מצטרף אל איליה
קיים רובד שלם של גידופים גסים ביותר בשפה הרוסית, וכמובן קיים "ויכוח אקדמי" לגבי "חוקיות" השימוש בו. למשכילים הקלאסיים, (מכל הרמות, כולל איכרים "פשוטים") יש כלל ברזל לא להשתמש בשפה המזוהמת בחברה הגונה. לעומתם חלק מהבוהמיינים דווקא גאים להשתמש בביטויים אותנטיים עממיים. עם הפרסטרויקה של גורבצ'וב, הפתיחות, הדמוקרטיה וכל זה, פרצה השפה המזוהמת לרחוב. ילדות יכולות לדבר בה באוטובוס, מה שלא היה עולה על הדעת לפני שנות ה-80. בטלוויזיה הרוסית עדין קיימת צנזורת ברזל - כל מילה גסה נחסמת מיד בצפצוף (כשכולם מנחשים בדר"כ מה היתה המילה שנמחקה). צַ'סטוּשקי, בלי קשר לשפה בה הן משתמשות (ברוסית זה נקבה בלשון רבים), הן סוג של יצירה עממית, מעין חמשירים (אבל בר"כ בבתים של ארבע שורות), כשהמרכיב ההכרחי הוא הומור. קיימת מסורת עממית, כפרית, רבת שנים של חיבור צ'סטושקי. תמיד שרים אותן, בדר"כ במנגינות רוסיות עממיות פשוטות החוזרות על עצמן, ומלווים בכלי נגינה שונים, ולפעמים גם בריקוד רוסי עממי. בדיחות (יהודיות) גסות ברוסית. 1. - שמעת חיים? לאשתי שרה צץ חצ'קון! - В самом деле? (מה באמת? מילולית: בענין עצמו?) - Нет, рядом. (לא, באזור) 2. חוזר חיים הביתה ורואה את ידידו אברם עם אשתו שרה ערום כביום היוולדו. אברם נבהל והתעטף בסדין. חיים שואל אותו: - אברם, למה התעטפת בסדין? ты Джавахарлал Неру? - Нет, я джавахарлал Сару, אבל לא ידעתי שככה קוראים לזה. (- האם אתה ג'ווהרלאל נֶהרוּ (המנהיג ההודי הנודע. רמז ללבוש הלאומי שלו). נשמע בעברית כמו "האם ג'ווהרללתָ את נֶרָה"? - לא, ג'ווהרללתי את שרה, אבל לא ידעתי שככה קוראים לזה).
