ציפיות.

[הוקוס פוקוס1]

ציפיות.../images/Emo10.gif

אנשים מצפים ממני.. לחזור ללמוד כמו שצריך, להצליח במבחנים, להיות בעבודה כמה שיותר כמו פעם, לחזור לחיים רגילים, לטייל,להנות,לעשות קניות.. למה כולם מחליטים עבורי דברים? למה מחליטים מה טוב עבורי? (מדובר בעיקר על אנשים מבחוץ,לא המשפחה הקרובה..) הם לא מבינים שזה לא כרגיל,וכסף לא מעניין אותי עכשיו בכלל, ורק בא לי לבכות על אמא, ולא בא לי לעשות כלום,חוץ מלסגור את כל התריסים,לעשות חושך בבית ולא לקום מהמיטה..? למה אני כל הזמן צריכה להסביר את עצמי? למה אני לא נותנת יותר משמרות בעבודה, ולמה אני לא באה לכאן ולכאן ,לאן שמזמינים אותי.. אלו לא דברים ברורים? זהו, תודה על ההקשבה. בינתיים אני עושה מה שטוב לי. הוקוס פוקוס1

 

[הילה 4 2]

קבלי חיזוק ../images/Emo45.gif

הי הוקוס, אני, שלא כמוך, המשכתי מהר מאוד בחיי. אני זוכרת שביום שקמנו מה"שבעה" כבר נסעתי לאוניברסיטה כי הייתה "הרצאה חשובה"... אבל אחרי כשנה פלוס מאז שאמא שלי נפטרה, מצאתי את עצמי ממוטטת נפשית ופיזית. אחר-כך (בעזרת פסיכולוגית) הבנתי שפשוט לא התאבלתי מספיק. אז את תקופת האבל שלי עברתי מאוחר. כמו שאת מתארת, לא כל כך רצית לקום בבוקר. אז הרשתי לעצמי לישון עד מאוחר (כמובן ביום שאין עבודה), לא לקחתי על עצמי יותר מדיי וכד'... לכן, אני מאוד רוצה לחזק את ידך, קחי את הזמן, תתאבלי, מותר וצריך(!) להתאבל... אין לאן למהר... המון הצלחה! הילה

 

[etiush]

מזדהה

גם אני לא ממש חוויתי תקופת אבל. מיד לאחר השבעה חזרתי לאוניברסיטה, אירגנתי את הבית והמשפחה - דאגתי שלכולם יהיה טוב אך שכחתי את עצמי, טיפלתי בחיות, חזרתי לעבוד - למרות שזה בכלל בא ממצב של לחץ... ופתאום אחרי כשבעה חודשים מצאתי עצמי אבודה איפשהו, חושבת "רגע, מה קורה פה?", ואז לא ידעתי איך להמשיך, רק אז ממש ממש נפל לי האסימון שאמא איננה, ובכיתי יום יום על מר גורלי. גם אני בעזרת פסיכולוגית הצלחתי לקום אח"כ על הרגליים - ומאז אני משתדלת לטפל גם בעצמי. בכל הקשור ללימודים, הציונים מן הסתם היו גרועים ביותר. זה עוד יותר הכניס אותי לדיכאון - אני אפס, אני סתם טיפשה, אני לא שווה. אבל באיזשהו מקום אני לא מצטערת בכלל שהמשכתי ללכת לשם. ממש ממש לא. זה החזיק אותי מלהדרדר. גם אם הציונים לא טובים - אז מה!!!!!!! הייתי בתקופה קשה ואני לא חייבת לאף אחד הסברים! אני שמחה על זה שלמרות כל הכאב הצלחתי לקום בבוקר, ולנסוע ללימודים. חשוב להאחז במשהו, אך מצד שני לא להעמיס יותר מידי על עצמך ולתת לעצמך גם זמן להתאבל

 

[קוראסון שוקולד]

תעשי מה שמתאים לך

ותנסי להיות יותר מאושרת אמא כל הזמן אתך את צריכה להרגיש ככה , היא לא היתה מרוצה שתבכי כל הזמן אני ממליצה לך ללכת לבית קברות להדליק נר אולי אם לאמא היה תכשיט , טבעת או צמיד תענדי אותו המוות מפריד אולי פיזית אך לא נפשית אני בטוחה שתרגישי בכך בהמשך , כל אחד והזמן שלו

 

[libi4]

הוקוס פוקוס יקרה

כל כך מבינה אותך ורוצה לעשות כמוך ולא יכולה כי יש לי: בעל ילדים אח עבודה חברות ועולם שלם שסובב סביבי ואין דרך אחרת אלא להתברג אליו שוב אבל בלי אמא דבר בלתי נתפס... מצרפת לך שיר חיזוק... רק טוב

 

[מיקימק]

תעשי מה שאת מרגישה שנכון לך

אף אחד לא יכול להבין מה את עוברת. כל אחד מתאבל אחרת, ואין דרך אחת שמתאימה לכולם. אני מאמינה שצריך להקשיב לעצמנו ולעשות מה שמרגישים שמתאים לנו. צפיות? לאף אחד לא צריך להיות צפיות ממך כרגע. וגם לא לעצמך. תני לעצמך לבכות ולהתאבל ולעשות מה שנכון לך לעשות. כל שאר הדברים יכולים לחכות.....

 

[gitta]

המון אהבה אלייך ממני../images/Emo23.gif

לסגור את התריסים ולחפש ניחומים בחושך הרך, זה בסדר. לא לקום מהמיטה כשאין כוחות לקום, גם זה בסדר. את לא צריכה להסביר את עצמך לאף אחד, אפילו לא לקרובים אלייך ביותר. דווקא הם צריכים להבין לבד. ואם הם לא יכולים להבין לבד, כמו רוב האנושות, תרמזי להם בעדינות. אל תקשיבי גם למה שאני כותבת לך פה, אם תרצי. רק את, נשמה טהורה, יודעת מה טוב לך, ואת זה תעשי במצפון נקי, בידיעה שזה מה שנכון. המון אהבה ממני אלייך, מגיטה.

 

[סְקָאלִי]

שאלה ...

פוקוסית, יקירתי, לכאורה, אני יכולה לענות "ברור שאת לא צריכה להתייחס ולעשות מה שמתאים לך".אבל האמת היא שקצת הפתעת אותי כשתיארת את הציפיות של הסביבה, מבחורה שרק לפני מס' שבועות איבדה את אימה. אני מנחשות שלא כל האנשים מסביבך משגרים אליך ציפיות כאלה. לכן השאלה שלי היא האם יש אפשרות שאת 'רואה' או 'שומעת' יותר את הציפיות האלה, כי זה מה שאת בעצם מצפה בעצמך? האם את חושבת שאת צריכה כבר "לחזור ללמוד כמו שצריך, להצליח במבחנים, להיות בעבודה כמה שיותר כמו פעם, לחזור לחיים רגילים, לטייל,להנות,לעשות קניות"? נקודה למחשבה. כי אולי גם את מצפה מעצמך ליותר מידי עכשיו ... דבר שני, בקשר לדברים שכאילו 'ברורים' מאליהם - חוששתני שאין דבר כזה. מנסיוני הדל למדתי שאנשים לא תמיד טורחים 'לחשוב' בשביל האחרים, לאו דווקא מתוך רצון לא טוב, הם פשוט כ"כ מרוכזים בעצמם. אז איך נגיב? זו בחירה שלנו. אנחנו יכולים להתעצבן / להיעלב / להרגיש מקופחים מהאטימות שלהם, או שאנחנו יכולים לקחת אחריות על המצב ולקחת בחשבון שהם לא ממש חשבו עד הסוף, ולהבהיר בישירות [ורצוי גם בלי לגרום להם לנקיפות מצפון] שאת בשנת אבל, ושהאבל עוד טרי, ושלכן לא מתאים לך להצטרף לפעילות כזו וכזו, אבל תודה בכל אופן שהצעתם ...

 

[הוקוס פוקוס1]

אז ככה..

לא חושבת שיש לי ציפיות מעצמי כרגע..ממש לא.. וגם ממש לא כל האנשים עושים זאת.. נראה לי שזה נובע מזה שאני מתעצבנת על אנשים ששואלים/ מעירים על כך למשל :"למה את לא נותנת יותר משמרות בעבודה ? "וכו', זה פשוט מעצבן אותי שאנשים לא מגלים רגישות.. בגלל זה הקצנתי זאת.. כנראה שיש אנשים שבאמת מרוכזים בעצמם ולא שמים לב לסביבה כ"כ. הוקוס..

 

[סְקָאלִי]

או קיי, אני שמחה לשמוע

שאת באמת לא מציבה לעצמך ציפיות 'מוזרות' כאלה. באשר לאנשים - ראית מה שכתבתי. תזכרי רק שאנשים לא עושים את דווקא או מרצון רע. הם פשוט, כמו שאמרת, מרוכזים בעצמם. אם יש להם צדדים אחרים שאת אוהבת, אז אולי כדאי בכל זאת להשקיע בלהסביר להם בעדינות את המצב, ולהבין שלא תמיד הם יזכרו לעשות את זה אוטומטית.

 

[איחוד האחת]

היי לך

כולן כבר ענו דברים חכמים, מסכימה עם כל שאמרו לפני. אך אין מי שיודע טוב ממך מה טוב לך... לכן, עשי חושבים ובדקי עם עצמך האם הציפיות נובעות מתוכך? האם חלק כלשהו בך חש "אשמה" על כך שאינך חוזרת להיות "כמו לפני.."?? קחי לך את הזמן שלך, פעלי מתוך ליבך. אל לך להתנצל בפני אף אחד על הרגשתך או תחושותייך, הרשי לעצמך ודברים יסתדרו. מחזקת אותך ושולחת לך

 

[הוקוס פוקוס1]

יש אנשים..

יש אנשים שכשהם נמצאים לידי,הם נמצאים במבוכה קלה ואינם יודעים מה להגיד, אז מדברים איתי כרגיל כאילו לא קרה כלום..ואני רואה את המבטים הללו של המבוכה.. אלו בעיקר אנשים רחוקים,מהלימודים וכאלה.. לא החברים הטובים והמשפחה.. ןאז יש להם את היציאות המעצבנות האלה..

לא יודעת למה אני מתעצבנת כ"כ מזה.. הוקוס פוקוס1

 

[איחוד האחת]

ענית לעצמך...

מעצם היותם במבוכה אותם אנשים אינם יודעים איך להגיב ולכן אולי אומרים דברים הנחשבים בעינייך כ "יציאות מעצבנות...". אנשים רבים לא באמת יודעים איך להגיב במצבים מסויימים, ואובדן ואבל הוא אחד מאותם דברים. אפילו אנשים שחוו מצב דומה לא תמיד יודעים איך להגיב. מאחר ומדובר באנשים שאינם ממש מקורבים אלייך, את יכולה פשוט לנסות לקבל זאת בצורה אחרת. החשוב עבורך, הוא לא לתת לזה לעצבן אותך. פשוט חשבי שהם פשוט לא מתכוונים לכך. ככלל, חשוב ללמוד (וזה אכן קשה...), להתנטרל מהאחר, במובן של הרגשה. לא לתת לאחר להשפיע או לשלוט על מצב רוחך והרגשתך, כלומר להתחבר למה שמתאים לך בלבד! את היא זו המחליטה ובוחרת את הרגשתך. מתאים לך?

 

[מלאונת חמודה]

אמא שלי

כל כך מוכר לי מה שאת כותבת..איבדתי את אמא שלי ב-11.1.05 והסביבה מצפה ממני להיות אותו אדם שהייתי קודם...זה בלתי אפשרי....משהו מת בי...אין לי רצון לעשות שום דבר...אפילו לבכות אני לא מצליחה...אני כל כך מבולבלת...חושבת שעוד רגע אמא תתקשר....אני עדיין לא מאמינה...לא קולטת...הכל כל כך מבולבל

 

[הוקוס פוקוס1]

אני רואה שהגעת לכאן!../images/Emo39.gif

זוכרת? נפגשנו בפורום "שכול ואובדן" והזמנתי אותך הנה.. מקווה שיהיה לשתינו קל יותר..בינתיים לי ממש ממש קשה.. אז אם אפשר להגיד..ברוכה הבאה.. הוקוס פוקוס1

 

[מלאונת חמודה]

אכן הגעתי

לכאן בהמלצתך...מקווה בשביל שתינו שאכן יהיה לנו קל יותר...עם כל הקושי הרב...גם לי מאוד מאוד קשה...עדיין לא מאמינה...עדיין מחכה... בכל אופן רב תודות על התייחסותך... שלא נדע עוד צער...

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo140.gif ברוכה הבאה!

משתתפת בצערך.

 

[איחוד האחת]

שלום לך

משתתפת בצערך

הדברים עדיין טריים אצלך וכך גם הכאב, תני לעצמך את הזמן והרשי לעצמך להתאבל על אובדנה של אמך האהובה. בהמשך, יכולה לספר לך שהכאב ישנה פעמים רבות את צורתו, וגם אם ילווה אותך, יהיה שונה. מחזקת אותך וברוכה הבאה אלינו

 

[Ofra m]

מלאונת../images/Emo140.gif

אני שולחת לך ים של

והמוןחיזוקים,אולי בגלל שאנחנו בנות אותו הגיל אני מרגישה הזדהות כפולה,אני כל כך מבינה אותך וכאן בשבילך

 

[מלאונת חמודה]

מודה לכן

מודה לכן על קבלת הפנים ה"חמה"...שמחה לדעת שיש לי עם מי לשוחח על האסון הכבד שפקד אותנו....