צלצול טלפון אחד

[Mr RK]

הצוות ובראשן האחיות

עושות עבודה מדהימה עבור כל פגי המחלקה. באמת שלא נתקלתי באחות שהרגשתי שעובדת באופן לא מקצועי ואנושי. עדיין, לא משנה כמה אחות תרצה ותוכל להשקיע בפג אחד ספציפית הצורך בריחוק על מנת שהן יוכלו לשרוד גם כן את הפגיה חשוב ומובן מאוד. על כן, המצב ההזוי הזה שבו מי שרוצה לתת מעצמו הכי הרבה יכול לתת הכי מעט הוא קשה מאוד... אני מנקה לה את הפנים עם גזות כשאני רוצה שיש לה ריר בפה, אבל נורא מדגדג לי לשלוף את הסקשיין ולעשות לה ניקוי טוב כדי להקל עליה אפילו אם במעט. למרות שהאחיות עושות טיפול כל 4 שעות, מבחינתי הייתי עושה טיפול גם כל שעה בעצמי אם הייתי יכול... אני רוצה להאמין שעצם העובדה שאני ואשתי מראים כמה שיותר נוכחות סביב הבת שלנו גורמת לאחיות להשקיע יותר מאמצים בה, גם אם מתוקף כך שהן מרגישות שיש מישהו שמאוד אכפת לו ממנה

 

[נערת החידות]

אתה צודק

מאוד חשובה הנוכחות שלכם שם, גם בשביל רומי וגם בשביל הצוות שמסביב.... זה באמת מאוד מתסכל שבעצם אתם ההורים שלה, אתם פנויים ורוצים לטפל בה אבל לא יכולים. אותי זה שיגע! לי יש 4 ילדים- 2 זוגות תאומים- שנולדו פגים. באישפוז של הגדולים זה היה נורא קשה מההיבט שציינת, פחדתי להתעסק איתם, וכל דבר קטן הייתי תלויה באחיות- שכאמור מאוד עסוקות. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום בשביל הילדים שלי, במיוחד כשהיו עם טובוס ומליון צינורות- אפילו ללטף לא נשאר לי מקום בגוף הקטנטן הזה.לא הרגשתי אמא "אמיתית", לא הרגשתי שהם שלי. באישפוז של הקטנים כבר הייתי עם יותר ביטחון, ורוב הצוות בפגיה כבר הכיר אותנו, כך שהיה יותר קל. די סמכו עליי בהרבה דברים קטנים, והדברים הקטנים האלו נתנו לי הרבה כוח והרגשה שאני מטפלת בילדים שלי כמו כל אמא. לדוג': להחליף חיתול לפני האוכל, למדוד חום, להוציא את המזרק מהזונדה אחרי האוכל, להחליף את החיתולי בד באינקובטור כשהתלכלכו וכו'. תנסו אולי לראות בתיאום עם האחיות איזה דברים אתם כן יכולים לעשות בשבילה. זה יכול לתת הרגשה טובה לכם ולה. מאחלת לכם שבחנוכה הבא תשבו עם רומי יחד מול החנוכיה בבריאות ושמחה ושהחנוכה הזה יהיה רק זכרון רחוק מתקופה קשה שעברה מהר....

 

[אחת היחיד]

הייתי שם השבוע וקרה מקרה..

אני עומדת ליד התינוקת שלי, מנסה לשאול את האחיות שאלה...והן עסוקות בשלהן. מודדות שרשראות במקום לענות לי על השאלות. סבבה לא נגד, אבל כשיש אמא בשטח אז קצת התחשבות. אנחנו חדשות שם בסה"כ שבוע שם וגם ככה קשה לי צוות חדש, אנשים חדשים רופאים חדשים. קשה לי להיות שם כי לא ממש שמים לב אלינו כ"כ רגילים כבר לשגרה של עוד תינוקות חדשים... אני מנסה לדבר איתן בדמעות חנוקות בגרון חנוק...והן בשלהן...ברוסית שלהן. ממש יחס מעליב וקצת משפיל... נכון יש אחיות מדהימות באמת אין תלונות. וכן גם יש אחיות שהן קצת חסרות רגישות. הייתי רוצה להיות אחות רק בשביל לתת הרגשה טובה גם להורים. ולהיות גם זאת שמחבקת כשלא תמיד יש זמן.

 

[Mr RK]

כל כך מבין אותך...

הרצון לתת עוד טיפת מגע, עוד קצת אנושיות, חום ואהבה. לשמוע שפה זרה, בסביבה זרה עם מונחים זרים זה פשוט יותר מדי. לפעמים בא לי לצעוק, זה בן אדם, אתן לא רואות? היא נאבקת על החיים שלה, כל דקה ודקה, אתן מחייכות ברוסית... מה שעוזר לי זה הקול הנוסף, זה שמסביר את הקושי של האחיות. הצורך בניתוק, בהעדר הקשר כדי שיוכלו ללכת הבית בראש שקט. כדי שהעבודה לא תשתלט על החיים. הצורך שלהן בשפיות (שחסרה לי כל כך). מה שאצלי זמני, אצלן הוא בחירה בחיי היום יום. בעיניים שלי, הן עושות עבודת קודש. כפי שהרבה אחרים עושים כל אחד בתחומו, ניתוק רגשי מאפשר מקצועיות בהרבה מקרים ובשורה התחתונה זה מה שחשוב עבורינו, שברגע האמת המקצועיות שלהן היא זאת שתעשה את ההבדל בין חיים ל...

 

[אחת היחיד]

אותי זה לא מנחם

אחות אמורה להיות גם אנושית... מעבר לעבודה..כמו בכל עבודה שהיא קשה... ניתוק פיזי עד איזה שלב? אם הייתי אחות הייתי גם לוקחת את זה הביתה לא הייתי מסוגלת לנתק . ובגלל זה הייתי נשארת בעבודה הזאת ולא בגלל שזה קשה. בגלל שצריכים אותי שם בגלל שצריכים את האנושיות הזאת לדעת שבאמת אכפת לך מהילד/ה שלך. שאתה לא תצטרך לדאוג גם בבית אם הן מטפלות בה/ם /ן יפה ... או שהן כל הזמן בהפסקה... כשאנחנו לא נמצאים שם. לדעת שיש שם מעבר לעבודה . ואולי אז גם הייתי יכולה להיות רגועה יותר. פעם הגענו לפגיה ומצאנו את האחות מדברת שעות בטלפון שיחה ארוכה מאוד. מחוץ לחדר והשניה נחה לה על הכורסא מחוץ לחדר. ואנחנו היינו בפנים עם הילדה החזקתי אותה בידיים ולפתע מי החמצן נכנסו לה.. וכמעט נחנקה צעקנו לאחיות ואתה יודע כמה זמן עבר? עברו איזה חמש דק' שלמות... עד שהגיעה האחות תאר לך מה היה קורה? ומה היא אומרת לנו בשיא תמימותה.. במבטא רוסי.. מה קרה??קרה משהו? לא קרה כלום. אז למה אתם צועקים? והילדה נשנקת לנו בידיים . פשוט זוועה. תאר לך כמה לא היינו רגועים תאר לך איזה סרטים רצים לנו עכשיו בראש. איך אפשר לדעת שהן באמת עושות עבודת קודש.. ושוב לא כולן כאלה יש כאלה שבאמת עושות עבודת קודש. אני מדברת על אלו שכבר זמנן עבר... שצריכות לצאת לפנסיה ונמאס להן כבר מהעבודה. אלו צריכות ללכת הביתה.

 

[חמוטל26]

כל כך מרגש וכל כך כואב..

אני זוכרת את הטלפונים מהפגיה כאילו רק אתמול הטלפון צלצל גם אצלי.. כל כך מבינה את הכאב ואת הרצון לחבק ולגרום לרומי להרגיש אהובה ומוגנת, אבל היא בטוח מרגישה ובטוח יודעת שאתם שם איתה, דואגים לה ואוהבים אותה מאחלת לכם שתדעו רק עליות ושתזכו לראות ניסים במהרה למרות הקושי העצום תזכרו שהפגיה היא באמת רכבת הרים ובע"ה במהרה רומי תחלים ותזכו לקחת אותה הביתה איתכם שתזכו לשמוע רק בשורות טובות!

 

[אורטל OSE]

וואו (וסליחה שלא הייתי כאן קודם...)

הפלאת לתאר את בליל הרגשות הקשים, החמים והשוברים שחווים בפגיה סוערת. ובכל זאת, מתוך הצער צומחת לה תקווה גדולה ומיוחדת לילדת פלא קסומה ולוחמת כי רק כאלו יכולים לשרוד. ויש בהם כ"כ הרבה. צדקת כשאמרת שזהו "מירוץ סוסים בלי מנצחים". הטעות הייתה ששכחת לומר- "כרגע". בסוף יהיו מנצחים ובענק. ורק נקודת אור אחת, אליענה שלנו היתה מונשמת לפרקים (ההפסקות היו גג של 24 שעות וגם הם היו עם CPAP) במשך 61 יום! ביום ה- 74 יצאנו הביתה (שבוע 28+2) בלי עדות למחלת ריאות כרונית קיצונית, תודה לאל, למרות שהבהילו אותנו מאוד. את הדוקטוס סגרו אצלנו באופן כירורגי ויום (!) אחרי הניתוח (קטן, קצרצר ומאוד מאוד מאוד לא מסובך) הוציאו את הטובוס וחל שיפור קיצוני ומדהים שלא הבנו למה לא זעקנו על כך מקודם. סגירה כירורגית למרות שהיא נשמעת מדאיג היא פתרון פשוט ומצויין שמשפר את המצב באופן מיידי!. תחזיקו מעמד. באמת שבמונחים של חיים שלמים 3 חודשים זה לא הרבה זמן. רומי מתקדמת נהדר ואתם הורים לתפארת. ריגשת אותי מאוד. חג של ניסים וישועות, אמן. אורטל

 

[טחיא]