צריכה את עזרתכן.

[ניק שונה]

צריכה את עזרתכן.

אני מצרפת לכן קישור להודעה ששמתי בפורום הורים. רוב התשובות שקיבלתי שם הם על הנקה והרדמות ואותי יותר מטריד איך מסברים לפעוט בן שנה וארבע שאמא אוהבת אותו אבל לא יכולה לטפל בו? איך מקטינים את הטרואמה מילד שרגיל שברגע שאמא בסביבה היא מנשקת, מחבקת,משחקת משתוללת איתו ופתאום לא?

 

[ניק שונה]

הקישור

 

[אםהבניםשמחה]

שלום לך../images/Emo142.gif

יש לי כמה דברים לאמר. ראשית, הניתוח אינו נמנע. אני כ"כ מבינה את ההתלבטות שלך ואת הרגשות הקשים. ומכירה אותך לא מהיום... אבל אני מרגישה (וסליחה מראש אם טעיתי) שאת הכנסת את עצמך למלכוד ברגשות האלה. קצת השתלטו עליך. אני מנסה להציע לך, למרות שזה כמעט בלתי אפשרי, להניח לזה קצת, להנות מהשגרה הנעימה שלכם יחד עד הניתוח ולחכות לגשר כדי לעבור אותו. לתפיסתי, ככל שתהיי יותר אוהבת, אמפטית, מחבקת, מכילה בתקופה הקרובה...בעצם כל מה שאת בעצם עכשו יקל עליו לעבור את התקופה הקשה שמחכה לו. אז יהיו כמה ימים שאמא איננה ואיתם הוא יתמודד כמו כל ילד שאמא איננה. נסעה לטיול, לנסיעת עבודה... וכשתחזרי הוא יקבל ממך מה שתוכלי לתת. ואת יודעת מה? יש לי הרגשה שתוכלי יותר ממה שאת מדמיינת. כמו שאם אחרי קיסרי קמה לטפל בתינוק. כמו שאני עם בעיית גב קשה מאד שמשכיבה אנשים חודשים טיפלתי בתינוקת שלי. האמהות נותנת כוחות שלא יאמנו. נפש וגוף כאחד. אני זוכרת שחמי עבר ניתוח לב לפני כשנה. ההתאוששות מהירה מאד. תוך חודשיים הוא חזר להופיע בבתי ספר (זו עבודתו). ואת- צעירה ממנו בחצי לפחות, עם מתוק כזה שמחכה לך, תתאוששי מהר יותר. המון הצלחה

 

[ניק שונה]

תודה מקסימה

אני יודעת שאת עוקבת אחרי המצוקה שלי ומנסה לעזור

אבל אני בעיקר חוששת באותה תקופה שאני אחזור ולא אוכל לתת לו, לפחות לא את מה שהוא רגיל אליו

. אני מאוד משתדלת לא להכניס את עצמי למילכוד אבל כן למצוא פתרונות או רעיונות קודם שיקלו על כולם את ההתמודדות... אולי מכיוון שאני מאותם האנשים שאוהבים לחשוב קודם על כל המצבים האפשריים כולל הרע מכול חו"ח

לחשוב מראש איך להתמודד איתם.. כדי שבשעת אמת האופציות כבר יהיו פרושות לפני. אבל המחשבות הללו לפעמים גם מפחידות ומדכאות

כפי שראית אז בהודעה שביקשתי למחוק. בפורום הורים המליצו לי לגמול אותו לגמרי מהנקה לפני הניתוח אבל אני חשה שאני רוצה להניק אותו ולהעניק לו עד הרגע האחרון כמו שאמרת "להנות מהשגרה הנעימה שלכם יחד עד הניתוח ולחכות לגשר כדי לעבור אותו. לתפיסתי, ככל שתהיי יותר אוהבת, אמפטית, מחבקת, מכילה בתקופה הקרובה..." את איתי גם כאן או חושבת כמו בלהיות הורים בנושא זה?

 

[אםהבניםשמחה]

לגמרי איתך../images/Emo24.gif

למה ליצור קושי כבר עכשו?

לשיטתם- לא היית צריכה בכלל להתחיל להניק ואז היית מונעת ממנו את כל הסיפור.

 

[10shosh]

../images/Emo140.gif

טוב לא צריך להגזים בכל זאת יש הרבה "משלנו" שם

 

[אםהבניםשמחה]

מ"שלנו"?

לא תמיד אני מסכימה עם כל מי שמשלנו. ובמה בדיוק הגזמתי?

 

[10shosh]

מסר מסר תסתכלי במסר

 

[zimes]

היה לי מצב כזה -

כאב גב בגללו לא יכלתי להרים את הילדים כלל, ולהיניק בהרבה פחות תנוחות מכרגיל. התחלנו מזה שאבא היה הרבה בבית, ופשוט לקח אותם הרבה החוצה. בהמשך - פשוט אמרנו להם, והצענו פתרונות: הם למדו לעלות ולרדת לבד מכסאות האוכל, להכנס/לצאת מהאמבטיה, ועוד כמה כאלה. כשהיו פה מבוגרים אחרים, הם למדו די מהר לבקש מהם דברים (שהפכו לכמעט פינוק) כמו לקחת על הידיים מהאמבטיה, או להוציא מכסא האוכל.

 

[אםהבניםשמחה]

ממש דומה למה שהיה אצלי

תהילה פשוט ידעה שאי אפשר לבקש מאמא על הידים. אני לא הלכתי איתה על הידים מילימטר מאז שהיתה בת חצי שנה עד גיל שנה ו4. אם רצתה עלי הייתי מתיישבת, היא הייתה זוחלת אלי והייתי לוקחת אותה. לא הייתה מושיטה לי ידים, ולאבא כן. להחליף טיטול? הייתה זוחלת עד השידה כשאני הולכת לידה ואז הייתי (בקושי

) מרימה אותה ומחליפה לה. ופעם כשהיינו אצל חברה שלי, יצאנו איתה לקנות משהו. החברה לקחה אותה על הידים ואני הלכתי לידן. היא אפילו לא ביקשה אותי. לעומת זאת, באותו יום, כשישבנו אצלה בבית בשום אופן תהילה לא הסכימה ללכת אליה. רק אלי.

 

[לאה_מ]

אני מבינה את ההרגשה שלך,

ועם זאת חושבת שאת טועה. אני מבינה את ההכרח להתעסק בשאלה הזו ולנסות לצפות את המצב הגרוע מכל, אבל אני מאמינה שלא צריך לנסות לפתור בעיות שעוד לא נולדו. יהיו כמה ימי אשפוז, שבהם לא תהיי בבית, ומן הסתם התקופה הזו תהיה דומה בעיני בנך לנסיעה לחו"ל של אמא או העדרות דומה, ואחר כך תחזרי הביתה, ולמרות שאולי לא תהיי בכושר שיא, עדיין יהיו ודאי דברים שתוכלי לעשות איתו - לנשק, לחבק (גם אם לא להשתולל מיד בהתחלה), לקרוא סיפור, לשוחח, לשחק במשחקי תפקידים... יש הרבה דברים שאת יכולה לעשות איתו גם אם את במיטה או יושבת במקום אחד. אני כן בעד לדאוג שתהיה לך הרבה עזרה בתקופה הראשונה אחרי שאת חוזרת הביתה, שתורידי מעצמך כל מטלה שיכולה להיות לך ותהיי פנויה לעסוק בהחלמה שלך ולהיות עם בנך (דבר שכנראה יזרז את החלמתך

). גם בעניין ההנקה אני מסכימה עם צימעס ועם אםהבניםשמחה - תהנו מההנקה כל עוד היא שם, ואחר כך תתמודדי עם מה שיהיה. יתכן שהניתוח אכן יהווה את סיום ההנקה שלכם (והרי לקשר ביניכם כבר יש כל כך הרבה רבדים נוספים) ויתכן שתופתעי לגלות שלא... מה שכן, הייתי מתארגנת עם משאבת חלב לבית החולים ומדריכה מישהי קרובה אלי איך לשאוב חלב, במידה שיהיה לך גודש, שמישהו יוכל לעזור לך בזה. שיהיה בהצלחה

 

[ניק שונה]

תודה לכולכן../images/Emo140.gif

האמת עודדתן אותי קצת

. אני מקווה שאכן יהיה בסדר. אנסה לנצל את הזמן כמה שאפשר להנקה והענקה

ונפסיק להתבוסס במחשבות מה יהיה.............. לאה את באמת חושבת שמשתי הנקות ביום יכול להווצר לי גודש

? משום מה הבנתי מד"ר ליבוביץ שלא- אבל אולי אני טועה?

 

[לאה_מ]

לא, רק אחר כך ראיתי שזה רק 2

הנקות. סביר מאד שלא. אבל כדאי שמשאבה תהייה קיימת איפשהו ברקע. יש לך? את צריכה שנשאיל לך?

 

[ניק שונה]

יש לי תודה

פעם הייתי שואבת סידרתית

. אמנם לא איפסנתי אותה אבל לא ממש בא לי לסחוב אותה לביה"ח. אני מניחה שאם יווצר גודש הוא לא יהיה גודש היסטרי ואוכל להזעיק אותה מן הבית.

 

[מלמלה]

הייתי במצב דומה

לפני כשנתיים וחצי הקטנה היתה בת 1.3 ואני עברתי ניתוח לא קל לא יכולתי להרים אותה ולא יכולתי אפילו לשבת והיא עלי למשך מס' שבועות למען האמת אפילו כוס מים בקושי החזקתי מרוב כאבים הייתי יושבת על הספה והיא לידי, ליטפתי אותה ודיברתי אליה הסברתי לה במילים פשוטות שלאמא יש פצע ביד והיא הבינה כדאי להתכונן מראש - לדאוג שתהיה לך עזרה אצלי חמותי היתה איתי שבוע ואח"כ בחורה בתשלום לשעות הפעילות של הילדות 4-8 בערב לגבי הנקה אין לי נסיון אבל אני תוהה עם יהיה לך מספיק כוח גם להניק/לשאוב וגם לחזק עצמך אחרי ניתוח כדאי להתיעץ עם רופא עוד דבר שהכנתי (אצלי בישול זה תרפיה) מלאתי את המקפיא באוכל ובמשך חודש רק שלפתי וחיממתי ואחרון חביב מה שאפשר לא לדאוג - לא לדאוג כשתגיעי לגשר, תחצי אותו, מה שתרגישי בפנים זה מה שתשדרי

 

[ליליה והגמדים]

החלמה מהירה ../images/Emo20.gif

 

[החתולה השחורה]

עצה גרועה קיבלת בפורום הורים.

ממליצה לך לשחק איתו ב"רופא-חולה". הדגישי את החלקים שחשובים לך, למשל לקחת בובה בזהירות רבה ולחבק אותה מאוד בעדינות כי כואב לה. הבובה שוכבת הרבה במיטה, לבובה יש פצע על החזה, עוד מעט הבובה תחלים וכ"ו. שנית, כאמא שסובלת באופן קבוע מנכות קשה, וכמעט לא יכולה להרים את ילדיה,(מה גם שהם בחרו לבוא יחד כתאומים, ולא אחד-אחד), מצאתי פתרונות. למשל, כאשר הם רצו שארים אותם, אמרתי:"לא יכולה" התיישבתי, גם אם הייתי לבושה במכנסי השבת הלבנים הכי יפים שלי, על המדרכה מלאת הגריז והבוץ, והוספתי:"אבל אשמח מאוד לתת חיבוק". כך ישבנו מחובקים, עד שבאו על סיפוקם, ורק אז המשכנו ללכת.

 

[irisgh]

זה גם מה שאני עושה!

אני בריאה לחלוטין

(אני מקווה). אבל כשהייתי בשמירת הריון, ואח"כ כשעקב ההריון נלחצו לי עצבים ובקושי זזתי, ואח"כ אחרי הקיסרי ... בכל המצבים הללו יניבי למד שאמא לא יכולה להרים אותו. רק אבא. והוא התרגל לבקש מאבא. היום, הוא כבר רגיל, וכשהוא רוצה על הידיים, הוא אומר: אמא תשבי, אני רוצה על הידיים! אמנם יכול לקחת כך חצי שעה להגיע מאתיים מטר עד הגן, אבל לך תגיד לא לילד שרוצה חיבוק...

 

[מפה לאוזן]

שיעבור בקלות והחלמה מהירה../images/Emo39.gif

 

[נעה גל]

נשאר רק להצטרף למה שאמרו לך כולם

קודם כל, את בלי ספק דואגת יותר מדי

. הבן שלך מאוד צעיר. לגיל שלו יש חסרון ויתרון בכל הקשור לשינויים. החסרון: אי אפשר להסביר לו באופן מילולי מה קרה לאמא ולמה היא לא יכולה להמשיך ולהשתולל. היתרון: הוא עדין בגיל כזה שהוא גמיש מאוד לקבל שינויים ואת תראי שהוא יסתגל לשינוי במצבך ויקבל את השינוי הבא בברכה כשחזרי אחרי מספר שבועות ל"כושר". ולגבי אהבה... יש אלף ואחת דרכים לומר לילד שאוהבים אותו לתת לו את התחושה של הכי אהוב בעולם. אחרי הניתוח לאט לאט תלמדי מהן היכולות שלך ואיפה את כן לגעת בו. באמת לא הייתי דואגת. התהליך הרבה יותר טבעי מאשר כשמנסים לכתוב אותו במילים. בהצלחה בניתוח