צלצול טלפון אחד
ביום שישי האחרון, בשעות הערב, צלצול טלפון, שיחה לא מזוהה. עוד לפני שעניתי היה לי עקצוץ, זיהיתי ישר את הקול של הרופאה של רומי. רומי עושה יותר מדי 'אירועים' (אפניות וברדיקרדיות עמוקות) ואנחנו מרגישים שצריך להחזיר אותה לטובוס. הקרקע קורסת מתחת לרגליים שלנו. תחושה אדירה של חוסר אונים מציפה אותי, מגיעים בלילה לפגיה התינוקת השברירית שלנו כבר עם הצינור עמוק בתוך הגרון שלה, אינפוזיה ביד ואנטיביוטיקה מוזרמת לתוך הגוף שלה. ישבנו לידה כמה שעות וחזרנו הביתה כי באמת אין הרבה שיכולנו לעשות. בלילה מכרס בתוכי מחשבות שליליות מסוגים שונים. קשה לראות את האחיות ממשיכות את העבודה (הקשה מאוד) שלהן כאילו שום דבר לא השתנה. קשה להרגיש שרק לך באמת אכפת מהיצור הקטנטן, השברירי והחלש הזה באינטובטור המנוקר תחת אורות הנאון הקרים אבל אתה לא יכול לעשות עבורו דבר, כל החלטה וכל פעולה שנעשת בו, נעשת מעליך. עתיד החיים שלו בידיים של אנשים שלעולם לא יעריכו אותו כמו שאתה מעריך, אוהב וקשור אליו. זאת תחושה נוראית עבורי. חוסר אונים... יום שבת בבוקר, ואנחנו בפגיה כמו חיילים טובים. המצב יציב אומרת האחות, הילדה בהנשמה מינימאלית... בא לי לנער אותה מהאדישות (הכל כך מובנת) המקצועית שהיא נמצאת בה. צהריים, חילופי משמרות נכנסת אחות ושואלת בפליאה " מה קרה?". והלב מחמיץ פעימה נוספת. למה לנו? החיים כשקשה מרגישים כמו מקטעי תמונות ולא חוויה רציפה. מילה פה, תמונה שם... הרגשות עוצמתיים, יאוש כעס פחד מעורבבים יחד. כמו שלושה סוסים במירוץ מטורף, מדי פעם מוביל הפחד, וכשהוא מעייף עוקף אותו היאוש לזמן קצר רק כדי להיות מוחלף על ידי הכעס מעבר לסיבוב... מירוץ סוסים מבלי מנצחים... יום ראשון, "הילדה מאבדת סטורציות" מדווחת לי האחות. הרגליים רועדות. "יש לה שתן בדם" היא ממשיכה ואני רק בוהה בה, היכולת לקלוט מידע מתערערת. "הדוקטוס שלה גדל" היא ממשיכה (וידוא הריגה) ואני כבר סתם מהנהן. זיהום בתרביות. אני כבר לא מסתכל על האחות. אני מסתכל על הילדה שלי שוכבת בקן הקר של הפגיה בתא הקטן שלה חסומה מהעולם החיצון, במקום לקבל את החום של שני הורים אוהבים היא מקבלת דקירות בכל הגפיים הקטנטנות שלה, במקום ליטוף דוחפים לה במזרק את האוכל ישירות לתוך הקיבה, במקום קולות נעימים היא שומעת את צרחות המכשירים סביבה ובמקום נשיקות צינור אגרסיבי חודר לתוכה, מונע ממנה אפילו את הזכות הכל כך טבעית של תינוק לבכות, להביע את הכאב שלו. אם היא מסוגלת לעמוד בכל הסבל הזה 24 שעות למשך שלושה שבועות, אז אני בטח יכול לעמוד לצידה ולתמוך בה. להחזיק לה את היד, ללטף את גבה וללחוש לה מילים של אהבה. אני כל כך גאה בך יפיפייה שלי
ביום שישי האחרון, בשעות הערב, צלצול טלפון, שיחה לא מזוהה. עוד לפני שעניתי היה לי עקצוץ, זיהיתי ישר את הקול של הרופאה של רומי. רומי עושה יותר מדי 'אירועים' (אפניות וברדיקרדיות עמוקות) ואנחנו מרגישים שצריך להחזיר אותה לטובוס. הקרקע קורסת מתחת לרגליים שלנו. תחושה אדירה של חוסר אונים מציפה אותי, מגיעים בלילה לפגיה התינוקת השברירית שלנו כבר עם הצינור עמוק בתוך הגרון שלה, אינפוזיה ביד ואנטיביוטיקה מוזרמת לתוך הגוף שלה. ישבנו לידה כמה שעות וחזרנו הביתה כי באמת אין הרבה שיכולנו לעשות. בלילה מכרס בתוכי מחשבות שליליות מסוגים שונים. קשה לראות את האחיות ממשיכות את העבודה (הקשה מאוד) שלהן כאילו שום דבר לא השתנה. קשה להרגיש שרק לך באמת אכפת מהיצור הקטנטן, השברירי והחלש הזה באינטובטור המנוקר תחת אורות הנאון הקרים אבל אתה לא יכול לעשות עבורו דבר, כל החלטה וכל פעולה שנעשת בו, נעשת מעליך. עתיד החיים שלו בידיים של אנשים שלעולם לא יעריכו אותו כמו שאתה מעריך, אוהב וקשור אליו. זאת תחושה נוראית עבורי. חוסר אונים... יום שבת בבוקר, ואנחנו בפגיה כמו חיילים טובים. המצב יציב אומרת האחות, הילדה בהנשמה מינימאלית... בא לי לנער אותה מהאדישות (הכל כך מובנת) המקצועית שהיא נמצאת בה. צהריים, חילופי משמרות נכנסת אחות ושואלת בפליאה " מה קרה?". והלב מחמיץ פעימה נוספת. למה לנו? החיים כשקשה מרגישים כמו מקטעי תמונות ולא חוויה רציפה. מילה פה, תמונה שם... הרגשות עוצמתיים, יאוש כעס פחד מעורבבים יחד. כמו שלושה סוסים במירוץ מטורף, מדי פעם מוביל הפחד, וכשהוא מעייף עוקף אותו היאוש לזמן קצר רק כדי להיות מוחלף על ידי הכעס מעבר לסיבוב... מירוץ סוסים מבלי מנצחים... יום ראשון, "הילדה מאבדת סטורציות" מדווחת לי האחות. הרגליים רועדות. "יש לה שתן בדם" היא ממשיכה ואני רק בוהה בה, היכולת לקלוט מידע מתערערת. "הדוקטוס שלה גדל" היא ממשיכה (וידוא הריגה) ואני כבר סתם מהנהן. זיהום בתרביות. אני כבר לא מסתכל על האחות. אני מסתכל על הילדה שלי שוכבת בקן הקר של הפגיה בתא הקטן שלה חסומה מהעולם החיצון, במקום לקבל את החום של שני הורים אוהבים היא מקבלת דקירות בכל הגפיים הקטנטנות שלה, במקום ליטוף דוחפים לה במזרק את האוכל ישירות לתוך הקיבה, במקום קולות נעימים היא שומעת את צרחות המכשירים סביבה ובמקום נשיקות צינור אגרסיבי חודר לתוכה, מונע ממנה אפילו את הזכות הכל כך טבעית של תינוק לבכות, להביע את הכאב שלו. אם היא מסוגלת לעמוד בכל הסבל הזה 24 שעות למשך שלושה שבועות, אז אני בטח יכול לעמוד לצידה ולתמוך בה. להחזיק לה את היד, ללטף את גבה וללחוש לה מילים של אהבה. אני כל כך גאה בך יפיפייה שלי
