צ'לו - ביקורת
הערה מראש- כל התייחסות ל"כלבה המניפולטיבית" היא התייחסות לידידה מפורום אחר ולא באה להעליב/להשפיל וכו'- היא קיבלה את זה בהומור ולכן איני רואה כל סיבה שאחרים לא יקבלו את זה בהומור. צ'לו - מסעדה איטלקית רח' בן סירא 18, ירושלים, 026251132 לא כשרה. המחיר הכולל – 550 ש"ח לשני אנשים (כולל שרות ויין). בזמן האחרון, אנשים מחליטים לקפוץ לבקר בירושלים הסיבה לכך תמוהה בעיני). יתר על כן, הם מחליטים שאני אדע היכן ללכת לאכול בעיר הזו (בתור סטודנט ותפרן - הסיבה לזה עוד יותר תמוהה בעיני). לצורך כך אני מוציא מהנפטלין כל מסעדה שאי פעם אכלתי בה (בעיקר כאלה שהדודים או הדודות הזמינו אותי אליהן). צ'לו היא מסעדה שקיימת שנים רבות. בימי תפארתי (עת הייתה לי עבודה, חברה, חיים, אוכל, שינה, אלכוהול -אני אפסיק כי זה מדכא) הייתי אוכל בה יחסית הרבה (יומולדת סבא, אבא, אמא, וכו'). וצ'לו הוכתרה כמסעדת איכות, שהמזון המתקבל בה מזין וטעים עד מאד. מאז עברו שנים גדלתי והתפתחו טעמי, נחשפתי לתרבויות אחרות ולאנשים (לא שפויים) אחרים. אבל לא בקורותי עסקינן. עסקינן במסעדה קטנה, סימפטית עד מאד, הנמצאת ברחוב בן סירא, אשר כל חובב מזון (או כמוני-גרגרן) חייב שתהיה בקורות חייו. הגענו לשם אני ובת לוייתי (שלצורך עניין זה נקרא לה הכלבה (המניפולטיבית?)) הגענו למסעדה הקטנה בסביבות השעה 12:45 בצהריים היינו רעבים עד מאד. את פנינו קיבלה עלמת חן לבושה בקפידה שפתחה לנו את הדלת (אין אבטחה - הדלת נעולה והם פותחים אותה במיוחד לכל לקוח). והובילה אותנו לשולחן בו בילינו את רוב הצהריים. השולחן היה ערוך בקפידה בהתאם לכללי הטקס. וכעבור דקותיים הובאו בפנינו התפריטים. כבר מזמן נגלה לי הסוד של ארוחה מוצלחת בצ'לו. הסוד הוא - גם אם יש תפריט עסקי, להזמין מהתפריט הרגיל. התפריט העסקי לוקה בחסר, ואילו בתפריט הרגיל, כל מנה שתזמין תהיה חוויה קולינרית לחיך ללשון ולגוף בכלל. התלבטנו קשות והזמנו...(מה? - תגלו בהמשך...) כעבור דקותיים הגיע לשולחן 4 לחמניות קטנטנות שנאפו במקום. ו2 ברוסקטות קטנות עם רסק ירקות חריף מעט עליהם. הברוסקטות היו מצויינות הירקות היו טיפה חריפים וטיפה חמצמצים ופשוט מצויינים. והלחמניות ישבו על האיזון הדק שבין היובש החיצוני והקריספיות של הקרום ללחות הפנימית של החלק הרך של הלחמניה. - פשוט מצויין. כעבור כמה זמן (כבר לא דקותיים, אבל בכ"ז מהיר) הגיעה המנה הראשונה, מקבץ אנטיפסטי. זה הזמן והמקום לציין שצ'לו היא לא סתם "עוד" מסעדה איטלקית, אלא היא מסעדה איטלקית קלאסית, שכמותה לא נראה בירושלים בפרט ולדעתי, בישראל בכלל. המנות כאן הן מנות איטלקיות מסורתיות, והארוחה - כנ"ל. לכן, אין לצפות שאנטיפסטי בצ'לו יהיה אותה גבבה קבועה של ירקות קלויים חמוצים, שאפשר לקנות טובים מהם כמעט בכל מעדניה ושהתייחסו אליהם כ"כ בגסות, עד שלא ניתן להבחין בין הפלפל המוחמץ לפטריה המוחמצת. אלא, אנטיפסטי בצ'לו יהיה אנטיפסטי. בו יהיו כל הדברים הטובים שאמורים להיות באנטיפסטי- מגוון נקניקים(סלמי ועוד נקניק לא מזוהה אבל מצויין), גבינות (גורגונזולה ופקורינו, כמדומני), מגוון דגים (חלקם בתחמיץ חלקם לא - כוללים בין היתר, טונה ופילט של אנשובי). עם כל אלה היו גם ירקות, חלקם אפילו מוחמצים, אולם המשחק של חמיצות עגבניית השרי יחד עם מתיקותה ניתנות להשוואה של הנאה סאדו-מזוכיסטית של אדם שבאכילתה, מענה את עצמו. עדינותו של רוטב הפסטו שקישט את פלחי העגבניות, הפטריות שטעמן העדין הפליא אותי שוב ושוב (ושוב). הגזר, המלפפון והפלפלים, שכל אחד מהם קיבל טעם עידן ותובל בהתאם לטעמו האישי והמקורי והזיתים, או הזיתים! כל אלה גרמו לאנטיפסטי להיות חגיגה על לשוננו שלא תישכח במהרה. לבסוף, הקצנו מחלום האנטיפסטי, גירדנו את עצמנו מהתקרה (שריחפנו כ"כ גבוה עד שנתקענו בה). ועברנו למנות העיקריות: הכלבה (המניפולטיבית?) הזמינה מנה שהוגדרה על ידה כ" טורנדו-לא-זוכרת-ת´שם-הרשמי עם פטריות כמהין ופורצ´יני, יין לבן ופרמזן. מדיום." משפט תמציתי מידי בשביל לתאר את נפלאות המנה. את הטורנדו עצמו לא טעמתי. אבל הרוטב כן היה מנת חלקי. משחק הטעמים בין הכמהין לפרמז'ן ולפורצ'יני, והוספת עשבי התיבול הנכונים, יצרו מנה שהשאירה אותנו פעורי פה (ומתחננים לעוד למרות שאין מקום – גרגרן כבר אמרתי?). ובמקרה כגון זה אפילו אני אינני יכול להרחיב יותר. ואני קיבלתי לידי טורנדו ברוטב מרסלה וקוניאק. מה אומר, רבותי? האיזון העדין והמדוייק של המרסלה עם הקוניאק יצר רוטב שהיה חלומו המתוק של כל אוהב אוכל ובשר באשר הוא. גם במקרה זה נותרתי ללא מילים. התלונה היחידה שהייתה לי כנגד המנה (וזו התלונה היחידה שהייתה לי בכלל בארוחה) היא שהסטייק היה עשוי מעט יותר מידי (מדיום-וול במקום מדיום) אבל אני מכיר את המסעדה, ויודע שטעויות כאלה קורות בה לעיתים רחוקות ביותר, על כן במקרה זה אני סמוך ובטוח שאין בכך כדי לפגום בביקורי העתידים בה. לצד המנות הוגשו חניתות ברוקלי חלוטות עם תלתי פרמזן מעליהם ולב ארטישוק ממולא בפירה של תפוחי אדמה ועוד משהו (אולי גזר?) – אין לי ספק שאני אצטרך לכתת פעמי בשנית למסעדה זו בכדי לוודא את רכיבי המנה . הארוחה לוותה ביין אדום איטלקי בשם sagramoso שהיווה תוספת מצויינת ומחייה למנות שהוזמנו. בשלב זה הכלבה רצתה לנוס על עקבותיה, היא חישבה לעצמה שטוב יותר כבר לא יכול להיות, ולכן יש להשאיר טעם של עוד ולוותר על הקינוח. אולם אני לא וויתרתי וזרקתי לכיוונה עצם (או- מנה) אחרונה: טירמיסו. כן כן, שמעתם(קראתם) נכון, טירמיסו. רבות נאמר נכתב נטעם על הקינוח הזה – העובדה שהוא נכנס לתוך סרט בתור משהו שנהוג לאכול, העובדה שהיום בכל בית קפה מגישים טירמיסו (אז מה? ברובם גם מגישים אנטיפסטי – זה לא הופך את זה לטוב). במקרה זה אני אפרט בשנית את דבריה של הכלבה (המניפולטיבית?) בנוגע לטירמיסו – "טירמיסו הכי טוב שטעמתי אי פעם. בשיא הרצינות." אבל אני אוסיף ואפרט. אם לכל מנה יש רוח, ולכל מנה יש ראציונל, וכל מנה היא יצירת אומנות. אז הטירמיסו הזה היה הרוח, הרציונל וה masterpiece של הטירמיסו. כל הטועם אותה יידע מדוע הטירמיסו קיבלה את שמה. הטועם ידע גם, כי באותו הרגע הגיע לפיסגת הטירמיסו, אליה לא יוכל להגיע בשנית, וחייו לעולם לא יהיו אותו הדבר לאחר מכן. כל טירמיסו אחרת תחוויר בהשוואה לטירמיסו הזו. ועל כן כל אכילה של טירמיסו לאחר מכן תלווה בהתחמצות הלב וגעגוע לטירמיסו של צ'לו. לאחר הטירמיסו ולאחר האספרסו. הוזמנו להדרן של הארוחה, שהיה בצורת ליקרים של הבית (על חשבון הבית). נבחרו ליקר תפוז (שהוגש קר) וליקר תותי עץ. הליקר תפוז נטעם על ידי שנינו, והיה קר, מרענן ומחייה לאחר ארוחה כזו. חשבתי, לתומי שאזכה לטעום אותו בשנית (על אף שהכלבה היא זו שהזמינה אותו) אולם, לא הספקתי למצמץ בעיני, והוא נעלם כהרף עין. על כך התעצבתי עד מאד. ליקר תותי העץ היה חוויה בפני עצמו, מתקתק, עדין, בעל גוון מדהים ופשוט היווה שירת ברבור מעולה לארוחה זו שמתה. אבל זכרונה יישמר לעד.
הערה מראש- כל התייחסות ל"כלבה המניפולטיבית" היא התייחסות לידידה מפורום אחר ולא באה להעליב/להשפיל וכו'- היא קיבלה את זה בהומור ולכן איני רואה כל סיבה שאחרים לא יקבלו את זה בהומור. צ'לו - מסעדה איטלקית רח' בן סירא 18, ירושלים, 026251132 לא כשרה. המחיר הכולל – 550 ש"ח לשני אנשים (כולל שרות ויין). בזמן האחרון, אנשים מחליטים לקפוץ לבקר בירושלים הסיבה לכך תמוהה בעיני). יתר על כן, הם מחליטים שאני אדע היכן ללכת לאכול בעיר הזו (בתור סטודנט ותפרן - הסיבה לזה עוד יותר תמוהה בעיני). לצורך כך אני מוציא מהנפטלין כל מסעדה שאי פעם אכלתי בה (בעיקר כאלה שהדודים או הדודות הזמינו אותי אליהן). צ'לו היא מסעדה שקיימת שנים רבות. בימי תפארתי (עת הייתה לי עבודה, חברה, חיים, אוכל, שינה, אלכוהול -אני אפסיק כי זה מדכא) הייתי אוכל בה יחסית הרבה (יומולדת סבא, אבא, אמא, וכו'). וצ'לו הוכתרה כמסעדת איכות, שהמזון המתקבל בה מזין וטעים עד מאד. מאז עברו שנים גדלתי והתפתחו טעמי, נחשפתי לתרבויות אחרות ולאנשים (לא שפויים) אחרים. אבל לא בקורותי עסקינן. עסקינן במסעדה קטנה, סימפטית עד מאד, הנמצאת ברחוב בן סירא, אשר כל חובב מזון (או כמוני-גרגרן) חייב שתהיה בקורות חייו. הגענו לשם אני ובת לוייתי (שלצורך עניין זה נקרא לה הכלבה (המניפולטיבית?)) הגענו למסעדה הקטנה בסביבות השעה 12:45 בצהריים היינו רעבים עד מאד. את פנינו קיבלה עלמת חן לבושה בקפידה שפתחה לנו את הדלת (אין אבטחה - הדלת נעולה והם פותחים אותה במיוחד לכל לקוח). והובילה אותנו לשולחן בו בילינו את רוב הצהריים. השולחן היה ערוך בקפידה בהתאם לכללי הטקס. וכעבור דקותיים הובאו בפנינו התפריטים. כבר מזמן נגלה לי הסוד של ארוחה מוצלחת בצ'לו. הסוד הוא - גם אם יש תפריט עסקי, להזמין מהתפריט הרגיל. התפריט העסקי לוקה בחסר, ואילו בתפריט הרגיל, כל מנה שתזמין תהיה חוויה קולינרית לחיך ללשון ולגוף בכלל. התלבטנו קשות והזמנו...(מה? - תגלו בהמשך...) כעבור דקותיים הגיע לשולחן 4 לחמניות קטנטנות שנאפו במקום. ו2 ברוסקטות קטנות עם רסק ירקות חריף מעט עליהם. הברוסקטות היו מצויינות הירקות היו טיפה חריפים וטיפה חמצמצים ופשוט מצויינים. והלחמניות ישבו על האיזון הדק שבין היובש החיצוני והקריספיות של הקרום ללחות הפנימית של החלק הרך של הלחמניה. - פשוט מצויין. כעבור כמה זמן (כבר לא דקותיים, אבל בכ"ז מהיר) הגיעה המנה הראשונה, מקבץ אנטיפסטי. זה הזמן והמקום לציין שצ'לו היא לא סתם "עוד" מסעדה איטלקית, אלא היא מסעדה איטלקית קלאסית, שכמותה לא נראה בירושלים בפרט ולדעתי, בישראל בכלל. המנות כאן הן מנות איטלקיות מסורתיות, והארוחה - כנ"ל. לכן, אין לצפות שאנטיפסטי בצ'לו יהיה אותה גבבה קבועה של ירקות קלויים חמוצים, שאפשר לקנות טובים מהם כמעט בכל מעדניה ושהתייחסו אליהם כ"כ בגסות, עד שלא ניתן להבחין בין הפלפל המוחמץ לפטריה המוחמצת. אלא, אנטיפסטי בצ'לו יהיה אנטיפסטי. בו יהיו כל הדברים הטובים שאמורים להיות באנטיפסטי- מגוון נקניקים(סלמי ועוד נקניק לא מזוהה אבל מצויין), גבינות (גורגונזולה ופקורינו, כמדומני), מגוון דגים (חלקם בתחמיץ חלקם לא - כוללים בין היתר, טונה ופילט של אנשובי). עם כל אלה היו גם ירקות, חלקם אפילו מוחמצים, אולם המשחק של חמיצות עגבניית השרי יחד עם מתיקותה ניתנות להשוואה של הנאה סאדו-מזוכיסטית של אדם שבאכילתה, מענה את עצמו. עדינותו של רוטב הפסטו שקישט את פלחי העגבניות, הפטריות שטעמן העדין הפליא אותי שוב ושוב (ושוב). הגזר, המלפפון והפלפלים, שכל אחד מהם קיבל טעם עידן ותובל בהתאם לטעמו האישי והמקורי והזיתים, או הזיתים! כל אלה גרמו לאנטיפסטי להיות חגיגה על לשוננו שלא תישכח במהרה. לבסוף, הקצנו מחלום האנטיפסטי, גירדנו את עצמנו מהתקרה (שריחפנו כ"כ גבוה עד שנתקענו בה). ועברנו למנות העיקריות: הכלבה (המניפולטיבית?) הזמינה מנה שהוגדרה על ידה כ" טורנדו-לא-זוכרת-ת´שם-הרשמי עם פטריות כמהין ופורצ´יני, יין לבן ופרמזן. מדיום." משפט תמציתי מידי בשביל לתאר את נפלאות המנה. את הטורנדו עצמו לא טעמתי. אבל הרוטב כן היה מנת חלקי. משחק הטעמים בין הכמהין לפרמז'ן ולפורצ'יני, והוספת עשבי התיבול הנכונים, יצרו מנה שהשאירה אותנו פעורי פה (ומתחננים לעוד למרות שאין מקום – גרגרן כבר אמרתי?). ובמקרה כגון זה אפילו אני אינני יכול להרחיב יותר. ואני קיבלתי לידי טורנדו ברוטב מרסלה וקוניאק. מה אומר, רבותי? האיזון העדין והמדוייק של המרסלה עם הקוניאק יצר רוטב שהיה חלומו המתוק של כל אוהב אוכל ובשר באשר הוא. גם במקרה זה נותרתי ללא מילים. התלונה היחידה שהייתה לי כנגד המנה (וזו התלונה היחידה שהייתה לי בכלל בארוחה) היא שהסטייק היה עשוי מעט יותר מידי (מדיום-וול במקום מדיום) אבל אני מכיר את המסעדה, ויודע שטעויות כאלה קורות בה לעיתים רחוקות ביותר, על כן במקרה זה אני סמוך ובטוח שאין בכך כדי לפגום בביקורי העתידים בה. לצד המנות הוגשו חניתות ברוקלי חלוטות עם תלתי פרמזן מעליהם ולב ארטישוק ממולא בפירה של תפוחי אדמה ועוד משהו (אולי גזר?) – אין לי ספק שאני אצטרך לכתת פעמי בשנית למסעדה זו בכדי לוודא את רכיבי המנה . הארוחה לוותה ביין אדום איטלקי בשם sagramoso שהיווה תוספת מצויינת ומחייה למנות שהוזמנו. בשלב זה הכלבה רצתה לנוס על עקבותיה, היא חישבה לעצמה שטוב יותר כבר לא יכול להיות, ולכן יש להשאיר טעם של עוד ולוותר על הקינוח. אולם אני לא וויתרתי וזרקתי לכיוונה עצם (או- מנה) אחרונה: טירמיסו. כן כן, שמעתם(קראתם) נכון, טירמיסו. רבות נאמר נכתב נטעם על הקינוח הזה – העובדה שהוא נכנס לתוך סרט בתור משהו שנהוג לאכול, העובדה שהיום בכל בית קפה מגישים טירמיסו (אז מה? ברובם גם מגישים אנטיפסטי – זה לא הופך את זה לטוב). במקרה זה אני אפרט בשנית את דבריה של הכלבה (המניפולטיבית?) בנוגע לטירמיסו – "טירמיסו הכי טוב שטעמתי אי פעם. בשיא הרצינות." אבל אני אוסיף ואפרט. אם לכל מנה יש רוח, ולכל מנה יש ראציונל, וכל מנה היא יצירת אומנות. אז הטירמיסו הזה היה הרוח, הרציונל וה masterpiece של הטירמיסו. כל הטועם אותה יידע מדוע הטירמיסו קיבלה את שמה. הטועם ידע גם, כי באותו הרגע הגיע לפיסגת הטירמיסו, אליה לא יוכל להגיע בשנית, וחייו לעולם לא יהיו אותו הדבר לאחר מכן. כל טירמיסו אחרת תחוויר בהשוואה לטירמיסו הזו. ועל כן כל אכילה של טירמיסו לאחר מכן תלווה בהתחמצות הלב וגעגוע לטירמיסו של צ'לו. לאחר הטירמיסו ולאחר האספרסו. הוזמנו להדרן של הארוחה, שהיה בצורת ליקרים של הבית (על חשבון הבית). נבחרו ליקר תפוז (שהוגש קר) וליקר תותי עץ. הליקר תפוז נטעם על ידי שנינו, והיה קר, מרענן ומחייה לאחר ארוחה כזו. חשבתי, לתומי שאזכה לטעום אותו בשנית (על אף שהכלבה היא זו שהזמינה אותו) אולם, לא הספקתי למצמץ בעיני, והוא נעלם כהרף עין. על כך התעצבתי עד מאד. ליקר תותי העץ היה חוויה בפני עצמו, מתקתק, עדין, בעל גוון מדהים ופשוט היווה שירת ברבור מעולה לארוחה זו שמתה. אבל זכרונה יישמר לעד.
