הדבורה מאיה
New member
צער גידול הורים....
בזמן האחרון אני רואה הרבה הודעות העוסקות בהורים ובקשיי הקשר איתם. בסך הכל...אני חושבת שהורים מהווים חלק חשוב ונכבד מאוד מאיתנו. יש תקופות שקשה מאוד איתם...מריבות...לחצים...הסתרה מפניהם...גלויים של דברים שאין אנו רוצים שידעו... ורוצה אני לומר כמה מילים בנושא. המון פעמים נדמה לנו כאילו ההורים לא מבינים ולא יבינו לעולם... אנו מרגישים צורך להילחם בהם...בכל מה שיאמרו או ידרשו...בכל מה שהם מייצגים. נדמה כאילו הם נגדנו...כאילו המלחמה היא נגדם והם האוייב העיקרי העומד ממול. נגדם מתווכים...איתם רבים...ביגללם בוכים...בהם מורדים...מהם מסתירים. קל מאוד לשכוח כי האוייב האמיתי שלנו הוא אנחנו ומה שאנו רוצים לעשות לעצמנו... אותו דבר שהורינו הדואגים לא יסכימו לנו לעולל לעצמנו ולגופנו. אנו צריכים למצוא מישהו נגדו להילחם...בו להאבק בכל הכוח...אותו להאשים בכל צרותינו ומכאובינו. והם משמשים מטרה קלה...בגלל שלמרות כל המריבות והסערות אין הם מנתקים מגע וממשיכים להאבק על מנת שלא נפגע בעצמנו. כאלו הם ההורים...תמיד חרדים ותמיד דואגים...תמיד רוצים שיהיה לנו הכי טוב שרק אפשר גם אם אנו איננו רוצים בכך ועושים הכל כדי שזה לא יקרה. ולהם? קשה להם לראות ולקבל זאת בשקט...מבלי להעיר ולנסות בכל הכוח לשנות. ואת האמת? אני לא חושבת שאנו רוצים זאת באמת..בלב שלם. צריך מישהו להילחם נגדו...צריך מישהו שישמש כצד השני...אותו צד האשם בכל הרע והנורא שקורה לנו...או לפחות בחלקו. אבל יחד עם זאת צריך לזכור מה עומד מאחורי הדאגה שלהם. הם מפחדים עלינו...מפחדים נורא. רואים כיצד אנו הורסים עצמנו...מכאיבים...מרעיבים, מקיאים, דוחפים, חותכים, מתעללים, מתעלמים...והם אינם יכולים להתעלם. כואב להם כשכואב לנו. רע להם כשרע לנו. בעוד אנו מושפעים מכל כך הרבה גורמים המסיתים אותנו מדרך הישר - הם מהווים את הצד היחיד...הגורם היחידי היציב מולנו, נגדנו, אך בעצם - איתנו. וגם אם לפעמים הם מתנהגים בצורה הניראת לנו כחסרת היגיון...בילתי מובנת ואיתה אין אנו יכולים להסכים - אנו צריכים לזכור מה עומד מאחוריה. ויותר נכון - מי עומד מאחוריה. לא אוייב שנוא ונתעב...לא רשע קר מזג ואכזר... אבא ואמא. שלנו. שאוהבים אותנו למרות ועל אף ובגלל מה ומי שאנחנו. ושאנו יקרים להם כל כך עד כדי כך שהם מוכנים להתעמת איתנו ולריב ולצעוק...רק כדי שלנו יהיה טוב מתישהו. ואם הדרך לא מקובלת עלינו - אפשר לדבר איתם. הם לא מדברים בשפה זרה ובילתי מובנת. ולרוב הם גם מוכנים להקשיב ולנסות להבין...אם רק נסכים לנסות להסביר ולשתף. רק צריך לנסות...ולא לשכוח מה עומד מאחורי דיבריהם...דאגה ואהבה ללא תנאי וללא סוף. ולפעמים הם אפילו יצאו במלחמה נגד כל העולם רק למעננו ולטובתנו. ואני רוצה להוסיף סיפור קטן אישי שיבהיר את מה שנראה אולי מעורפל ולא ברור. יש דברים רבים עליהם אני חייבת להורי תודה...וכן, היו מריבות ותככים והסתרות וכעסים נוראיים עד כדי ניתוק מגע בתקופות שונות שאני רוצה לשכוח. אבל יש דבר אחד שהבהיר לי עד כמה הם מוכנים לעשות למעני וללכת איתי...נגד כל ההיגיון ודיברי המומחים...רק בגלל שהרגישו שאני משתפת אותם בעובר עלי...באמת רוצה ללכת איתם ולהעזר בהם במלחמה הזו. זה היה בתקופה אפלה באמת של חיי...לאחר מספר שנים של אישפוזים אין-סופיים במקומות שונים ומאבקים מתמשכים בכל מי שעמד נגדי ורצה לעצור אותי מלבצע את מה שאני רוצה - לרדת במשקל ולמות רזה. לא אכנס לפרטים אבל רק אומר שבדיוק החלטתי לנסות להאבק ולהשתחרר מהמחלקה הסגורה בה הייתי מאושפזת. ניסיתי לפנות ולשכנע את הרופאים והם שלחו אותי לוועדה שהייתה אמורה להחליט מה יהיה איתי. אותה ועדה, לאחר ששמעה את דברי, קבעה לי חודשים של אישפוז כפוי. אמרו לי שמאוד התרשמו מדברי, על כך שאני רוצה לנסות ולראות מה עומד מאחרוי אותם קירות עבים שראיתי במשך שנים וכבר שחכתי מה עומד מאחוריהם, אך אין הם יכולים לקחת את הסיכון ולהוציא אותי לחופשי. אני נישברתי. הייתה זו נקודת גבול...בין ויתור סופי על המשך המאבק ועל חיי בכלל ובין בחירה בלנסות ולגלות מחדש מה הם חיים. ואותם רופאים לא הסכילו להבין עד כמה היא חשובה לי. מכל הסיבות הכי טובות ונכונות..זה באמת נראה כדבר הכי לא הגיוני והכי לא מעשי ומסוכן. אבל אני כבר לא יכולתי יותר להמשיך בתנאים אלו. והם לא יכלו לראות את זה. מי שכן ראה זאת היו הורי. זה היה אחרי תקופה נוראית לכולנו...העברתי אותם תופת שהם ודאי לא ישכחו לי לעולם. אבל הם ראו עד כמה אני רוצה. והם הבינו עד כמה הדבר חשוב לי. והבינו עד כמה המצב שברירי ומסוכן. אבל הם גם הסכימו ללכת איתי ולנסות על אף ולמרות הכל. דיברו עם הרופאים, שמאוד התנגדו בתחילה אך הסכימו לנסות כי הורי ביקשו ולא אני - לי כבר לא האמינו ובצדק. ויצאנו לדרך. היא לא הייתה קלה. כלל וכלל לא. היו אין-ספור נפילות. ביליתי בבתי חולים גם אחרי כן, ולא פעם אחת. אבל גם אם היו עליות ומורדות, ההחלטה שגמלה אז בליבי - לנסות ולבדוק האם אפשר בכלל גם אחרת, האם יש חיים ששווה להמשיך בשבילם ולהאבק בכל, עדין שרירה וקיימת. ויש קשיים. ודיכאונות וכל מה שמלווה את רבים ורבות מכם. אבל גם יש ידיעה ברורה מה עומד מאחורי כישלון בדרך הזו. וידיעה עוד יותר ברורה שאני לא רוצה את אותם החיים שהיו לי...אם אפשר בכלל לקרוא להם חיים. אז אני כאן...שורדת. יום אחרי יום...שעה שעה..דקה דקה. כמו כולכם. אבל אני כאן. ולא סגורה מאחורי סורג ובריח בתור כרונית שאין לה סיכוי בעולם האמיתי, כפי שחשבו הרופאים. והרבה מכך שאני כאן איתכם זה בזכות הורי, שהאמינו בי והסכימו לנסות רק כי ביקשתי. ורק כי חשבו שאולי יהיה לי טוב. ועל כך אני חייבת להם את חיי. אז גם אתם שם...אל תוותרו. היחסים יכולים להיות קשים נראים כבילתי אפשריים לפעמים...אבל הם ההורים שלכם ואתם חשובים להם לפעמים אפילו יותר מחייהם. והם רוצים רק שיהיה לכם טוב...רק שתחיו. אל תלחמו בהם. הילחמו במחלה המכלה אותכם. והעזרו בהוריכם...הם יכולים לתת לכם המון. בואו וננסה משהו יחד כולנו... כל אחד ואחת יחשוב לו על משהו שהוריו עשו למענו. משהו שהוא רואה כדבר טוב, גם אם קשה לפעמים. וכיתבו. נראה מה יצא לנו כאן... ואם אין הורים - חישבו על מישהו אחר בו אתם רואים דמות הורה. מישהו היקר לכם ושאתם יקרים לו כל כך. משיהו שיעשה למענכם הרבה...אם לא הכל. בהצלחה... מאיה.
בזמן האחרון אני רואה הרבה הודעות העוסקות בהורים ובקשיי הקשר איתם. בסך הכל...אני חושבת שהורים מהווים חלק חשוב ונכבד מאוד מאיתנו. יש תקופות שקשה מאוד איתם...מריבות...לחצים...הסתרה מפניהם...גלויים של דברים שאין אנו רוצים שידעו... ורוצה אני לומר כמה מילים בנושא. המון פעמים נדמה לנו כאילו ההורים לא מבינים ולא יבינו לעולם... אנו מרגישים צורך להילחם בהם...בכל מה שיאמרו או ידרשו...בכל מה שהם מייצגים. נדמה כאילו הם נגדנו...כאילו המלחמה היא נגדם והם האוייב העיקרי העומד ממול. נגדם מתווכים...איתם רבים...ביגללם בוכים...בהם מורדים...מהם מסתירים. קל מאוד לשכוח כי האוייב האמיתי שלנו הוא אנחנו ומה שאנו רוצים לעשות לעצמנו... אותו דבר שהורינו הדואגים לא יסכימו לנו לעולל לעצמנו ולגופנו. אנו צריכים למצוא מישהו נגדו להילחם...בו להאבק בכל הכוח...אותו להאשים בכל צרותינו ומכאובינו. והם משמשים מטרה קלה...בגלל שלמרות כל המריבות והסערות אין הם מנתקים מגע וממשיכים להאבק על מנת שלא נפגע בעצמנו. כאלו הם ההורים...תמיד חרדים ותמיד דואגים...תמיד רוצים שיהיה לנו הכי טוב שרק אפשר גם אם אנו איננו רוצים בכך ועושים הכל כדי שזה לא יקרה. ולהם? קשה להם לראות ולקבל זאת בשקט...מבלי להעיר ולנסות בכל הכוח לשנות. ואת האמת? אני לא חושבת שאנו רוצים זאת באמת..בלב שלם. צריך מישהו להילחם נגדו...צריך מישהו שישמש כצד השני...אותו צד האשם בכל הרע והנורא שקורה לנו...או לפחות בחלקו. אבל יחד עם זאת צריך לזכור מה עומד מאחורי הדאגה שלהם. הם מפחדים עלינו...מפחדים נורא. רואים כיצד אנו הורסים עצמנו...מכאיבים...מרעיבים, מקיאים, דוחפים, חותכים, מתעללים, מתעלמים...והם אינם יכולים להתעלם. כואב להם כשכואב לנו. רע להם כשרע לנו. בעוד אנו מושפעים מכל כך הרבה גורמים המסיתים אותנו מדרך הישר - הם מהווים את הצד היחיד...הגורם היחידי היציב מולנו, נגדנו, אך בעצם - איתנו. וגם אם לפעמים הם מתנהגים בצורה הניראת לנו כחסרת היגיון...בילתי מובנת ואיתה אין אנו יכולים להסכים - אנו צריכים לזכור מה עומד מאחוריה. ויותר נכון - מי עומד מאחוריה. לא אוייב שנוא ונתעב...לא רשע קר מזג ואכזר... אבא ואמא. שלנו. שאוהבים אותנו למרות ועל אף ובגלל מה ומי שאנחנו. ושאנו יקרים להם כל כך עד כדי כך שהם מוכנים להתעמת איתנו ולריב ולצעוק...רק כדי שלנו יהיה טוב מתישהו. ואם הדרך לא מקובלת עלינו - אפשר לדבר איתם. הם לא מדברים בשפה זרה ובילתי מובנת. ולרוב הם גם מוכנים להקשיב ולנסות להבין...אם רק נסכים לנסות להסביר ולשתף. רק צריך לנסות...ולא לשכוח מה עומד מאחורי דיבריהם...דאגה ואהבה ללא תנאי וללא סוף. ולפעמים הם אפילו יצאו במלחמה נגד כל העולם רק למעננו ולטובתנו. ואני רוצה להוסיף סיפור קטן אישי שיבהיר את מה שנראה אולי מעורפל ולא ברור. יש דברים רבים עליהם אני חייבת להורי תודה...וכן, היו מריבות ותככים והסתרות וכעסים נוראיים עד כדי ניתוק מגע בתקופות שונות שאני רוצה לשכוח. אבל יש דבר אחד שהבהיר לי עד כמה הם מוכנים לעשות למעני וללכת איתי...נגד כל ההיגיון ודיברי המומחים...רק בגלל שהרגישו שאני משתפת אותם בעובר עלי...באמת רוצה ללכת איתם ולהעזר בהם במלחמה הזו. זה היה בתקופה אפלה באמת של חיי...לאחר מספר שנים של אישפוזים אין-סופיים במקומות שונים ומאבקים מתמשכים בכל מי שעמד נגדי ורצה לעצור אותי מלבצע את מה שאני רוצה - לרדת במשקל ולמות רזה. לא אכנס לפרטים אבל רק אומר שבדיוק החלטתי לנסות להאבק ולהשתחרר מהמחלקה הסגורה בה הייתי מאושפזת. ניסיתי לפנות ולשכנע את הרופאים והם שלחו אותי לוועדה שהייתה אמורה להחליט מה יהיה איתי. אותה ועדה, לאחר ששמעה את דברי, קבעה לי חודשים של אישפוז כפוי. אמרו לי שמאוד התרשמו מדברי, על כך שאני רוצה לנסות ולראות מה עומד מאחרוי אותם קירות עבים שראיתי במשך שנים וכבר שחכתי מה עומד מאחוריהם, אך אין הם יכולים לקחת את הסיכון ולהוציא אותי לחופשי. אני נישברתי. הייתה זו נקודת גבול...בין ויתור סופי על המשך המאבק ועל חיי בכלל ובין בחירה בלנסות ולגלות מחדש מה הם חיים. ואותם רופאים לא הסכילו להבין עד כמה היא חשובה לי. מכל הסיבות הכי טובות ונכונות..זה באמת נראה כדבר הכי לא הגיוני והכי לא מעשי ומסוכן. אבל אני כבר לא יכולתי יותר להמשיך בתנאים אלו. והם לא יכלו לראות את זה. מי שכן ראה זאת היו הורי. זה היה אחרי תקופה נוראית לכולנו...העברתי אותם תופת שהם ודאי לא ישכחו לי לעולם. אבל הם ראו עד כמה אני רוצה. והם הבינו עד כמה הדבר חשוב לי. והבינו עד כמה המצב שברירי ומסוכן. אבל הם גם הסכימו ללכת איתי ולנסות על אף ולמרות הכל. דיברו עם הרופאים, שמאוד התנגדו בתחילה אך הסכימו לנסות כי הורי ביקשו ולא אני - לי כבר לא האמינו ובצדק. ויצאנו לדרך. היא לא הייתה קלה. כלל וכלל לא. היו אין-ספור נפילות. ביליתי בבתי חולים גם אחרי כן, ולא פעם אחת. אבל גם אם היו עליות ומורדות, ההחלטה שגמלה אז בליבי - לנסות ולבדוק האם אפשר בכלל גם אחרת, האם יש חיים ששווה להמשיך בשבילם ולהאבק בכל, עדין שרירה וקיימת. ויש קשיים. ודיכאונות וכל מה שמלווה את רבים ורבות מכם. אבל גם יש ידיעה ברורה מה עומד מאחורי כישלון בדרך הזו. וידיעה עוד יותר ברורה שאני לא רוצה את אותם החיים שהיו לי...אם אפשר בכלל לקרוא להם חיים. אז אני כאן...שורדת. יום אחרי יום...שעה שעה..דקה דקה. כמו כולכם. אבל אני כאן. ולא סגורה מאחורי סורג ובריח בתור כרונית שאין לה סיכוי בעולם האמיתי, כפי שחשבו הרופאים. והרבה מכך שאני כאן איתכם זה בזכות הורי, שהאמינו בי והסכימו לנסות רק כי ביקשתי. ורק כי חשבו שאולי יהיה לי טוב. ועל כך אני חייבת להם את חיי. אז גם אתם שם...אל תוותרו. היחסים יכולים להיות קשים נראים כבילתי אפשריים לפעמים...אבל הם ההורים שלכם ואתם חשובים להם לפעמים אפילו יותר מחייהם. והם רוצים רק שיהיה לכם טוב...רק שתחיו. אל תלחמו בהם. הילחמו במחלה המכלה אותכם. והעזרו בהוריכם...הם יכולים לתת לכם המון. בואו וננסה משהו יחד כולנו... כל אחד ואחת יחשוב לו על משהו שהוריו עשו למענו. משהו שהוא רואה כדבר טוב, גם אם קשה לפעמים. וכיתבו. נראה מה יצא לנו כאן... ואם אין הורים - חישבו על מישהו אחר בו אתם רואים דמות הורה. מישהו היקר לכם ושאתם יקרים לו כל כך. משיהו שיעשה למענכם הרבה...אם לא הכל. בהצלחה... מאיה.