צללים

[כמורוחסערה]

צללים

צמודה לשולחן כבד עשוי מעץ עתיק השוכן בפינתו המרוחקת של חדר. האור היחיד נשפך כמו קרם קצפת על הצד היפה של פניך.
את ממוללת בין אצבעותיך פיסת נייר ובה זכרונות של מילים שכתבתי לך פעם. תמונה של מישהי חדשה נשקפת אליי מהצד השני של הקיר.
אני אוחזת בקלפים באצבעות נחושות, מפוחדת. לא שקטה. רועדת.
מביטה בקלפים שנתנה לי יד הגורל ומבhטה בך. אילוצים שנשרכו סביב צווארי ולא נתנו לי לנשום בחברתך.
השמלה הכבדה שלי לא משאירה מקום לספק. אני מי שאני. מעוטרת מסכות מהמקום בו גדלתי.
הרבה שדים ומחשבות מלווים אותי.
לפעמים אני מצליחה להשתיק את הרעש.
מחזיקה בקלפים לקראת מהלך שממנו רציתי להימנע. מחזיקה בקלפים בגובה העיניים קרוב. שומרת באדיקות על החומות שלי.
את משחררת ז'יטון מעוטר לבבות לשולחן ונמתחת בכיסאך לאחור. את במקום טוב עכשיו את מוודא טוב טוב להתענג על זה.
את רואה דרכי. רואה את חוסר הנוחות, המבוכה העצב. העצב.
לא אוכל להשוות את הסכום. גם אם את, את שאהבה נפשי.

משחררת את הקשר שכל תפקידו לדחוס את גופי למחוך שאולי יהיה נקודת הכוח היחידה שלי עליך. נקודת החולשה החזקה ביותר.
אני לא רוצה להשתמש בקלף הזה.
נגיעה רגעית מתחת לשולחן. נגיעה אחרונה כך הבנתי כשעינייך העלו אש.

מסתכלת בצ'יפים הכחולים שלי הם כאין ואפס לעומת יופיך. טוב ליבך. את.
פתאום הסכר נפרץ,ה מגדלים שבניתי כדי לנסות ולשכוח הכל התמוטט אצלי. הנסיעה לכאן היתה מורטת עצבים. אני בקושי מצליחה לשבת ישר.
בקושי מצליחה לחשוב. בקושי מצליחה לעבוד. זה משתלט עליי. כל מה שהיה לנו. הזכרונות והכאב זה מכלה אותי. להבות עינויים.

מרחיקה את הקלפים ממני.
מרחיקה את הקלפים החדים הנעוצים מהלב.
נתתי לך פעם לראות אותי ערומה מהכל.

מניחה את הסדרה הסתומה על השולחן.
ואת מחייכת.

וטוב לי שטוב לך עכשיו. ורע לי לראות את זה.
הבד שכיסה את גופי שמוט על הרצפה ודמעות ולבד ואין לי זכות לבוא בטענות. ואני לא מתלוננת.
אני רק מנסה להירגע.

ניצחת.