חביירים, נלך רגע לאחור ../images/Emo13.gif
כשייתי סטודנטית (או מתמחה, מי זוכר
) ניסיתי קצת להבין את נושא ההומור. זכור לי שאחד הכתבים שעשה עלי רושם מיוחד, היה דווקא זה של פרויד, שאת כותרתו איני זוכרת, השיים ירחיים. אם אנסה לסכם את הבנתי מאז: הבדיחה מבצעת פעלול צלילה, מהגלוי אל הסמוי, שולה ממעמקי הסמוי קונפליקט כלשהו, ומטביעה אותו חזרה בגלוי תוך ביצוע "איפון" למוסר. התעלול הזה כרוך בתחושת שיחרור (מי לא אוהב להתל במוסר ולצאת נקי
). הצחוק. אלא שלא די בכך, התוצר הסופי, למרות שהוא שעטנז של גלוי וסמוי, חייב לעבור שוב דרך המסננת של התודעה והשיפוט, על מנת לוודא שמנת ה"סמוי" לא עברה את גבול הטעם הטוב, והפכה הלכה למעשה לוולגריות. הבדיחה של איתן, עבורי, עונה יפה על הכל. לרגע לא היה עולה בעתי כי ההתבדחות הזו מגלה רצון אמיתי ובלתי נשלט לנקמה. בשום אופן ופנים. אני יכולה להבין שהחשש הזה יכול להתגנב לליבו של מאן דהוא, אבל אין לי צל של ספק שזהו חשש שווא. אני נהנית מעצם הדיון על אופיו ומהותו של הומור, אך אינני מחברת אותו כלל לבדיחה המקורית (המוצלחת בעיני, אבל כידוע, אנחנו הג'ודוקות, שוורצע חאייס
). מצד שני, כנראה שהיא היתה מספיק סובטילית כדי להיות תירוץ טוב לדיון. ואם כך - תודה לאיתן סנסיי
ובבקשה - עוד....