צריך להגיד את זה

[הניבלונגים]

צריך להגיד את זה

מתי שהוא צריך להגיד זה, מתי שהוא צריך לצעוק את זה, לעלות לגג הכי גבוהה בעיר (ולא אני לא מתכוון לכפר סבא כשאני אומר עיר) ולזעוק את זה בעזרת מגאפון גדול במיוחד, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המחשב אני לא יכול להסתיר את הדבר הזה שמסתובב בתוכי ומעיק עלי כמו סלע של 50 קילו על החזה: אני מכור לווניל פעם כשהייתי ילד, הווניל היה מלך, והוא היה לבד, היו גם קסטות (אז עוד לא ידענו שצריך להגיד קלטות) אבל זה היה בשביל ילדים. כל כמה ימים הייתי הולך עם חברים לחנות התקליטים בעיר מסתכל על העטיפות שנראו כאילו יצאו מאיזה ספר אגדות מופלא, מחזיק את התקליט בייד, מריח את העטיפה, כן לעטיפות של תקליטים בניגוד לדיסקים יש ריח, מוציא בחרדת קודש את התקליט מהעטיפה ומבקש מהמוכר לשמוע, ואז הולך הביתה, מנקה את המחט של הפטיפון, מעביר את המברשת המיוחדת על התקליט, מניח אותו בזהירות על הפטיפון ומחכה. עוברת איזה דקה של רעשי רקע ואז מוסיקה מופלאה הייתה ממלאת את הבית ואת הנשמה שלי, עד שאבא היה נכנס וצועק עלי להנמיך את הרעש. כשהתחלתי לעבוד בחנות תקליטים בעיר הרגשתי שאני הכוהן הגדול של בית המקדש הפרטי שלי, המלצתי לאנשים על תקליטים שאהבתי וכל הזמן התמסטלתי מהריח המראות והצלילים, בסוף המשמרת הייתי קונה (בהנחה גדולה) תקליט או שתיים, בדרך כלל כאלה שהזמנתי במיוחד בשבילי, בסוף החודש בעל החנות היה עושה קיזוז של מחיר התקליטים שקניתי מהמשכורת שלי, הייתי משלם 100 לירות (או שקלים אני כבר לא זוכר) וחוזר הבייתה מאושר, אמא אף פעם לא הבינה איך זה שאני עובד כל כך הרבה שעות ויש לי פחות כסף ממה שהיה לי קודם. לפני כמה שנים נכנעתי וקנתי קומפקט דיסק, הבטיחו שאין להם שריטות, שיוצאו את כל הקלאסיקות הישנות בהוצאות חדשות ואיכותיות יותר, שהם עמידים יותר ושיותר קל לאחסן אותם, אז קניתי, כן נשברתי... אז נכון, באמת בד"כ אין להם שריטות (למרות שגם זה קורה) נכון, יותר קל להשיג היום את הדברים הישנים, נכון, שהם קטנים יותר וקל יותר לאחסן אותם, אבל חברים זה לא זה. אח"כ אמרו לי, תוריד נפסטר (זוכרים?, נפסטר?), תתחבר לאינטרנט, כל מה שרציתה לשמוע ובחינם, וגם האיכות לא רעה, למדתי שבשילוב של כמה תוכנות פשוטות אני באמת יכול למצוא כל דבר, די מהר ואפילו בחינם אח"כ למדתי שאתה יכול לחכות יום שלם online לכרית סוראליסטית של ג'פרסון אירפליין רק בשביל לפתוח סוף סוך את הקובץ ולגלות את האלבום החדש של מדונה או וירוס נחמד במיוחד שמוחק לך את כל ה hard disc, נכון למדתי להזהר מוירוסים, אבל זה עדיין לא כיף לשמוע את מדונה, שלמרבה הפלא עדיין מוציאה תקליטים חדשים תחת השמות ג'פרסון אירפליין וג'ניס ג'ופלין. בסוף היום, אף אחת מהדרכים האלו לא נותנת את ההנאה הישנה והטובה של תקליט וניל גדול, אף חוברת בעולם לא תיתן לך את מה שהעטיפה הכפולה הישנה (ביקשתי שיקנו בגרמניה) של ה dark side נתנה לי, אני לא מכיר אף קובץ mp3 מקווץ ככל שיהיה שיש לו ריח וגם העטיפה מופלאה של camel nude נראית פתום עלובה ולא מעניינת, חוץ מזה, כל פעם שאני שומע בדיסק את whish you were here חסר לי ה"היס" בהתחלת shine on השני, אין, אין על וניל.

 

[שלכת בסתיו]

../images/Emo24.gif

יש לי דמעה בזויית העין

[מרוב אושר] אכן..אין על ויניל.. ואין על שיין און בויניל אני גאה להיות מאלה שעדיין יש ברשותן פטיפון ותקליטים כמו של פעם

אפילו שהם קצת שרוטים וקופצים, אפילו שהפטיפון קצת חורק זה פשוט תענוג להוציא את התקליט מהעטיפה הגדולה, להתענג על הריח, לנקות אותו ולהניח את המחט בעדינות ולחכות לצליל הנקי הראשון (שמגיע אחרי אסופת הליחשושים והרעשים הראשוניים..) תודה על ההודעה הזו

יומטוב [אני הולכת לי לפיקניק עם המישפוחה

 

[גדי שבת]

../images/Emo45.gif

גם אני מעדיף תקליטים. יש כאלו הטוענים שהצליל בתקליטים "חם" יותר מהצליל בדיסקים. אני לא יודע אם זה נכון. אבל גם אני מעדיף תקליטים. אני קונה דיסקים. אבל להנאה של ממש אני זוכה רק כשאני הולך לחנויות תקליטים. כשיש לי את הדחף הבלתי נשלט לקנות מוסיקה, אני הולך לחנויות תקליטים ולא לחנויות דיסקים. תקליט מעביר את אותה תחושה שמעביר ספר, עבור חובבי הספרים. אפשר להתאהב ב"תקליט" כמו שאתה מתאהב ב"ספר". אין כמו הכיף בשליפת התקליט, להחזיק אותו עם האצבע על התווית באמצע, להציץ לראות אם זה הצד שאתה רוצה לשמוע. להעביר את המחט לתחילת השיר הראשון או לשיר אחר באותו צד, לשלוף אותו מהפטיפון ולסובב אותו לצד השני. לגבי העטיפות – היו לי גם לא פעם תסכולים, כאשר קניתי אלבום תוצרת הארץ והתברר לי שהעטיפה המקורית שונה לגמרי. בשנים האחרונות אני מקפיד לקנות רק תוצרת חוץ (אלא אם אני קונה תקליטים ישראליים, כמובן, או כאלו שקשים להשגה בארץ ומשום מה יצאו בזמנו בהוצאה ישראלית כמו למשל תקליטים ברזילאים).

 

[גדי שבת]

אבל זה מוביל להרהור אחר בנושא.

הפורמט של הדיסק פגע במידה מסוימת באיכות האלבומים גם מבחינה מהותית. בדיסק אפשר להכניס כ- 70 דקות של מוסיקה, בתקליט - בערך 45 דקות (אני זוכר שתקליטים שהיו ארוכים קצת יותר לא נכנסו לי לצד של קלטת בת 90 דקות). העובדה שניתן להכניס יותר מוסיקה בדיסק, יצרה מצב בו גם דיסקים קצרים יחסית יהיו ארוכים מהתקליטים ממוצעים. מכיוון שיש זמן, אפשר להכניס כמעט כל דבר שהאומן הקליט באותו סשן, למרות שלא תמיד יש לכך הצדקה. פעם כשלהקה הקליטה את שיריה והתברר לה שיש לה יותר מדי חומר היא היתה צריכה לוותר על שירים כדי להישאר במגבלות הזמן של התקליט. חלק מהשירים עבור לתקליטים אחרים וחלק נגנזו (מקצתם יוצאים כיום כבונוסים או באנתולוגיות). זה יצר מצב בו התקליטים, מעצם היותם מוגבלים יותר בזמן, היו ממוקדים יותר וטובים יותר. נדמה לי שהפורמט של תקליט – מבחינת אורך הזמן נכון יותר ויותר אלבומים טובים יותר. אך יתרה מזאת, מכיוון שהסטנדרט שנוצר הוא דיסקים עם 60-70 דקות מוסיקה אי אפשר היום (מבחינה שיווקית) להוציא דיסקים קצרים באותו המחיר, מכיוון שהם יתפסו על ידי הצרכנים כלא מצדיקים את עלות הדיסק (כמו להוציא תקליט קצר בן 20-25 דקות). לכן צריך למלא את הזמן – גם אם אין לזה הצדקה אומנותית. התוצאה היא מעט מאוד אלבומים מושלמים, ממוקדים, בהם כל רגע מוצדק וראוי וכל שיר הוא יצירת מופת.

 

[הניבלונגים]

כל כך צודק

האמת לא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאני מביט בכל מיני רימאסטרים שיש לי, אני רואה שאתה צודק, קח לדוגמא את "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, אחד התקליטים היותר מושלמם שנעשו בארץ, כשנעשה הרימאסטר של האלבום בדיסק מיוחד שיצא לא מזמן, הוסיפו לו באופן תמוהה את השיר "כל פעם קצת יותר" שיצא בכלל בתקליט מאוחר יותר של חנוך (בתואנה שהוא הוקלט על ידי טכנאי הסאונד המקורי של האלבום שהלך לעולמו מאז), עכשיו זה לא ש"כל פעם קצת יותר" זה שיר רע, ממש לא, אבל הוא פשוט לא שייך לתקליט הזה, הקול של שלום הוא אחר לגמרי וגם ההפקה מתאימה יותר לאלבומיו המאוחרים יותר, או בקיצור, כמו שהיו אומרים ב"בלי סודות" משהו כאן לא שייך. אבל הבעיה המרכזית היא לא ברימאסטרים שם התוספות (בד"כ) הן בעלות ערך היסטורי אם לא מוסיקאלי, גדול, הבעיה היא אלבומים חדשים, הפורמט של 45 או 90 ד' אילץ יוצרים רבים, כנו שאמרת לדחוס ולרכז את היצירה שלהם באופן כזה שיוצא את המיטב בדקות הנתונות, אני לא רוצה לחשוב כיצד אלבומיהם של כל מיני להקות פסיכדליות שנהגו ליצור בעזרת ג'אמים ארוכים במיוחד היו נשמעות לולא הן היו חיבות לצמצם את היצירה שלהם לפורמט של תקליט.

 

[גדי שבת]

תחשוב על זה

שכל אלבום בשנות השישים או השבעים היה חייב להיות אלבום כפול. זה היה יכול לפגוע משמעותית באיכות של האלבומים. הרבה מאוד אלבומים כפולים נכנסים לדיסק אחד בקלות (בלונד און בלומד, לונדון קולינג, אלקטריק ליידי לנד) היום כל דיסק שיוצא הוא באורך של תקליט כפול. ואין מה לעשות - לא כל אחד מסוגל לכך, וגם אלו שכן - לא מסוגלים לעשות כך כל פעם שהם מוציאים אלבום. נראה לי שמבחינת הפורמט, התקליט הוא הפורמט הנכון למוסיקת רוק והוא נמצא בין הקיצוניות של סינגל (הכולל 2-4 שירים), שהיה הדומיננטי בשנות החמישים והשישים המוקדמות, לפורמט של דיסק הכולל 70 דקות מוסיקה. זה הפורמט שהיה הנכון ביותר לז'אנר שאנו עוסקים בו.

 

[country joe]

אבל זה פשוט לא נכון

רוב האלבומים שיוצאים היום (בתחום הרוק לפחות) הם בסביבות ה- 45 דקות, פלוס מינוס.

 

[גדי שבת]

אם זה לא נכון, אז התיאוריה של קרסה.

אבל נדמה לי שבכל זאת, הדיסקים היום ארוכים בכ- עשר דקות בממוצע מהתקליטים של פעם. דיסק סטנדטי היום אורך 45-55 דקות (למרות שיכול להכיל כ- 70 דקות) בעוד שרבים מהתקליטים משנות השישים והשבעים ארכו 35-45 דקות. לעיתים נדירות חרגו מ- 45 דקות. היו לי פעם עשרות אלבומים מוקלטים וכמעט כולם נכסנו בקלות לצד של קלטת שאורכו 45 דקות. על כל פנים עדיין מגבלת הזמן כמעט ולא קיימת בדיסקים. מי שרוצה להוסיף יכול להוסיף. בזמנו, מגבלת הזמן היתה משמעותית יותר. לפעמים זה טוב ולפעמים פחות טוב - תלוי באיכות החומר. אך לפעמים כשאין מגבלת זמן, ואם מתקשים להחליט איזה קטע לא יכנס לאלבום- תהיה נטייה להכניס ולהאריך. שוב לפעמים זה מצוין, אבל לפעמים זה גורע. בכל אופן מי שרצה בשנות השישים או השבעים לחרוג ממגבלות הזמן הוציא אלבומים כפולים ואפילו משולשים.

 

[comfortably pink]

לא תמיד

זה טוב שיש רק 45 דקות.. בטיילס של יס לדוגמא, אנדרסון רצה לעשות תקליט של 60 דקות, הטכנולוגיה הגבילה אותו, בסוף הוא האריך את היצירה על גבי 2 תקליטים. אני מחכה לרימסטרד! הלוואי והוא יוציא את זה בגרסה הטובה! לא הבנתי משהו.. איך האלבומים של ג'נסיס הם 53 דקות?

 

[comfortably pink]

תיקון....

זה לא תמיד טוב שיש רק 45דקות...

 

[ארט ואנדליי]

כיין ולא

נוסטלגיה זה נפלא. אם יש תחום אחד שבו לא ניתן לפקפק בעליונותו של הוינייל זה העטיפות. עטיפת תקליט 12 אינטש נותנת אפקט ששום CD מקופל וממוחבר (מלשון מחברת) לא יכול לתת. קשה להאמין שTales או סמל הפילפל היו יוצאים בעטיפות שיצאו לו היו מוקלטים מראש עבור CD. יתרון נוסף שאני מוצא לוינייל זה הכוונה. כאשר אתה משקיע מספר דקות בכדי להאזין לאלבום (צריך להוציא אותו בזהירות מעטיפת הנייר או הניילון הפנימית, לנקות אותו, להניח את המחט בזהירות) רב הסיכויים שגם תקשיב לו ביתר תשומת לב. ללחוץ Play בשלט של המערכת הרבה יותר פשוט ואז גם הרבה יותר קל להתנתק ממנו. מצד שני - ההשקעה האדירה בשמירה (שלא יסרט, שלא יתלכלך) המחטים שנשחקות אחת למספר חודשים והחלפתם עולה הון תועפות, החריקות שמשמיע Revolver אצלי לאחר עשרות השמעות, כל אלה מראים את היתרונות שטכנולוגיה בכל זאת נותנת. אז נכון - גם אבי טוען שאת הטעם של המאכלים שסבתא ז"ל היתה מבשלת על הפרימוס לא ניתן לשחזר, אבל מצד שני גם הוא משתמש (סוף סוף) רק במיקרו.

 

[Sith Master]

עוד הנאה...../images/Emo19.gif

אני מניח שזה היה בויניל אבל מנסיון של דיסקים (נולדתי לתוך זה). יש דבר שמאוד כיף והוא שבפעם הראשונה, כשהדיסק עשה את הארוכה מהחנות לבית. הכיף של הסרת הניילון של החנות. פשוט.... עושה לי את. אבל זה קורה רק פעם אחת בחייו של דיסק וזה גם בטח היה בויניל אז אני מניח שזה לא יתרון.

 

[noosh]

אווו העברת בי צמרמורת!

כאחת שנולדה לתוך עידן הקומפקט דיסק והאינטרנט (ומשתמשת בכל הנ"ל בהנאה רבה), אני פשוט אוהבת תקליטים. פעם היה לנו פטיפון בבית, ואז ההורים שלי החליטו להפטר ממנו.. חבל שהייתי אז קטנה ולא עצרתי אותם.. ואז אח שלי הביא הביתה פטיפון, יחד עם כל מני תקליטים של הביטלס, פינק פלויד ועוד, ולא הרשה לי להתקרב אליו.. אבל לפעמים, אם הייתי מתחננת מספיק, הוא היה מרשה לי להוציא את התקליט מהעטיפה, להניח אותו על הפטיפון, לשים את המחט (בזהירות!!) על התקליט, תוך כדי שהוא צופה בקפדנות שאני לא שורטת שום דבר והכל תקין. ואני הייתי כ"כ מאושרת מהזכות שניתנה לי, והייתי יושבת ובוהה בעטיפות של התקליטים ומסדרת אותם בסטנד כל הזמן.... הפטיפון עזב אותנו כשאח שלי עזב גם הוא, והתקליטים כולם עברו לידיהם של חברים ומכרים.. אבל כל פעם כשאני מבקרת בבתים של חברים, או סתם של אנשים, אני דואגת לחפש ערמה של תקליטים ישנים, מאובקים כאלה, ולחפש שם מציאות

לא מזמן הייתי בבית עם אוסף לא קטן של קאמל, בוב דילן, פינק פלויד ואפילו זינגלה מצאתי שם.... אני אישית נהנית מהקטע של הדיסקים, גם בגלל שהם קומפקטים וגם בגלל שהם באמת באיכות טובה, ולא צריך להחליף צד באמצע (איך, איך אפשר להחליף צד באמצע דארק סייד? אני פשוט לא אבין את זה), אבל זה נראה לי כיף לשים תקליט ישן ברקע, כשאתה יודע בדיוק באיזה קטע בא כל שריטה, ואיפה בדיוק הוא קופץ...

 

[הניבלונגים]

זה בדיוק העניין

ה dark side למשל (כמו הרבה אלבומי קונספט אחרים משנות ה 70) נוצר מתוך המחשבה שצריך להחליף צד באמצע, לא סתם THE GREAT GIG IN THE SKY נגמר כמו שהוא נגמר ו MONEY מתחיל איך שהוא מתחיל, יש הגיון ]נימי לאלבום שבנוי על זה שמגיעים לקלימקס עם ה great gig ומתחילים מחדש עם money, הרצף שלהם בדיסק (בעיני לפחות) הופך את סדר השירים לקצת בעייתי. וחוץ מזה תודה

 

[comfortably pink]

מסכים!!!

יש לי את דארק סייד בתקליט, ובהחלט צריך את השקט אחרי הגרייט גיג. עוד דוגמה מצוינת לזה (אפילו יותר טובה), זה האלבום רילייר. אין לי את התקליט, אבל אחרי הקטע סון, חייבים הפסקה! לעכל, לחשוב טוב טוב על החווית שעברנו כרגע, לשבח כל אחד מהמוזיקאים הגאונים האלה... בשביל זה צריך זמן! בדיסק מיד, בלי הפוגה של כמה שניות, מתחיל רודף הקולות, שזה שיר כבד בפני עצמו..

 

[meandmeandme]

../images/Emo7.gif

כל כך מרגש.. ולחשוב שלי אין תקליט ויינל אחד נורמלי

הו... טוב.. אבל אני מכור לקפה

take that

 

[hells bells]

אךךךך נוסטלגיה.....

משום מה כשמסתכלים אחורה בזמן,תמיד אבל תמיד נידמה שפעם היה יותר טוב! (גם כשהיה חרא). עם כל הכבוד לתקליט (ויש לי לא מעט כבוד והרבה מאד תקליטים!).יש הרבה מאד מקום להשוואה בין שתי המדיות הללו אבל בנקודה אחת חייבים לעצור ה-ס א ו נ ד ! ! !......... על שריטה שעושה לך את זה על עטיפה על ריח על גודל (מי אמר שהוא לא קובע?) וכו' ניתן ואף אפשר להתווכח להלל ולשבח גם את זה וגם את זה,אבל ראבק איך אפשר בכלל להשוות מבחינת הסאונד?????

 

[SickAgain]

צודק לגביי הסאונד! (אבל)

אבל אם שומרים מספיק טוב וכל פעם מנקים לפעמים לתקליטים יש סאונד טוב יותר מהרימאסטרים אפילו! לי אין הרבה תקליטים בבית..וכשאני קונה תקליט של אלבום אהוב אני תולה אותו על הקיר כי התמונה גדולה ובמילא אני שומע מהדיסקים.. אני נולדתי לתוך עולם הדיסקים ככה שעבורי זה כבר בעייתי להעביר את האוסף שלי מדיסקים לתקליטים ודורש המון השקעה וגם לא בטוח שמוצדקת.

 

[HelterSkelter1]

עזבו אותם וייניל

שמעתי כמה וכמה פעם מוסיקה בווניל, והדיסק פשוט יותר טוב. 1. איכות הרבה הרבה יותר טובה. 2. לא מתקלקל ונשמר להרבה יותר זמן. 3. יותר קומפקטי, אפשר לקחת אותו ולשמוע בדיסקמן נייד, לא רק בבית. 4. בעל קיבולת גדולה יותר - אפשרות לבונוסים ויצירות ארוכות שלא נכנסות על תקליטים. היתרון היחידי של התקליטים זה גודל העטיפה. כל השאר זה לחובבי רטרו ונוסטלגיה בלבד. הוא לא איכותי, מתקלקל מהר, איכות סאונד ירודה, גדול יותר אבל קט ןיותר (בקיבולת) ועוד ועוד. ווניל זה היסטוריה ונוסטלגיה נחמדה, לא יותר מזה.

 

[miromiro]

בוא בוא אלינו ניבלונג , לפורום

אודיו וקולנוע בייתי, ותגלה שם עולם שלם שעוסק בהבדלים בין הוויניל לדיסק . חוץ מעשרות שירשורים בנושא שעוסקים בצד הטכני , הרגשי והנוסטלגי שבדבר , כל זה לצד ויכוחים אין סוף .... תמצא גם המון חומר - כיצד לשמור על האוסף איך מנקים, איך דואגים ומוודאים שהפטיפון ינגן אופטימלית,איך לשמור גיבוי לתקליטים שאי אפשר יותר להשיג ואפילו שישמעו טוב יותר מהמקור. בקיצור תכין לך הרבה זמן והרבה סבלנות ותרוויח. הפניה היא לכולם!!! ובכלל יש מקום גם קצת לדבר על "איך שומעים " ובעזרת מה ביי מאיר