שלום צליל |@
"אני חברה של". איך המשפט הזה היכה בי פתאום. "אני חברה של". לא צריך לכתוב יותר מזה... לא צריך להסביר.. העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא כזו: תחבקי אותו. תקשיבי לו. תבכי איתו. מה שהוא צריך, כל עוד זה לא פוגע בך נפשית או פיזית, תעשי. תרקדי איתו, לאו דווקא פיזית, אבל במקום להאבק, תמיד טוב יותר לרקוד, עם הקושי, עם הרגשות והכאב שלו. יש אנשים שמתכנסים לתוך תוכם, הופכים ל"אטומים" כמו שקראת לזה, כהם מאבדים מישהו. על אחת כמה וכמה כשהאובדן כפול. היה לי בנזוג לפני כמה שנים, שהיה לו סיפור דומה. אמו ואחותו מתו בנסיבות מצערות מאוד והיה לי מאוד קשה להתמודד עימו בכל מה שקשור לאובדן שלו(היינו זוג עוד הרבה לפני שאחותי נפטרה, אז לא היו לי בכלל כלים להתמודד), אבל הייתי עקשנית. דיברנו המון על אחותו ועל אמא שלו, ואני לרוב יזמתי את השיחות, בדרכי נועם כמו שאומרים. שאלתי עליהן, התעניינתי בתחושות שלו, חיבקתי אותו כשהוא בכה כשסיפר עליהן. הצעתי לו לנהל יומן, לכתוב עליהן. ותמיד תמיד הייתי איתו בכל העניין. וכשלא התחשק לו להיות נחמד, אפשרתי לו להיות גם כזה. לא נלחמתי או נאבקתי בו. אני מציעה לך, בנוסף, להכנס לאתר הזה, של נט"ל, שם תוכלי לקבל סיוע. הם פועלים בדיוק עבור קורבנות של טרור ומעניקים יעוץ חינם. אני מניחה ששם תוכלי לקבל תשובות מקצועיות(אחרי הכל, אני לא מטפלת מקצועית, או משהו כזה, "סתם" יש לי נסיון, כמו כל הגולשים והגולשות בפורום הזה). הם גם יוכלו להפנות אותך לכתובות מתאימות, כמו למשל קבוצות תמיכה לאנשים שאיבדו את יקירהם. תוכלי לעניין את החבר שלך בכך, אם ירצה. ותמיד תמיד תזכרי שאת יכולה לחזור לכאן ולשתף אותנו. שתהיה לך שבת שלום, רויטל.
