ציונות זה סרבנות
הדגל הכחול-לבן של הסרוב מאיר שטיגליץ, ידיעות אחרונות 26.6.2002 מדרכה של ישראל בניהול המדיניות והאסטרטגיה שלה ברור שלא מדובר במלחמה בטרור אלא ב"מלחמת ארץ ישראל השלמה". במלחמה זאת מסכנים שרון וממשלתו את יסודות המדינה שהרצל חזה ובן גוריון בנה, למען הגשמת ה"מדינה" שכהנא חזה ומועצת יש"ע בונה. לכן, סירוב לשרת במלחמה זאת הוא הפעולה הציונית העליונה. מתקפת הטרור נגד ישראל נערכת בתנאים קשים מאד מבחינת הפלסטינים: ארה"ב מנהלת מלחמה גלובלית בטרור, הם כמעט אינם זוכים לתמיכה חיצונית מעשית, השב"כ מפליא לפרוץ את סודותיהם, וצה"ל השקיע רבות בהכנת כוחותיו למצב דומה. בתנאים קשים כאלה מבחינת הפלסטינים, הצלחתם לפגוע בישראל באופן כל כך כואב הא תוצאה מהעובדה שכוחות צה"ל ביש"ע פרוסים בהתאם למפת ההתנחלויות – גם הלא חוקיות על פי החוק הישראלי – ולא בהתאם לדרישות המלחמה בטרור. זו גם הסיבה שעד עכשיו לא הוקמה גדר, ואם תוקם בעתיד התוואי שלה ישורטט כך שבטחונן של התנחלויות מסוג אלפי מנשה ייקר את הגדר ויקשה על שמירתה. דוגמא אחת מני רבות: בכוחות פחותים מאלה שצה"ל מחזיק סביב נצרים אפשר היה לסגור באופן כמעט הרמטי את קו התפר בין בית לחם לבין שכונות פת וגילה. פירוש הדבר: מי שהחליט לא לפנות את נצרים החליט למעשה להשאיר את ירושלים חשופה למתאבדים. אמנם לפי הטיעון ה"אסטרטגי" של שרון נצרים מאפשרת פיקוח על נמל עזה, אבל הטיעון המשונה הזה מחייב כל אדם בעל הבנה אסטרטגית מינימלית לאחת מבין שלוש המסקנות: ששרון ובכירי המטכ"ל הם מגרועי המפקדים בהיסטוריה, שהם "חפרפרות" שנשתלו בישראל ע"י החמאס והג´יהאד האיסלאמי, או שהם משקרים במצח נחושה כאשר הם טוענים שהמלחמה שמתנהלת עכשיו היא מלחמה נגד הטרור. ההטעיה היא רק חלק מהמחיר שמדינת ישראל משלמת. למען החזון המשיחי ממשלת שרון מוכנה לסכן את השלום עם מצרים וירדן, לספק לאיסלאם הפונדמנטליסטי ולשונאי ישראל למיניהם דלק רגשי לג´יהאד, להעמיס על כלכלת ישראל משא המסכן את יציבותה, להציב את צהל מחדש כצבא כיבוש ולהטות אותו מתפקידיו האסטרטגיים מול איומים עתידיים, להפר את כללי החוק הבינלאומי המוכרים ע"י הרוב המכריע של מדינות העולם, ולפתח כללי מוסר מלחמה בלתי מוסריים, שמתירים סגר וכתר, חישוף והרס, וגם הרג "בלתי מכוון" של אזרחים. זוהי מלחמה "קיומית" – לא בגלל איום הטרור, אלא משום כך שהיא תביא לכך שמדינת ישראל תכרע תחת המעמסה של ארץ ישראל השלמה. אם כך, החיילים המסרבים לשרת בשטחים מניפים את הדגל הכחול לבן של הציונות הלאומית כנגד נס הציונות הפונדמנטליסטית. במובן זה, סגן (מיל) דוד זונשיין שנדון ל35- יום בכלא הצבאי על סירוב לשרת בשטחים ועמיתיו ל"מכתב הלוחמים" הם הציונים האחרונים. הם האחרונים הלוחמים בשם הציונות שיעדה ההיסטורי הוא לאומיות יהודית בטוחה, נאורה ומשגשגת במדינת ישראל. הם האחרונים הניצבים מול "המחנה האמוני" שהיעד ההיסטורי שלו הוא גאולת ארץ ישראל ע"י עם ישראל בשם השם. הסרוב הוא הלפיד האחרון של הציונות הלאומית.
הדגל הכחול-לבן של הסרוב מאיר שטיגליץ, ידיעות אחרונות 26.6.2002 מדרכה של ישראל בניהול המדיניות והאסטרטגיה שלה ברור שלא מדובר במלחמה בטרור אלא ב"מלחמת ארץ ישראל השלמה". במלחמה זאת מסכנים שרון וממשלתו את יסודות המדינה שהרצל חזה ובן גוריון בנה, למען הגשמת ה"מדינה" שכהנא חזה ומועצת יש"ע בונה. לכן, סירוב לשרת במלחמה זאת הוא הפעולה הציונית העליונה. מתקפת הטרור נגד ישראל נערכת בתנאים קשים מאד מבחינת הפלסטינים: ארה"ב מנהלת מלחמה גלובלית בטרור, הם כמעט אינם זוכים לתמיכה חיצונית מעשית, השב"כ מפליא לפרוץ את סודותיהם, וצה"ל השקיע רבות בהכנת כוחותיו למצב דומה. בתנאים קשים כאלה מבחינת הפלסטינים, הצלחתם לפגוע בישראל באופן כל כך כואב הא תוצאה מהעובדה שכוחות צה"ל ביש"ע פרוסים בהתאם למפת ההתנחלויות – גם הלא חוקיות על פי החוק הישראלי – ולא בהתאם לדרישות המלחמה בטרור. זו גם הסיבה שעד עכשיו לא הוקמה גדר, ואם תוקם בעתיד התוואי שלה ישורטט כך שבטחונן של התנחלויות מסוג אלפי מנשה ייקר את הגדר ויקשה על שמירתה. דוגמא אחת מני רבות: בכוחות פחותים מאלה שצה"ל מחזיק סביב נצרים אפשר היה לסגור באופן כמעט הרמטי את קו התפר בין בית לחם לבין שכונות פת וגילה. פירוש הדבר: מי שהחליט לא לפנות את נצרים החליט למעשה להשאיר את ירושלים חשופה למתאבדים. אמנם לפי הטיעון ה"אסטרטגי" של שרון נצרים מאפשרת פיקוח על נמל עזה, אבל הטיעון המשונה הזה מחייב כל אדם בעל הבנה אסטרטגית מינימלית לאחת מבין שלוש המסקנות: ששרון ובכירי המטכ"ל הם מגרועי המפקדים בהיסטוריה, שהם "חפרפרות" שנשתלו בישראל ע"י החמאס והג´יהאד האיסלאמי, או שהם משקרים במצח נחושה כאשר הם טוענים שהמלחמה שמתנהלת עכשיו היא מלחמה נגד הטרור. ההטעיה היא רק חלק מהמחיר שמדינת ישראל משלמת. למען החזון המשיחי ממשלת שרון מוכנה לסכן את השלום עם מצרים וירדן, לספק לאיסלאם הפונדמנטליסטי ולשונאי ישראל למיניהם דלק רגשי לג´יהאד, להעמיס על כלכלת ישראל משא המסכן את יציבותה, להציב את צהל מחדש כצבא כיבוש ולהטות אותו מתפקידיו האסטרטגיים מול איומים עתידיים, להפר את כללי החוק הבינלאומי המוכרים ע"י הרוב המכריע של מדינות העולם, ולפתח כללי מוסר מלחמה בלתי מוסריים, שמתירים סגר וכתר, חישוף והרס, וגם הרג "בלתי מכוון" של אזרחים. זוהי מלחמה "קיומית" – לא בגלל איום הטרור, אלא משום כך שהיא תביא לכך שמדינת ישראל תכרע תחת המעמסה של ארץ ישראל השלמה. אם כך, החיילים המסרבים לשרת בשטחים מניפים את הדגל הכחול לבן של הציונות הלאומית כנגד נס הציונות הפונדמנטליסטית. במובן זה, סגן (מיל) דוד זונשיין שנדון ל35- יום בכלא הצבאי על סירוב לשרת בשטחים ועמיתיו ל"מכתב הלוחמים" הם הציונים האחרונים. הם האחרונים הלוחמים בשם הציונות שיעדה ההיסטורי הוא לאומיות יהודית בטוחה, נאורה ומשגשגת במדינת ישראל. הם האחרונים הניצבים מול "המחנה האמוני" שהיעד ההיסטורי שלו הוא גאולת ארץ ישראל ע"י עם ישראל בשם השם. הסרוב הוא הלפיד האחרון של הציונות הלאומית.