ציניות - בתגובה לאמא
חשבתי שהעלית נושע מעניין בפני עצמו וחבל שילך לאיבוד באיזה נושא אחר שאין לו שום קשר לסיאף , אלא רק לסתם התגרות כמו שכתב יסמין. אספר קצת על עצמי ואיך אני רואה את מושג הציניות ואת הומור השחור. ואני לא מסכימה שככה זה וזהו. אני חושבת שיש כמה סוגים של ציניות. ציניות של להתחבא ופחד וציניות של התמודדות. והרבה פעמים שני אלה מתבלבלים לכולנו. ציניות של פחד זה חוסר תקווה , ציניות של פחד זה בריחה מהמציאות , כאשר נמצאים בציניות של פחד , מספיקים לטפל בעצמינו כי גם ככה אנחנו ציניים לגבי ההצלחה. אז למה להשקיע. ולפעמים ציניות זה רק תירוץ. ציניות של פחד זה כאשר לא מאמינים באהבה ומיואשים וממורמרים מהחיים. ואני לא אומרת שאני שוללת את זה ומבקרת את זה , לכל רגש יש מקום בחיים ויש את התקופה. השאלה כמה נשארים בה וכמה נותנים לה להשפיע עלינו. אגב , הציניות הזאת היא לא בהכרח מזוהה עם סיאף , אלא מזוהה עם סוג מסויים של אנשים , אופי מסויים , סוג מסויים שככה הוא בוחר לחיות. וזה בלי קשר לסיאף. הם יתנהגו ככה ביחס לכל דבר בחיים. עם כל קושי שיצוץ הם יהיו ציניים במובן הרע. מכאן , שהציניות הזאת , היא לא ציניות בעצם , אלא באמת אמונה שהחיים הם כאלה. לעומת זאת ציניות של התמודדות זה משהו אחר. ציניות של התמודדות זה לפעמים דרך להביע פחדים עמוקים. ציניות שמודעת לעצמה. כי כאשר אני צינית , אני יודעת שאני צינית וזה לא באמת הגישה שלי לחיים. ציניות זה לפעמים הדרך שלי להתמודד עם יתר רגישות שיש לי. יתר רגישות לכל דבר שלפעמים קשה לי עם זה. לא קל לדבר על כל החברים שלנו שמתו מסיאף , והרבה יותר קל להעביר איזה בדיחה. בהלוויה האחרונה שהייתי רציתי פשוט לצחוק , לברוח משם ולצחוק , יחד עם חולת סיאף שנפטרה. יחד איתה , כן יחד איתה , כי אני בטוחה שגם היא היתה מעדיפה לצחוק במקרה כזה. ובטח שאני בוכה , כן , ובטח שאני מפחדת. אבל זאת לא ציניות שמשתקת אותי , אני ממשיכה לטפל (כמה שאני יכולה) ממשיכה לשאוף לחיים טובים יותר , עושה הכל כדי שיהיה כך , מעריכה כל יום וכל רגע ועוצרת באמצע היום להביט בשמיים הכחולים. והנה בטוח שבשלב זה יקומו כמה מהציניקמים ויצחקו.ולא בהכרח חולי סיאף
שיבושם להם... בכל מקרה , הציניות שלי זה דרך לחיות עם עצמי בשקט , כמה שאפשר וזה לא דרך לברוח מהחיים. אני מדברת בשם עצמי , אבל אני מאמינה ומכירה הרבה בוגרים שאולי יחשבו כמוני , בניסוח זה או אחר. הגבול בין ציניות רעה לטובה הוא דק. ונראה את אותם האנשים הציניים בפנים , לא כאשר הם מתחבאים מאחורי המסך של המחשב. נראה אותם אמיצים כאלה. אנשים מרשים לעצמם להוציא הכל כאשר לא רואים את פרצופם. ואני אומרת שזה קשור לאופי של אותם האנשים הספציפיים ולא בהכרח לסיאף. אם תפגשי בוגרים אחרים , במציאות או אולי בהצגה של סיאף , תביני שאנחנו לא מתחבאות מאחורי כלום , הציניות שלנו בחוץ בדיוק כמו הרגש. ומלאות חיים ולא מאחורי המסך , אלא באמת. אגיד לך עוד משהו , לצחוק על עצמך ולהיות ציני זה סוג של קבלה , להיות ציני על חשבון של אחרים זה רוע. בכל מקרה , מקווה שעזרתי והסברתי שלא כולם כאלה ולפעמים ציניות זה טוב.
חשבתי שהעלית נושע מעניין בפני עצמו וחבל שילך לאיבוד באיזה נושא אחר שאין לו שום קשר לסיאף , אלא רק לסתם התגרות כמו שכתב יסמין. אספר קצת על עצמי ואיך אני רואה את מושג הציניות ואת הומור השחור. ואני לא מסכימה שככה זה וזהו. אני חושבת שיש כמה סוגים של ציניות. ציניות של להתחבא ופחד וציניות של התמודדות. והרבה פעמים שני אלה מתבלבלים לכולנו. ציניות של פחד זה חוסר תקווה , ציניות של פחד זה בריחה מהמציאות , כאשר נמצאים בציניות של פחד , מספיקים לטפל בעצמינו כי גם ככה אנחנו ציניים לגבי ההצלחה. אז למה להשקיע. ולפעמים ציניות זה רק תירוץ. ציניות של פחד זה כאשר לא מאמינים באהבה ומיואשים וממורמרים מהחיים. ואני לא אומרת שאני שוללת את זה ומבקרת את זה , לכל רגש יש מקום בחיים ויש את התקופה. השאלה כמה נשארים בה וכמה נותנים לה להשפיע עלינו. אגב , הציניות הזאת היא לא בהכרח מזוהה עם סיאף , אלא מזוהה עם סוג מסויים של אנשים , אופי מסויים , סוג מסויים שככה הוא בוחר לחיות. וזה בלי קשר לסיאף. הם יתנהגו ככה ביחס לכל דבר בחיים. עם כל קושי שיצוץ הם יהיו ציניים במובן הרע. מכאן , שהציניות הזאת , היא לא ציניות בעצם , אלא באמת אמונה שהחיים הם כאלה. לעומת זאת ציניות של התמודדות זה משהו אחר. ציניות של התמודדות זה לפעמים דרך להביע פחדים עמוקים. ציניות שמודעת לעצמה. כי כאשר אני צינית , אני יודעת שאני צינית וזה לא באמת הגישה שלי לחיים. ציניות זה לפעמים הדרך שלי להתמודד עם יתר רגישות שיש לי. יתר רגישות לכל דבר שלפעמים קשה לי עם זה. לא קל לדבר על כל החברים שלנו שמתו מסיאף , והרבה יותר קל להעביר איזה בדיחה. בהלוויה האחרונה שהייתי רציתי פשוט לצחוק , לברוח משם ולצחוק , יחד עם חולת סיאף שנפטרה. יחד איתה , כן יחד איתה , כי אני בטוחה שגם היא היתה מעדיפה לצחוק במקרה כזה. ובטח שאני בוכה , כן , ובטח שאני מפחדת. אבל זאת לא ציניות שמשתקת אותי , אני ממשיכה לטפל (כמה שאני יכולה) ממשיכה לשאוף לחיים טובים יותר , עושה הכל כדי שיהיה כך , מעריכה כל יום וכל רגע ועוצרת באמצע היום להביט בשמיים הכחולים. והנה בטוח שבשלב זה יקומו כמה מהציניקמים ויצחקו.ולא בהכרח חולי סיאף
שיבושם להם... בכל מקרה , הציניות שלי זה דרך לחיות עם עצמי בשקט , כמה שאפשר וזה לא דרך לברוח מהחיים. אני מדברת בשם עצמי , אבל אני מאמינה ומכירה הרבה בוגרים שאולי יחשבו כמוני , בניסוח זה או אחר. הגבול בין ציניות רעה לטובה הוא דק. ונראה את אותם האנשים הציניים בפנים , לא כאשר הם מתחבאים מאחורי המסך של המחשב. נראה אותם אמיצים כאלה. אנשים מרשים לעצמם להוציא הכל כאשר לא רואים את פרצופם. ואני אומרת שזה קשור לאופי של אותם האנשים הספציפיים ולא בהכרח לסיאף. אם תפגשי בוגרים אחרים , במציאות או אולי בהצגה של סיאף , תביני שאנחנו לא מתחבאות מאחורי כלום , הציניות שלנו בחוץ בדיוק כמו הרגש. ומלאות חיים ולא מאחורי המסך , אלא באמת. אגיד לך עוד משהו , לצחוק על עצמך ולהיות ציני זה סוג של קבלה , להיות ציני על חשבון של אחרים זה רוע. בכל מקרה , מקווה שעזרתי והסברתי שלא כולם כאלה ולפעמים ציניות זה טוב.