ציור....

[lightflake]

ציור....

 

[lightflake]

האמן...

 

[ינוקא1]

ציור יפה מאוד

אבל הציורים לא מיותרים לדעתך ? הרי הכל נמצא כאן ועכשיו גם בלי הציור , לא צריך כלום בלה בלה בלה ....

 

[נציב המים]

גם הציור נמצא כאן ועכשיו

 

[ינוקא1]

כן ...

שאלתי אותו כי יש לו בעיה עם מילים

אבל אין לו בעיה עם ציורים ....
&nbsp

 

[נציב המים]

לא יודע, גם המילים הן כאן ועכשיו, לא?

לא בטוח למה נדמה לך שיש לו בעיה איתן, הוא דווקא משתמש בהן די טוב.

 

[ינוקא1]

זה שהוא משתמש בהן טוב או משתמש בשכל

לא מפריע לו (ולאחרים) להיות נגדן - בעיני זה סוג של צביעות.

(אין לי כח לחפש כל התבטאות שלו בנושא...

[URL]http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/228/182030386/%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%98%D7%A6%D7%99%D7%94[/URL] )

 

[נציב המים]

לא נראה לי שאי פעם נתקלתי במישהו שהתנגד ל"מילים"

מילים הן כלי שאפשר לעשות בו אינספור שימושים.
אולי אינכם מסכימים על "אופן השימוש" במילים, או שהמטרות שלכם שונות?
אולי יש מטרות שמילים שימושיות בהן יותר מאחרות?
אולי "אי ההסכמה" ביניכם דומה קצת למצב הבא:
אתה אוכל מרק בכף, והוא אוכל תפוח ביד.
אתה אומר לו: אי אפשר לאכול בלי כף.
הוא עונה לך: הכף רק מפריעה לאכול.
אולי נדמה לך שהוא מתנגד לכפות, כי הן מפריעות לו לאכול תפוחים?
אולי מבחינתך "לאכול" זה רק מרק, ועבורו זה רק תפוח?

 

[ינוקא1]

לא , שנינו מתכוונים לאכול מרק.

והמחלוקת ביננו היא מהותית , הרבה יותר מאשר כף או מזלג.

שנינו מדברים על הארה , וזוהי מטרתינו המשותפת.
אבל הדרך בה הוא (ולמעשה אנשי האדוויטה למינהם) מתכוונים להגשים הארה זו , היא בעיני דרך רעה מאוד.

שנינו מסכימים , למשל , כי האני "מכסה" את ההארה ואת החוויה הישירה.
וכנ"ל גם חלקים נוספים הבונים את האני , כמו השכל , כמו המילים - גם הם מכסים את ההארה ואת החוויה הישירה.
(תוכל לראות כאן את ברצוליוזיס בהתבטאות אופיינית בנידון).

אז מה הפתרון ?
הפתרון של אנשי האדוויטה למינהם (וגם של רועי) הוא להרוג את ה"אני" :
מבחינתם ה"אני" הוא סוג של הפרעה שצריך להסיר , כלל המציאות כנ"ל , השכל כנ"ל , המילים כנ"ל.
וכך כאשר תסיר את האני , הכל יהיה מואר .....

הפתרון שלי הפוך לחלוטין -
לא להרוג את האני , אלא דווקא לשכלל את האני !
לשכלל אותו עד שיהפך ל"שקוף" וממילא לא יעכב כלום.

(בדומה לחול ההופך לזכוכית , ולא מעכב את האור.
כך גם האני , אומנם בהתחלה הוא "אטום" לאור , אך ככל שמפתחים אותו יותר , הוא נעשה "שקוף" יותר).

שאר ההבדלים ביננו נובעים מקודה זו.

(למשל , אני דוגל בתהליך ארוך ודוגל בתרגול ודוגל בשיטות , כי מבחינתי פיתוח האני הוא תהליך.
תהליך שדורש הבנה אסטרטגית , זמן , ועבודה.
הם דוגלים ב"זבנג וגמרנו" , כי מבחינתם המטרה היא להרוג את האני , ואפשר להרוג דברים ברגע .... כדי להרוג ולהרוס דברים לא צריך לעבוד קשה , הכל כבר כאן ....)


מבחינתי הדרך שלהם היא זוועה אנרגטית :
היא דרך שהופכת את הרוח והגוף לאויבים זה לזה , ולמעשה מנתקת בינהם.
היא דרך שלהבנתי הורסת לחלוטין הן את הגוף , הן את המציאות , הן את הרוח.
אני גם מאמין שאדם שהולך בדרך כזו , גורם לעצמו מחלות.
כי באיזשהו מקום , הוא שונא את עצמו , הוא מנסה להשמיד חלק מעצמו.
וכמובן שהחוויה הזו שלהם , בעיני , היא הכי ההיפך מהארה שיש !

בדרך שלי , לעומת זאת , האני והרוח שותפים זה לזה :
הרוח עובדת כדי לשכלל יותר ויותר את האני , והאני מקבל אור מהרוח.
שניהם (האני והרוח) חברים טובים !
האני נותן לרוח את החיבור למציאות הפיזית , והרוח מאירה בו.
המילים , השכל וה"אני" , לא רק שאינם מעכבים , אלא שהם הופכים להיות הכלים הכי טובים לפיתוח האני והארת המציאות.

בדרך שלי יש אהבה - אהבה למציאות , אהבה לחיים , אהבה בין גוף לרוח.
ההארה מבחינתי איננה באיזשהו מימד מנותק מהחיים הפיזיים , אלא כאן - ביום יום , במעשיך , בדיבוריך , בגופך הפיזי.

אם אסכם במשפט אחד :
השאלה היא איך תאיר את חייך ?
תשובתם היא "תברח מהחיים".
תשובתי היא "תאיר את החיים"

 

[זה פשוט]

כשנלחמים ברוח רפאים מצמיחים לו עוד כנפיים

כשאין התנגדות או האיחזות במחשבות, המציאות נראית יותר בבהירות

 

[ינוקא1]

המחשבות זה את , גופך זה את , מציאותך זה את.

&nbsp
כדי לראות את המציאות בבהירות , את צריכה לשכלל ולפתח אותם - לא לברוח מהם.
&nbsp
&nbsp

 

[זה פשוט]

לא לפתח מחשבה זה לו בריחה. זו חוכמה.

למה שארצה לפתח מחשבה? אתה מתכוון למחשבה ספציפית?
&nbsp

 

[ינוקא1]

בואי נדבר על מילים ,

זה יהיה מובן יותר :

גם אני מסכים , שהמילים אינן "מכסות" את כל החוויה.
שהמילים הן קטנות , מוגבלות ומצומצמות לעומת החוויה.

(אני מניח שעד כאן אנחנו מסכימים !)

אז בדרך שלי , מה שצריך לעשות זה לעבוד קשה :
לפתח את היכולת של "להכניס את החוויה לתוך המילים".
ללמוד להשתמש במילים , עד שהמילים יביעו כמה שיותר במדויק ובבהירות את החוויה.
גם אם לעולם המילים לא יצליחו להביע לגמרי את החוויה , עדיין לפתח את זה.


כך להכניס את החוויה לתוך העולם הזה , לתוך האני , לתוך המילים.
להאיר אותם.
מבחינתי , כל עוד החוויה לא נכנסה לתוך העולם הזה , לתוך הגוף , לתוך המילים - היא לא באמת קיימת.

(אך בדרך הרגילה שלכם , בגלל שהמילים "קטנות" על החוויה , אז אתם פשוט תגידו "המילים מיותרות....".)

דוגמה ליופי של הכנסת חוויה "רגילה" לתוך מילים :

 

[ינוקא1]

ערב עירוני

יוסי בנאי
מילים: נתן אלתרמן
לחן: יוני רכטר
&nbsp
&nbsp
&nbsp
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות, נוגות
אומרות לערב "למה באת?"
&nbsp
הפנסים פרחי העיר
מלבלבים באור ניחוח
אביב חשמל עצוב בהיר
משיכרונו אסור לברוח
&nbsp
הוא רק יתום ורק תמים
נולד לרגע ואיננו
בין הלילות והימים
הוא בא לזרוח בעינינו
&nbsp
בין הימים והלילות
לנאות מראה כחולים נלך נא
כל נשמותינו הבלות
שם דשא עשב תלחכנה
&nbsp
נפנוף שלום ילדה פתיה
את חיוכה נשא האוטו
מה שהיה ולא היה
נדמה כמו ישוב להיות עוד
&nbsp
כעת אני מאוד אחד
ומסתכל מאוד בשקט
איך הלבנה חולצת שד
מקיר הבית שמנגד
&nbsp
גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה
&nbsp
שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת
&nbsp
שקיעה ורודה בין הגגות
אספלט כחול מלמטה
עיני נשים נוגות נוגות אומרות
לערב "למה באת?"

 

[זה פשוט]

אתה מדבר על ההבדל הידוע בין לחוות לבין להבין שכלית

אם הבנתי אותך נכון אתה סבור שסיסו, לייטפלייק וברצלוזיס מדברים ולא חווים וחושבים שזה מספיק. כמובן שזה לא מספיק. לא יודעת לגבי לייט' וברצ' אבל סיסו לעיתים מתארת חוויה ולא רק תובנה. אם החוויה תתקבע אי אפשר לדעת אבל אחרי שהתובנה עוכלה לא צריך לעשות כלום, לא צריך להתנגד ולהתאמץ. זה לא ישנה את העובדה שזה/אני כבר כאן.
ולגישה הזו אתה מתנגד. ככה זה.

 

[ינוקא1]

לא ,

אני אומר שאחרי שחווית את אלהים ,
את צריכה לבטא את אלהים - במחשבות , בדיבורים ובמעשים.

בשביל זה את בעולם הזה - כדי לבטא את ה"בלתי מוגבל" בכלים מוגבלים.

רק לחוות בלי לבטא - לא שווה כלום

 

[זה פשוט]

לזה אני מסכימה.

כשחווים את ה"אלוהות" על המעשים והדיבורים להתבטא בצורה "אלוהית".
כשאני חווה את המציאות, כלומר כשהמחשבות נראות כמחשבות,
הדברים שהתכוונתי לעשות - נעשים, הדיבורים יותר מעודנים, התחושות יותר קלילות.
ואצלך?
&nbsp
&nbsp

 

[ינוקא1]

סבבה

האמת היא שתחושותיך פחות משנות לי מאשר בחירותיך ....

מבחינתי השאלה היא :
האם המדיטציה שלך משנה את האופן בו את מתנהלת בעולם ? האם היא גורמת לך לבחור יותר נכון , אמיתי ו"אלוהי" בסיטואציות שונות בחייך ?

בעיני זה המבחן להתפתחות , ואם תשובתך היא "כן" , אז את בדרך הנכונה :
את מכניסה אור לחייך.
את עומדת במבחן האמיתי היחיד להארה - מבחן המציאות

את תשובתי לגבי עצמי אשמור לעצמי

 

[זה פשוט]

שאלה טובה.

מבחינתי התחושות חשובות כמו המעשים אבל לשאלתך..
התובנות והחויות יצרו שיפור בכמה תחומים באופן התנהלותי בחיים.
יותר אסרטיביות מול רופאים ופחות כעס מול "נותני" שירות טלפוניים.
פחות התרגשות ממצבי רוח.
יש עוד כמה תחומים שיעזור להם שיפור- הוצאת פרוייקטים יצירתיים עד הסוף
התמודדות עם פחדים מסויימים, בעיקר פחד טיסה.
נשים מסויימות מפחידות אותי, נשאר לי מטראומה בילדות.
&nbsp
אבל!
שלא כמוך אני לא חושבת שהשיפורים הכרחיים כדי לבטא את האלוהות.
אלוהים/המציאות לא דורש הוכחות. "זה" יותר נטרלי משוויץ, מקבל הכל באופן שווה.
את הטוב ואת הרע. שהם רק הגדרות.

 

[ינוקא1]

יפה מאוד

ואכן , "זה" יותר נייטרלי משוויץ , ולכן אני מדבר רבות על איזון.

וזה לא ש"זה" איננו נייטרלי , אלא שאת היית בלתי נייטרלית

ניקח למשל את "הפחד מטיסות" -
הפחד הנ"ל זוהי התנייה מסוימת. זה משהו שהופך אותך לבלתי נייטרלית. מוכרחת להגיב באופן מסוים בסיטואציה מסוימת , בלי יכולת להגיב אחרת.

אך ככל שאת מתפתחת , את נעשית יותר נייטרלית

ההתניה נעלמת

יש לך יותר יכולת לבחור איך להגיב , ואת מגיבה נכון יותר.
וההתניה נעלמת כאן במציאות , לא באיזשהו מימד "מנותק".

כל התניה כזו שנעלמת , זה אומר שכעת את יכולה יותר לבטא את האלוהות.
ולבטא אותה כאן , בעולם הזה , בגופך

כי האלוהות חסרת התניות - נייטרלית.
ללא פחדים , ללא תשוקות , ללא תכנותים.
כל התניה כזו שאת מורידה ממך , פתחת עוד פתח קטן לאלוהות להתבטא דרכך.
כעת את "מאירה" קצת יותר משהיית לפני כן.
כי ההתניה מגבילה את האור האלוהי מלהתבטא.

ולכן שיפור מסוג כזה , של שיפור ב"פחד מטיסות" - זהו מדד להתפתחות אמיתית.