צריכה יעוץ =(
אני כרגע בשנות העשרים הצעירות לחיי, התחתנתי לפני פחות מחודש. יש לי תעודת בגרות מלאה וכשחיפשתי מה ללמוד ידעתי שאין מי שיקבל אותי כך שלא שווה לי לפנות אפילו כי נתוניי נמוכים מאד ולא שווה אפילו לנסות כך שפניתי למכללה שמספיק להם לדעת שכן יש לי ת. בגרות מלאה וכך היה עשיתי שני קורסים שם בחשבונאות רק כי ידעתי שאין לי מקום במקום אחר וכל הזמן הזה זה הציק לי שהלכתי ללמוד את אותם קורסים בחשבונאות רק מתוך פחד שמא שום מקום לא יקבל אותי בקיצור כברירת מחדל. יצא לי לדבר עם אנשים וכששאלו אותי מה אני לומדת אמרתי ותמיד הרגשתי את המבטים שלהם- שמה שלמדתי לא מעניין והייתי בדעה איתם אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת, למעשה כן היה להתחיל להעלות את ממוצע הבגרויות ולעשות שוב פסיכומטרי אבל לא הייתי בראש הזה. בקיצור לאחרונה ישבתי עם בעלי ופתאום אני מגלה איזשהו מכללה מוכרת לחלוטין שאני כן יכולה להתקבל למכללה אליהם (הוא לומד שם ואמר שיתמוך בי) וללמוד משהו שונה לגמרי. דיברתי על זה עם אבא שלי ותגובתו הייתה- לא מתאים כרגע כי כרגע יש לי משהו ביד- חשב לציין שאני מחודש אוגוסט האחרון מחפשת עבודה במה שלמדתי ולא מוצאת, כל הזמן אני בראיונות תמיד מגיעה לשלבים מתקדמים עד שאומרים לי שאני מקסימה אבל האופי שלי חלש. כששמעתי את תגובתו נפגעתי כי הוא חושב שאני רוצה להתחיל ללמוד כי אני לא מוצאת עבודה אבל אני בדעה שאני רוצה לשנות מקצוע כדי להוכיח את עצמי כדי שאוכל להעריך את עצמי טוב יותר, כדי שאוכל למצות את עצמי, כל מה שאומרים לי שאני לא אמצא (במקצוע הזה שאני רוצה ללמוד) אני לא אמצא בו עבודה- וזה מתסכל. מצד שני אני עדיין מקבלת הצעות לעבודה וכשאני אומרת להורי על הצעה הם שוללים לי את זה בטענה שזה רחוק ותכלס אותו מקום עבודה באמת רחוק אז מה זה אומר להמשיך לשבת בבית ולחכות שהצעה קרובה תגיעה אלי?? ותשובתי היא אין מצב ביחוד שאין לי ניסיון אני פשוט מיואשת כי אני פגועה מזה שהורי מעדיפים שאהיה פקידה באיזה קופת חולים ואני לא רואה את עצמי שם, ככה אני לא אעריך את עצמי ואין מי שמבין אותי אני מרגישה שהוריי "שומרים" עלי יותר מידי ואין לי מילה כל מה שהם אומרים לי אני עושה, אבל איפה אני? למה אין לי מילה?? וכל פעם אני אומרת לעצמי שהם בעלי ניסיון בגלל זה. בראיונות תמיד אני שמה לב שהמראיינת היא רו"ח או חשבת ותמיד אני אומרת אם הן יכולות למה אני לא? ומשום מה אני אעריך את עצמי רק אם אגיע גבוה אבל כרגע זה לא קורה ובגלל זה רוב הזמן שלי אני עצובה וחסרת שמחה למרות שלאחרונה התחתנתי. מה לעשות??
אני כרגע בשנות העשרים הצעירות לחיי, התחתנתי לפני פחות מחודש. יש לי תעודת בגרות מלאה וכשחיפשתי מה ללמוד ידעתי שאין מי שיקבל אותי כך שלא שווה לי לפנות אפילו כי נתוניי נמוכים מאד ולא שווה אפילו לנסות כך שפניתי למכללה שמספיק להם לדעת שכן יש לי ת. בגרות מלאה וכך היה עשיתי שני קורסים שם בחשבונאות רק כי ידעתי שאין לי מקום במקום אחר וכל הזמן הזה זה הציק לי שהלכתי ללמוד את אותם קורסים בחשבונאות רק מתוך פחד שמא שום מקום לא יקבל אותי בקיצור כברירת מחדל. יצא לי לדבר עם אנשים וכששאלו אותי מה אני לומדת אמרתי ותמיד הרגשתי את המבטים שלהם- שמה שלמדתי לא מעניין והייתי בדעה איתם אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת, למעשה כן היה להתחיל להעלות את ממוצע הבגרויות ולעשות שוב פסיכומטרי אבל לא הייתי בראש הזה. בקיצור לאחרונה ישבתי עם בעלי ופתאום אני מגלה איזשהו מכללה מוכרת לחלוטין שאני כן יכולה להתקבל למכללה אליהם (הוא לומד שם ואמר שיתמוך בי) וללמוד משהו שונה לגמרי. דיברתי על זה עם אבא שלי ותגובתו הייתה- לא מתאים כרגע כי כרגע יש לי משהו ביד- חשב לציין שאני מחודש אוגוסט האחרון מחפשת עבודה במה שלמדתי ולא מוצאת, כל הזמן אני בראיונות תמיד מגיעה לשלבים מתקדמים עד שאומרים לי שאני מקסימה אבל האופי שלי חלש. כששמעתי את תגובתו נפגעתי כי הוא חושב שאני רוצה להתחיל ללמוד כי אני לא מוצאת עבודה אבל אני בדעה שאני רוצה לשנות מקצוע כדי להוכיח את עצמי כדי שאוכל להעריך את עצמי טוב יותר, כדי שאוכל למצות את עצמי, כל מה שאומרים לי שאני לא אמצא (במקצוע הזה שאני רוצה ללמוד) אני לא אמצא בו עבודה- וזה מתסכל. מצד שני אני עדיין מקבלת הצעות לעבודה וכשאני אומרת להורי על הצעה הם שוללים לי את זה בטענה שזה רחוק ותכלס אותו מקום עבודה באמת רחוק אז מה זה אומר להמשיך לשבת בבית ולחכות שהצעה קרובה תגיעה אלי?? ותשובתי היא אין מצב ביחוד שאין לי ניסיון אני פשוט מיואשת כי אני פגועה מזה שהורי מעדיפים שאהיה פקידה באיזה קופת חולים ואני לא רואה את עצמי שם, ככה אני לא אעריך את עצמי ואין מי שמבין אותי אני מרגישה שהוריי "שומרים" עלי יותר מידי ואין לי מילה כל מה שהם אומרים לי אני עושה, אבל איפה אני? למה אין לי מילה?? וכל פעם אני אומרת לעצמי שהם בעלי ניסיון בגלל זה. בראיונות תמיד אני שמה לב שהמראיינת היא רו"ח או חשבת ותמיד אני אומרת אם הן יכולות למה אני לא? ומשום מה אני אעריך את עצמי רק אם אגיע גבוה אבל כרגע זה לא קורה ובגלל זה רוב הזמן שלי אני עצובה וחסרת שמחה למרות שלאחרונה התחתנתי. מה לעשות??