צפרה - לא רע, אבל...
תקציר מנהלים: אוכל טוב מאוד, אבל לא חדשני, ובעיניי – ב-setting פשוט לא נעים. רוצים אוכל מהז'אנר הזה? לכו לקבל אותו במקום אחר.
אז אחרי שבן הזוג השתמש ביוזר בהשתלטות עוינת, החלטתי לקבל השראה לכתוב גם. הפורום הזה הוא המעיין הבלתי נדלה שדרכו למדתי כמעט על כל מסעדה שבה היינו בזוג או הייתי אני בפורומים אחרים והגיע הזמן לתת לו משהו חזרה
ומעבר לזה, אחרי שקראתי את שגיא כהן שכתב היום בהארץ על המסעדה החדשה של קונפורטי, טופולופומפו - הצלחתי לנסח לעצמי ופחות או יותר גם לכאן מה הפריע לי.
אחרי שבוע של לימודים ועבודה כבר ציפיתי לחזור ללילה זוגי בבית ASAP, אבל טלפון מהבנזוג בחמש הודיע חגיגית ש"חודש לא אכלתי בצפרה" ודקות ספורות אחר כך נתבשרתי שהוזמן מקום לשבע ורבע. למרות שידעתי שההכרזה שלו שקולה להכרזה שלי כשאני נכנסת הביתה אחרי יום שלא הספקתי לאכול בו "אני גוועת ברעב!!! לא אכלתי שנים!!!" מבחינת הנכונות האובייקטיבית שלה – בהחלט חשבתי שלמרות שאני מהמסעדה, בפעם פעמיים שהיינו בה, לא נפלתי - מגיע לו הפינוק של אחת המסעדות האהובות עליו שנמצאת יריקה ממקום העבודה שלו. גם הוא עובד קשה (למרות שהוא מסרב להודות בכך).
נכנסנו והושבנו על ידי המארחת הקורקטית באחד השולחנות שבמרכז המסעדה, שהייתה יחסית ריקה בזמן שהגענו. כיוון שהיה יום חמישי יכול להיות שהשולחנות הזוגיים באזור הצדדי וטיפה יותר אינטימי היו כבר מוזמנים ובכל זאת המיקום היה מבאס משהו, אם כי היה מפריע לי פחות אלמלא הסמיכות הלא נעימה לשולחן הקרוב שיושביו היו קולניים בצורה שדי הקשתה על הדיון רב המשמעות שניסינו לנהל (איזה צבע סטטוסקופ לבחור: הלב אומר צבע בהיר – למשל אפרסק - שיכניס קצת שמחה לאפרוריות של מחלקה פנימית, הראש אומר צבע כהה וסולידי כדי שמנהל המחלקה לא יחשוב חלילה שאני קלת דעת. ההחלטה הסופית – כחול בהיר, לא פרוע מדי אבל ידגיש לי את העיניים
). שכנינו שיקפו את רוח המסעדה בעיניי: רעש. ושואו, שהאוכל, גם אם הוא מוצלח, והוא מוצלח – משחק בו תפקיד קטן משהוא אמור, מבחינתי. ומבחינתי אם יש בי אהבה – היא תיאמר בשקט. אבל כנראה שקונפורטי לא חושב כמוני, וגם לא אהובי שאוהב את האוכל שלו חריף כמו השכל שלו.
פתחנו ב"בודהה משוגע – נבטים, דיקון, אפונה פריכה, שומשום בויניגרט ווסאבי מוקצף". מנה שהבנזוג אוהב את הרוטב שלה מספיק כדי לאכול אותו לבד, ובעיניי הוא מתוק מדי בפני עצמו, במידה שגרמה לי לא לאהוב את הסלט הזה בפעם הראשונה שאכלתי אותו, אבל הפעם הצלחתי להגיע לאיזון בינו ובין החריפות, שעל רקע הפריכות יוצרים יחד מנת פתיחה מאוד מוצלחת שמממשת בצורה נהדרת את מטרת פתיחת התיאבון.
לעיקריות, קיבלנו (פחות או יותר ביחד, ובזמן סביר לאחר שסיימנו את המנה הראשונה, ופה היתרון היחיד של המסעדה בעיניי על פני "זוזוברה" – היעדר הקונספט המגוחך של "מה שמוכן יוצא" שלא ברור אם מטרתו לגרום לך להרגיש אסיר תודה על כל פיסת אוכל שמגיעה לשולחן, לאפשר למטבח לעבוד בצורה כאוטית או סתם להוות בידור וחומר למשחק ה"מה יגיע עכשיו?") שתי מנות קארי – "גהאנג פד גאי – נתחי עוף, ירקות עונה, בזיליקום בקארי בוטנים תאילנדי" עבורו ו"בנגלאדאש קארי – דלעת, תפוחי אדמה, חומוס, טופו, עדשים וגרעיני דלעת בקארי הודי" עבורי. הוא, שטעם את שתי המנות, חזר ואמר ששתיהן מצוינות. והמנה שלי אכן הייתה מצוינת – הדלעת אולי הייתה טיפ-טיפה קשה לשיניים הרגישות שלי אבל זה באמת קטנוני ואולי אף היה חלק מהחן של המנה שרוב המרכיבים בה עוטפים את החך ברכות נהדרת. הבעיה העיקרית שלי עם המנה – לא היה בה שום אלמנט שהיה שווה את 28 השקלים אקסטרה שצריך לשלם עבורה לעומת המנה מזוזוברה, "מסמאן קארי – נתחי טופו, דלעת, קישואים, בוטנים כתושים ותבלינים טריים" או את ה-7 שקלים אקסטרה לעומת מנות הקארי של "בית תאילנדי". נכון, המנות לא זהות. אבל לא נראה לי שתוספת הכסף היא על העדשים והחומוס. אני חושבת שהתוספת היא על המיצוב, המיתוג, התחושה שאתה אוכל במקום אקסקלוסיבי עם מלצריות שיודעות לדקלם את המנות האקסטרה מיוחדות ש"לא כל אחד יבין" (ציטוט לא מדויק ממלצרית עבר) ועם Zepra's happy water. אין לי בעיה לשלם על אוכל טוב (הרי אני באה ממורשת ה"על בזול משלמים ביוקר") – אבל זה מקום שכל כך מקשה עליך להבדיל בין עצם העניין ובין המסביב, הזיקוקים, והאדרת השונה והמיותרת ששמו על האוכל האסייתי. כנראה יש מספיק אנשים שנבדלים ממני בגישה (עם הערב המקום הלך והתמלא ואת הנאת השכנים לא היה קשה לשמוע), אבל אני רוצה להרגיש שגם אני וגם המקום שם בשביל האוכל והחוויה הנעימה, לא כדי לייצר buzz.
החלטנו לוותר על קינוח לטובת התכרבלות מול "הסקס של מאסטרס" (מומלץ! חינם ב-VOD של הוט). החשבון הסתכם ב-221 ₪ לפני טיפ, לארוחה שאמנם הייתה ממלאת כראוי לקארי אבל כשנזכרים שכללה שתי עיקריות וראשונה אחת בלי שתייה או כל תוספת אחרת, ולפני טיפ – זה יקר. מאוד.
להבא? הבנזוג כנראה ימשיך לפקוד את המקום וליהנות שם מאוד. כשאתלווה אליו כנראה אהנה גם אני – מהאוכל ומחברתו אבל לא מניחוח ההגזמה הפרועה שנודף מרגע הכניסה, ואת המשכורת הסטודנטיאלית שלי אשתדל לנתב למקומות אחרים (שבפועל כנראה יהיו הקפיטריה של בילינסון – שבניגוד לכמעט כל קפיטריה בית חולימית אחרת שמעתי עליה טובות, מבטיחה לדווח בבוא העת אם מישהו מתעניין.)
תקציר מנהלים: אוכל טוב מאוד, אבל לא חדשני, ובעיניי – ב-setting פשוט לא נעים. רוצים אוכל מהז'אנר הזה? לכו לקבל אותו במקום אחר.
אז אחרי שבן הזוג השתמש ביוזר בהשתלטות עוינת, החלטתי לקבל השראה לכתוב גם. הפורום הזה הוא המעיין הבלתי נדלה שדרכו למדתי כמעט על כל מסעדה שבה היינו בזוג או הייתי אני בפורומים אחרים והגיע הזמן לתת לו משהו חזרה
אחרי שבוע של לימודים ועבודה כבר ציפיתי לחזור ללילה זוגי בבית ASAP, אבל טלפון מהבנזוג בחמש הודיע חגיגית ש"חודש לא אכלתי בצפרה" ודקות ספורות אחר כך נתבשרתי שהוזמן מקום לשבע ורבע. למרות שידעתי שההכרזה שלו שקולה להכרזה שלי כשאני נכנסת הביתה אחרי יום שלא הספקתי לאכול בו "אני גוועת ברעב!!! לא אכלתי שנים!!!" מבחינת הנכונות האובייקטיבית שלה – בהחלט חשבתי שלמרות שאני מהמסעדה, בפעם פעמיים שהיינו בה, לא נפלתי - מגיע לו הפינוק של אחת המסעדות האהובות עליו שנמצאת יריקה ממקום העבודה שלו. גם הוא עובד קשה (למרות שהוא מסרב להודות בכך).
נכנסנו והושבנו על ידי המארחת הקורקטית באחד השולחנות שבמרכז המסעדה, שהייתה יחסית ריקה בזמן שהגענו. כיוון שהיה יום חמישי יכול להיות שהשולחנות הזוגיים באזור הצדדי וטיפה יותר אינטימי היו כבר מוזמנים ובכל זאת המיקום היה מבאס משהו, אם כי היה מפריע לי פחות אלמלא הסמיכות הלא נעימה לשולחן הקרוב שיושביו היו קולניים בצורה שדי הקשתה על הדיון רב המשמעות שניסינו לנהל (איזה צבע סטטוסקופ לבחור: הלב אומר צבע בהיר – למשל אפרסק - שיכניס קצת שמחה לאפרוריות של מחלקה פנימית, הראש אומר צבע כהה וסולידי כדי שמנהל המחלקה לא יחשוב חלילה שאני קלת דעת. ההחלטה הסופית – כחול בהיר, לא פרוע מדי אבל ידגיש לי את העיניים
פתחנו ב"בודהה משוגע – נבטים, דיקון, אפונה פריכה, שומשום בויניגרט ווסאבי מוקצף". מנה שהבנזוג אוהב את הרוטב שלה מספיק כדי לאכול אותו לבד, ובעיניי הוא מתוק מדי בפני עצמו, במידה שגרמה לי לא לאהוב את הסלט הזה בפעם הראשונה שאכלתי אותו, אבל הפעם הצלחתי להגיע לאיזון בינו ובין החריפות, שעל רקע הפריכות יוצרים יחד מנת פתיחה מאוד מוצלחת שמממשת בצורה נהדרת את מטרת פתיחת התיאבון.
לעיקריות, קיבלנו (פחות או יותר ביחד, ובזמן סביר לאחר שסיימנו את המנה הראשונה, ופה היתרון היחיד של המסעדה בעיניי על פני "זוזוברה" – היעדר הקונספט המגוחך של "מה שמוכן יוצא" שלא ברור אם מטרתו לגרום לך להרגיש אסיר תודה על כל פיסת אוכל שמגיעה לשולחן, לאפשר למטבח לעבוד בצורה כאוטית או סתם להוות בידור וחומר למשחק ה"מה יגיע עכשיו?") שתי מנות קארי – "גהאנג פד גאי – נתחי עוף, ירקות עונה, בזיליקום בקארי בוטנים תאילנדי" עבורו ו"בנגלאדאש קארי – דלעת, תפוחי אדמה, חומוס, טופו, עדשים וגרעיני דלעת בקארי הודי" עבורי. הוא, שטעם את שתי המנות, חזר ואמר ששתיהן מצוינות. והמנה שלי אכן הייתה מצוינת – הדלעת אולי הייתה טיפ-טיפה קשה לשיניים הרגישות שלי אבל זה באמת קטנוני ואולי אף היה חלק מהחן של המנה שרוב המרכיבים בה עוטפים את החך ברכות נהדרת. הבעיה העיקרית שלי עם המנה – לא היה בה שום אלמנט שהיה שווה את 28 השקלים אקסטרה שצריך לשלם עבורה לעומת המנה מזוזוברה, "מסמאן קארי – נתחי טופו, דלעת, קישואים, בוטנים כתושים ותבלינים טריים" או את ה-7 שקלים אקסטרה לעומת מנות הקארי של "בית תאילנדי". נכון, המנות לא זהות. אבל לא נראה לי שתוספת הכסף היא על העדשים והחומוס. אני חושבת שהתוספת היא על המיצוב, המיתוג, התחושה שאתה אוכל במקום אקסקלוסיבי עם מלצריות שיודעות לדקלם את המנות האקסטרה מיוחדות ש"לא כל אחד יבין" (ציטוט לא מדויק ממלצרית עבר) ועם Zepra's happy water. אין לי בעיה לשלם על אוכל טוב (הרי אני באה ממורשת ה"על בזול משלמים ביוקר") – אבל זה מקום שכל כך מקשה עליך להבדיל בין עצם העניין ובין המסביב, הזיקוקים, והאדרת השונה והמיותרת ששמו על האוכל האסייתי. כנראה יש מספיק אנשים שנבדלים ממני בגישה (עם הערב המקום הלך והתמלא ואת הנאת השכנים לא היה קשה לשמוע), אבל אני רוצה להרגיש שגם אני וגם המקום שם בשביל האוכל והחוויה הנעימה, לא כדי לייצר buzz.
החלטנו לוותר על קינוח לטובת התכרבלות מול "הסקס של מאסטרס" (מומלץ! חינם ב-VOD של הוט). החשבון הסתכם ב-221 ₪ לפני טיפ, לארוחה שאמנם הייתה ממלאת כראוי לקארי אבל כשנזכרים שכללה שתי עיקריות וראשונה אחת בלי שתייה או כל תוספת אחרת, ולפני טיפ – זה יקר. מאוד.
להבא? הבנזוג כנראה ימשיך לפקוד את המקום וליהנות שם מאוד. כשאתלווה אליו כנראה אהנה גם אני – מהאוכל ומחברתו אבל לא מניחוח ההגזמה הפרועה שנודף מרגע הכניסה, ואת המשכורת הסטודנטיאלית שלי אשתדל לנתב למקומות אחרים (שבפועל כנראה יהיו הקפיטריה של בילינסון – שבניגוד לכמעט כל קפיטריה בית חולימית אחרת שמעתי עליה טובות, מבטיחה לדווח בבוא העת אם מישהו מתעניין.)
