב בלתי נסבל ממש. הוא 90% מהזמן רק מיילל ומקטר. מילא זה, אבל אני מוצאת את עצמי חסרת סבלנות לחלוטין כלפיו. ברגע שהוא מתחיל ליילל / לקטר הלחץ דם עולה לי כמעט מיד. לרוב אני בהתחלה רגועה וסבלנית ומנסה בדרכים טובות להרגיע אותו אבל אחרי פעם, פעמים, שלוש אני מאבדת את הסבלנות וקורה שעד שאני לא שואגת עליו הוא לא נרגע. מילא אם היתה לו סיבה טובה לייללות או לקיטורים אבל בד"כ זה על שטויות שבצ´יק ניתן לפתור אם הוא רק היה רוצה. אבל הוא מעדיף את הייללות. ובשטויות אני מתכוונת לדוגמא: יום אחד הוא הגיע הביתה וחלץ נעלים והוריד גרביים ואח"כ התקשר חבר שרצה שיבוא אליו. ביקשתי שינעל נעלים והוא רוצה נעלי בית. הסברתי שזה נעלי בית שאי אפשר לצאת איתן החוצה אז הוא רצה נעלים בלי גרבים וכשסרבתי לזה התחיל הבכי והצעקות "זה לא פיר" ואז האח הקטן הצטרף לבכי ולצעקות סתם לאות סולידריות ואני הרגשתי שעוד רגע אני משתגעת ויצאתי החוצה (סגרתי את החלונות אחרי כדי לא לשמוע) ספרתי עד 10 תוך כדי נשימות עמוקות ונכנסתי שוב הביתה והם עדיין צרחו... וההתמודדות הזו היא יומיומית. כל יום, ולא משנה מאיזו סיבה ועל שום מה ולמה (גם אם הוא הפסיד איזו תכנית טלויזיה כי היה אצל חבר) הבכי הזה... מה עושים? אני מרגישה שאין לי אנרגיות כבר וכואב לי שאני צועקת עליו (אבל זו הדרך היחידה לגרום לו להפסיק) אבל אני ממש אובדת עצות. אולי מכם תבוא הישועה?

 

[לאה_מ]

יותר מאוחר אני אמצא זמן לכתוב, אבל

בינתיים הנה קישורים לכמה דיונים שיכולים לעניין אותך: לא מסוגל לשמוע בכי למה הוא מספר לי רק חוויות שליליות היה פה גם דיון מאד מעניין על הקושי שלנו לקבל את ילדינו. לא מצאתי אותו כרגע, אז אם אני אשכח לקשר אחר כך תזכירי לי.

 

[נעה גל]

מרב, לא שכחנו אותך!

אני עדין חושבת על ההודעה שלך.

 

[דיאנה1]

נשמע דומה למה שהיה אצלנו (ארוך...)

אני כותבת "היה" בחיל ורעדה כי אני לא בטוחה שזה מאחורינו, למרות שאני מאד מקווה... והאמת היא שזו הסיבה שהתחלתי להכנס הנה יותר ברצינות ולקרוא דיונים בנושא דומה (כבר יצא משהו טוב, אני מאד נהנית מהפורום הזה...) גם אצלי הפרש גילאים דומה, קצת יותר גדול: 7.5 ו 2. וגם עברנו לחו"ל לפני מספר חודשים. מאז המעבר הגדולה מתנהגת בצורה מאד דומה למה שתארת. נכנסת לפינות ולא יוצאת מהן, מתעקשת, בוכה, מסוגלת לילל שעות על דברים שהיא מבינה טוב מאד שאי אפשר לשנות. דורשת דברים שהיא יודעת שלא תקבל ועושה סצנות שנמשכות שעות. גם אני הרגשתי שהסבלנות שלי אוזלת ועוד לפני שהיא היתה עושה משהו כבר הייתי עצבנית עליה. והגבתי בתוקפנות וצעקות בכל פעם שדבר כזה קרה. בהתחלה חשבתי שהגבולות נפרצו בגלל המעבר וחסרים לה גבולות ברורים יותר, ושנקפיד עליהם ולא נוותר לפעמים כן ולפעמים לא. ואז הגעתי למאמר בשם "תסמונת הכשל החינוכי הנרכש" דרך אתר "באופן טבעי" ולדיון שנפתח שם בעקבות המאמר הזה. לא הסכמתי עם כל מה שנאמר שם, אבל היו שם כמה דברים שנכנסו לי ישר ללב ולנשמה, וגרמו לי להסתכל על הדברים בצורה לגמרי לגמרי שונה. נכנסתי גם לאתרים שהמליצו עליהם באותו דיון, למשל http://www.naturalchild.org/home/ , וקראתי גם שם כמה מאמרים בעיון רב. קשה לי לסכם את מה שנאמר שם אז אני ממליצה פשוט לקרוא קצת. בעקרון, ובטח אני עושה עוול לגישה הזו עם התקציר הלא שלם שלי, הגישה הזו אומרת שהנסיונות שלנו ללמד את הילדים שלנו סדר והתנהגות נאותה ולשים להם גבולות הם סוג של כפייה שגורמת להם לנסות להתמרד ולשמור על הייחוד האישי שלהם בצורה דומה להתנהגות של מה שראיתי אצל הבת שלי. הילדים הם אנשים לכל דבר, רק קטנים יותר, והם זכאים לאותו יחס שניתן למבוגרים אחרים. מה שלא היינו מעלים בדעתנו לעשות לחברים או קרובים בגילנו, למה שנעשה להם, רק בגלל שהם קטנים וחלשים יותר ונתונים לחלוטין למרותנו? החלטתי לנסות את הגישה הזו, להגביל כמה שפחות ורק על דברים מאד עקרוניים ולא סתם ככה "כי ככה אמרתי ואני האמא", ולהתייחס אליה ולדעותיה ולרצונותיה בכבוד. נשמע טריוויאלי אבל ממש לא עשיתי את זה לפני כן. ובכלל, להקפיד על הרבה כבוד וחום ואהבה, שזה דבר שכולנו בטוחים שאנחנו עושים אבל אצלי, כמו שאמרתי, המצב הביא לזה שכבר מראש ציפיתי לכך שהיא תתנהג בצורה כזו וכך התנהגתי אני אליה. הדפסתי את המאמר לבעלי וגם הוא התלהב מהגישה הזו (שהוא היה בעדה עוד קודם, מבלי לנסח אותה במילים בצורה כזו) ושיתף פעולה. מאז הדברים השתנו מקצה לקצה, הרבה יותר שיתוף פעולה, כמעט ואין סצנות של בכי ויללות והתעקשויות. שינוי פשוט מדהים. עדיין אני מרגישה שיש הרבה מקרים שאני לא יודעת איך בדיוק עלי לנהוג לפי הגישה הזו. אולי אני אפרט אותם בהודעה נפרדת כדי לשמוע את דעתכם. ואני מנסה ללמוד ולהבין יותר, גם בהודעות ובדיונים אחרים כאן בפורום, ובספרים ואתרים אחרים בגישה הזו. אולי זה בכלל לא מתאים למקרה שלכם, אבל אני מקווה שזה בכל זאת עזר למשהו, ולו רק בידיעה שמצבים כאלה יכולים להשתנות.

 

[ספל חמאה]

יש פה בעייה

איך אפשר לפתור אותה? זה מה שאני אומרת. וגם - הנה רעיון. (זה בדרך כלל מגיע בתגובה לרעיון שהוצע) ולמצוא משהו שמתסדר לכולם. (מסתדר על תקן משהו שאפשר לחיות איתו). אם הילדה שלי בוכה שהיא רוצה מכנסיים, אז אני אומרת לה שאישית אני חושבת שהיא רוצה לבכות. >פסל חמאה מכבדת את הזכות לבכות<

 

[נעה גל]

ולמה זה חשוב?

(לגבי המכנסיים והבכי) לא כל כך הבנתי.

 

[ספל חמאה]

חשוב למי?

פשוט זה עוד אלמנט שנזכרתי בהקשר ההודעה. לפעמים הילדה שלי רוצה משהו (רחמ"צים) ולא אומרת לי מה. לפעמים היא אומרת לי משהו אחר לגמרי - כמו הדוגמה שנתתי. העניין הוא שאני ´מתמללת´ אותה (מתמללת במובן של להגיד מה היא עושה בפועל. זה חייב להיות עובדתי ומעוגן במציאות) וכך היא מקבלת את ההרגשה שמבינים אותה (או לפחות את המעשים שלה, כי אני לא תמיד מבינה מה היא רוצה). הבנה היא התחלה של קבלה, וקבלה היא היעד. לפעמים הילד רוצה להתווכח לפעמים הוא רוצה להתעקש לפעמים הוא עייף הגרביים יכולות להיות לא נוחות אין לו זמן להתעסק בזוטות יכולות להיות מלא סיבות להתנהגות של ילד. ברגע שמבינים מה העניין (האמיתי) קל הרבה יותר לפתור אותו. רק מה - לפעמים הילדים אומרים משהו אחד שכל קשר בינו לבין העניין הוא (לאו דווקא) מקרי. וצריך לעשות כמו שליפא העגלון אומר ו´לקחת חזרה´ ע"מ לראות את המציאות מעבר למילים. כל זה מתומצת במשפט ההוא. >ספל חמאה מפרטת<

 

[freearth10]

אולי תשני אסטרטגיה

ובמקרה שלנו למה הוא רוצה לצאת החוצה עם נעליים שלא מיועדות ליציאה מהבית?נסי לתת לו להתבטא ולהביא אותו להבנה מנקודת המבט שלו, או במילים אחרות להקשיב לו. שמרי על מיתרי הקול שלך. את צריכה אותם עוד לשנים רבות ולצעוק על ילד, זה להפחיד אותו ולהשתיק אותו, דבר שעלול לגרום לדפוס התנהגות שאיתו קשה הרבה יותר להתמודד. מאיה

 

[לאה_מ]

אאוריקה!

מצאתי את הדיון שחיפשתי, ובחיפושי אחריו מצאתי אחד שאולי אפילו עוד יותר רלוונטי לשאלה שלך. אז הנה שניהם: ילד שמיילל ומקטר על הקושי שלנו לקבל את ילדינו ומעבר למה שכבר נאמר בשני הדיונים האלה, רציתי להאיר עוד נקודה בדברים שלך - לפעמים אנחנו נוטים לייחס לילדים שלנו יכולות שיש לנו ואין להם. למשל, היכולת לחזות על סמך נסיון העבר (שלנו, כמובן, לא שלהם) מה יקרה אם הם יצאו החוצה בנעלים שלא מתאימות. מתוך הייחוס הזה בא הכעס על חוסר ההבנה שלהם (מה, ילד בן 6 לא מבין שבנעלי הבית האלה לא יוצאים החוצה?), האכזבה מחוסר ה"בגרות" שלהם או מה"התעקשות" שלהם, ותחושת אובדן העצות (אני צריכה להסביר לו דבר כזה?). אז לפעמים כדאי לזכור, שלילדים אין הנסיון שלנו, ההיקשים שהם עושים מוגבלים לידע ולנסיון שלהם, ולכן לפעמים משהו שנראה בעינינו ברור מאליו, הוא בכלל לא טריוויאלי בעיניהם. אז מה עושים? לדעתי, ברוב המקרים (מקרים שלא מסכנים את החיים והבריאות שלהם, ואלה בעצם הרוב המכריע של המקרים) לא ממש שווה להתווכח על זה. עדיף לתת להם להתנסות ולגלות. רוצה לצאת החוצה בנעלי בית? שיצא. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? יחדרו לו מים לנעלים וירטבו לו הגרבים? יופי, אז הוא ידע שזה לא נעים ולא ירצה לחזור על ההתנסות הזו. ואולי, במקרה, נגלה דוקא שאנחנו טעינו, ודוקא כן אפשר לצאת החוצה עם הנעלים האלה. יופי. בכל מקרה חסכנו את הויכוח בפעם הזו וכנראה גם בכל הפעמים הבאות.

 

[vered4]

מאוד תלוי ולא תמיד מתאים

למשל במקרה נעלי הבית. ואם הילד מתנסה בכך שהנעליים מלאות בוץ, אין לו שום בעיה עם זה. אבל לאמא עדיין יש בעיה כי היא צריכה לדאוג לנקות (כמו שהיא אוהבת) את הבוץ מהשטיחים והספה. ואם הילד יעזור לנקות, זה גם לא בהכרח יביא אותו לחשוב שזה ממש לא נוח לאמא שלו

. כבר היו כמה דיונים שבסופם הגעתי למסקנה, שזה מאוד תלוי איך ההורה מוכן לחיות בבית שלו. כדי לא להגיע למצב שבו צריך להגביל את הילדים בשמירה על החפצים בבית, יש אפשרות שהבית יגיע למצב שבו הוא יראה כמו חורבה

. לחלק מההורים זה מתאים. אבל להרבה הורים זה לא מתאים. כאן נכנס השיקול של לקבל את הרצון של השני גם אם אתה לא מבין אותו. ויש משפחות שהכיוון הוא מובהק לקבל את רצון הילדים ולהוריד מרצון ההורים. למרות שזה נשמע מאוד ליברלי ויפה, בעיני זה לא כך.

 

[לאה_מ]

מובן שלא.

תאמיני לי ורד, שגם בבית שלי הילדים לא משאירים סימני בוץ על הרצפה, והם יודעים יפה מאד לחלוץ נעלים מלוכלכות ליד הדלת או לנקות את הבוץ שהכניסו. זה בכלל לא קשור ללאפשר להם להתנסות או לכבד את הרצונות שלהם - זה קשור להתחשבות בזולת ולכבוד הדדי. וזה בהחלט בסדר להגיד לילד "אני לא רוצה שתרד עם הנעלים האלה למטה כי הן יתמלאו בוץ ואין לי חשק לכבס אותן", אבל אני לא הייתי אומרת לילד בן שש "תנעל נעלים או שתשאר בבית".

 

[vered4]

זה לא כמו שאת מציגה את זה

יש הבדל בין- יש לך שתי אפשרויות או לנעול נעליים או להשאר בבית. הוא יכול להחליט שלא בא לו לנעול נעליים, המשמעות של זה, שהוא לא יוצא החוצה. הוא יכול להזמין חבר אליו או לשחק איך שנראה לו. או כמו עונש- תנעל נעליים או שתשאר בבית- כאן הלהשאר בבית מתקבל כעונש. מבחינתי היציאה עם נעלי בית החוצה היא לא אפשרות קבילה, גם לא מתאים לי שנעלי הבית יתלכלכו בבוץ. אז הילד יכול, מהנקודה הזו, לבחור מה הוא רוצה לעשות.

 

[לאה_מ]

התכוונתי ללא הסבר - לאו דוקא כעונש.

אני חושבת שלילד בן 6 אפשר ורצוי להסביר את הסיבה שעומדת מאחורי ההתנגדות שלך ליציאה שלו מהבית בנעלי בית. אין שום סיבה לא להסביר לו, בדיוק כמו שאין צורך להסכים שיצא בנעלי בית למרות שאת חוששת מאד שהן יתלכלכו בבוץ באופן שיהרוס אותן לחלוטין. אפשר לתת לו קרדיט שיבין, אבל את הקרדיט הזה אפשר לנצל רק אם מוכנים להסביר. אגב, מנסיוני - ילדים שרגילים לקבל הסבר (ולא לקבל "כזה ראה וקדש") לא מתעקשים על ההסבר הזה, ובהחלט מוכנים לכבד גם מה שנראה כגחמה שלי, בדיוק כפי שאני מוכנה הרבה פעמים לקבל בקשות שלהם גם אם אני לא בדיוק מבינה מה עומד מאחוריהן. גם התחשבות ברצונות שלי היא סיבה מאד טובה בשביל הילדים (בדיוק כמו שהתחשבות ברצונות שלהם היא סיבה טובה מאד בשבילי לעשות משהו) - הם לא מחפשים לריב איתנו סתם - להיפך! אני לא חושבת שיש לנו ויכוח, ורד. רציתי פשוט להדגיש את העובדה שמתן בחירה כפי שהצגת אותה עלול להתקל בהתנגדות של הילד רק משום שהוא לא מבין מה עומד בבסיס ההתנגדות שלך.

 

[vered4]

קיבלתי

 

[vered4]

לפעמים מאוד נוח פשוט להציע

את האפשרויות שיש. למשל במקרה הזה: אתה רוצה לנעול נעליים (או מגפיים), או להשאר בבית? בלי לצעוק.

 

[dorit0]

עוד התיחסות

אני מאמינה שבכי ויללות עשויים לבטא קושי כללי יותר מאשר העניין הספציפי בו אתם דנים, כן או לא נעליים וכו´, ולכן אין פתרון מוצע שמתקבל. חויתי תקופה דומה עם בתי אחרי הזמן בו נולדה אחותה, ולמדתי להפסיק להציע פתרונות או להגיד לא, פשוט לקחת אותה ולחבק, לתת לה לבכות, להביע חום, וזה עבר. אם מדובר בתקופה ארוכה מאד של תגובה יללנית, שווה לבדוק אם יש גורם אפשרי כללי לחוסר שביעות רצון. אולי תגובה מתמשכת לנוכחות האח, אולי באמת משהו במישור התגובה החינוכית כפי שהציעה דיאנה? בכל מקרה, מנסיוני, בתור אחת שגם בא לה לכעוס כשמנדנדים ובוכים, כעס לא עוזר. הכי קצר ולעניין היה החיבוק.

 

[meravido]

קודם כל תודה על התשובות

וקצת הבהרות: די ננעלתן על הקטע של הנעלים אבל זו היתה רק דוגמא אחת מיני רבות (לצערי). על כל דבר יש קטע של בכי - שיעורים לדוגמא זה נושא יום יומי וכמעט בכל יום נוצר עימות. כמה שאני מנסה להסביר לו שזו אחריות שלו להכין שיעורים והוא לא יכול לבחור "את זה אני עושה ואת זה לא" - כל יום אותו סיפור. היום לדוגמא זה היה ארוחת הערב שגרמה לו ליילל "אבל אכלתי אורז היום" טוב בסדר הכנתי לו חביתה. אתמול בערב זה היה בגלל שלא הצליח להרדם. אז ישבתי להקריא לו סיפור. אז כמו שאמרה דורית - לפעמים שיטת הגזר עובדת אבל לפעמים לא ואז רק שיטת המקל (=שאגות) עוזרת. יכול להיות מאוד שהנוכחות של האח מפריעה לו. בעיקר עכשיו כשהוא (הקטנצ´יק) נהיה בן אדם קטן ומדבר ובעל רצון משלו. לרוב אני משתדלת לא להתערב בריבים ביניהם אלא אם כן מדובר במצב שעוד רגע מקיזים דם אחד לשני וככה לא להצדיק את זה מול זה.לפעמים אני מוכיחה את הגדול ולפעמים את הקטן. ניסיתי להכנס למאמרים שדיאנה צירפה ולא הצלחתי לצערי. בכל אופן אני באמת אנסה להוריד הילוך ולנסות יותר את שיטת הגזר/חיבוקים (רק שלפעמים זה גורם לבכי להתחזק מתוך רחמים עצמיים). תודה שוב לכולכן.

 

[דיאנה1]

אני מנסה לתת לך קישור למאמר עצמו

אולי זה יצליח (למרות שאני הצלחתי להכנס לשני הקישורים מההודעה שלי) את צריכה תוכנת אקרובט מותקנת כדי לקרוא את המאמר מהאתר הזה: http://www.ima.org.il/Ima/FormStorage/Type3/02-03-13a.pdf בהצלחה!!

 

[עירית ל]

שאלה

...שזו אחריות שלו להכין שיעורים והוא לא יכול לבחור "את זה אני עושה ואת זה לא"... אם זו אחריות שלו, למה הוא לא יכול לבחור?

 

[נעה גל]

מרב - אל תכניסי חיבוקים למשוואה

אל תעשי את הטעות הזו ותשתמשי באופן מודע במגע וחיבוקים כתגמול. המסר של מגע של אימא הוא אחד - אני אוהבת אותך. ואם מתחילים להשתמש בזה כתגמול מופיע, לדעתי, בצמוד אליו מסר נוסף - "כשאני לא נוגעת אני לא אוהבת אותך" (מה שלא קורה בחיבוקים ספונטניים). יש לי שאלה - את מכירה את התיאוריה על המזג של ילדים? על העובדה שילדים נולדים עם מאפייני מזג מסוימים? יש כל מיני מדדים לבדוק איזה מזג יש לילד שלך - אבל, לא זו המטרה. לפעמים, קורה שלהורה יש מבנה אישיות מסוים ולילד יש מבנה אישיות אחר ועל רק זה יש המון "תקלים". היתה לנו כאן לא מזמן דוגמא עם limori שסיפרה שהיא עצמה הבן אדם הכי חברותי ופתוח שיש בעוד שהבן שלה ביישן ונחבא אל הכלים והיא משתגעת מזה. אני יכולה לתת לך גם את עצמי כדוגמא - אורן (בת 6 וכמעט חצי) בעלת מזג שונה לחלוטין משלי. בעיקרון, היא חייה בדרגות רוחניות שונות משלי (אני על הקרקע והיא מרחפת). ביום יום אפשר להשתגע מזה. כל דבר שלי הכי ברור בעולם איך צריך לעשות אותו לאורן יש זמן... היא כרגע ממציאה את הגלגל מחדש... ממה שהצלחתי להבין מההודעה שלך - הבעיה היא לא הבן שלך ולא את אלא האינטראקציה בינכם. התגובות שלך מזינות אותו והוא מתנהג באופן מסוים ואז את שוב מגיבה אליו ו...וצריך לצאת מהמעגל הזה. איך לצאת ממנו? יש כאלה שמצליחים לבד - אבל יש כאלה שלא. הרבה פעמים קשה לעמוד מבפנים, להסתכל על מערכת יחסים, ולהגיד, או.קיי כאן אני מגיבה אליו בדרך הזו והוא היה צריך שאני אגיב אליו בדרך אחרת. אם את מרגישה שאת מתקשה לעשות את זה לבד - אפשר לבקש עזרה מגורם מוסמך יותר. ויש לי כאן כמה המלצות מהקבועות שלנו בפורום 2 ספרים ו-2 מאמרים על תיאורית המזג של תינוקות: חיי הרגש של הפעוט: טמפרמנט מתוך האתר לגיל הרך טמפרמנט ותגובות אל הבלתי מוכר מתוך האתר לגיל הרך הספרים: הורות יעילה / תומס גורדון ו..