הנסיון שלנו היה אחר
אמי מתקשה מאד בהליכה, ונעזרת במקל. טסתי איתה לקנדה דרך לונדון לפני שלוש שנים.
 
בנתב"ג ניגשתי לבודקת בטחונית, הסברתי את הבעיה, והיא מיד ניגשה אלינו כדי להעביר אותנו בידוק, לקחה אותנו לדלפק של BA ודאגה שלא נעמוד בתור. בעודנו עושות צ'ק אין, הגיעה דיילת עם כסא גלגלים, כך שגם כשהמתנו לקלנועית, היא יכלה לשבת.
 
בחזרה המתינו לנו שני בחורים צעירים, שעזרו לנו אפילו עם איסוף המזוודות מהמסוע, וליוו אותנו עד הרכב של בן זוגי שהמתין לנו.
 
בהית'רו, טורונטו ומונטריאל, היו פחות יעילים. ההמתנה לדיילים עם כסא גלגלים היתה ארוכה, ובהמראות לא היה פשוט למצוא את המקום בו היינו צריכות להציג את עצמנו כדי שהיא תקבל את השירות.
 
במקומות בהם לא היו שרוולים, העלו אותה למטוס במעלון, ובכל שדות התעופה, הדיילים היו מיומנים מאד בעקיפת התורים.
 
בהית'רו הבודקים הבטחוניים התעקשו שהיא תקוף מהכסא, תחלוץ נעליים ותנעל אותן שוב. בדרך לקנדה, הדייל שהיה מבוגר יחסית, נזף בהם קשות, קרא לאחד האחראים והוא פטר אותה מהעניין. בדרך חזרה, אחד האחראים ראה בעצמו כמה קשה לה, ונתן הוראה לוותר לה.
 
בסך הכל, החוויה בנתב"ג היתה החיובית ביותר.