צחוקים מהשבעה
טוב נשמע קצת הזוי, אני יודעת. אבל בכל זאת היו כמה קטעים. כששמענו שסבתא מתה, דוד שלי אמר לאמא: "היית צריכה להרוג את אמא שלך רק כדי לא לעשות אצלך ליל סדר הא?"...באמת, אמא- יש שיטות אחרות להתחמק מליל הסדר! סידורי הקבורה היו מצחיקים ביותר: "מה זאת אומרת לקבור בקומות? אבל קוברים אחד ליד השני! זה עולה יותר? אז למה אתם מייחצנים את הקבורה בקומות?" (למות זה עסק יקר) "מה זאת אומרת מציבה אחת לשניהם? אני לא יכולה לכתוב את השם של אבא שלי שם! הוא עדיין חי!" "תגיד להם לאסוף אותה מהבית אבות. זה יהיה סוריאליסטי אם נגיע להלוויה ולא תהיה גופה." "אני לא רוצה לעשות את ההלוויה מוקדם. עוד שעתיים לא ישנו, זה לא כאילו קר לה שם במקרר!" טוב, אז הגענו להלוויה. בכניסה לבית הקברות אני רואה שלט "צדקה תציל ממוות". אז אמרתי לדוד שלי: "כל האנשים פה..כאילו, הם לא נתנו צדקה?" קיצר, אני הייתי בערך היחידה שם מתחת לגיל 50. היו שמה כמה שבקושי הולכים, הייתי בטוחה שעוד שנייה הם קופצים לקבר ביחד עם סבתא (קבורה בקומות!). התפקיד שלי בהלוויה היה מש"קית פרחים. אבא שלי כתב הספד, כי מהצד של אמא אין על מי לסמוך. כתב יפה דווקא, עכשיו יש ביקוש להספדים שלו- אבל צריך לעמוד בתור. מי שנפטר בימי שני וחמישי יקבל הספד בחרוזים. ההלוויה לא היתה כזאת אטרקציה. זה לא כמו לוויה צבאית, עם חיילים וארון ופיו פיו. תמיד אמרתי שלא ממש משתלם למות. השבעה אצלנו בבית. לפחות היה לסבתא טיימינג טוב, והיא מתה יומיים לפני ליל הסדר ככה שיש לנו מיני-שבעה. חבל דווקא, יש כמה אמרות חוכמה של אנשים. אבא שלי: "מאיפה הבאת את הבורקסים? חיפשתי בכל העיר ולא מצאתי" אבא שלי: "כל אחד והאובדן שלו" (התקלקל לו המחשב והוא צריך אותו לעבודה). מישהי מהעבודה של אמא: "אומרים שהנשמה של המת נמצאת בבית בשבעה". (התגובה שלי: "לא נראה לי, סבתא במילא לא ידעה את הדרך לפה"). הרבה אנשים: "שלא תדעו עוד צער" (כבר לא טרחתי להגיב, כמה רעה אני יכולה להיות?) סבתא שלי (השנייה, זאת שמתה לא ממש יכולה לדבר): "הבאתי לכם קניידלך. מחר תבואו מוקדם, לעזור בסדר" (אבל יושבים אצלנו שבעה, כאילו, דה?!) דוד שלי: "עכשיו סבא יהיה רווק אטרקטיבי בבית אבות" (ומישהו מוסיף: אולי נמצא לו שידוך?) התגובה של חברה שלי (למה שהולך אצלנו בשבעה): "אשכרה אין לך גבולות. את צריכה פסיכולוג!" (הכי עצבן אותה שהיו כמה בדיחות שהצחיקו אותה). את כל הבדיחות השחורות אפשר לספר גם ליד סבא, הוא במילא חצי חרש ולא שומע. אז בכלל יצא טוב הפעם. ועכשיו, אני לא מאמינה שסבתא מסתכלת עלינו מלמעלה ושומרת עלינו. היא יותר מדי עסוקה בלנדנד לאלוהים שיאכל, כי הוא רזה מדי, ושיסיים את כל האוכל כי יש ילדים רעבים באפריקה.
טוב נשמע קצת הזוי, אני יודעת. אבל בכל זאת היו כמה קטעים. כששמענו שסבתא מתה, דוד שלי אמר לאמא: "היית צריכה להרוג את אמא שלך רק כדי לא לעשות אצלך ליל סדר הא?"...באמת, אמא- יש שיטות אחרות להתחמק מליל הסדר! סידורי הקבורה היו מצחיקים ביותר: "מה זאת אומרת לקבור בקומות? אבל קוברים אחד ליד השני! זה עולה יותר? אז למה אתם מייחצנים את הקבורה בקומות?" (למות זה עסק יקר) "מה זאת אומרת מציבה אחת לשניהם? אני לא יכולה לכתוב את השם של אבא שלי שם! הוא עדיין חי!" "תגיד להם לאסוף אותה מהבית אבות. זה יהיה סוריאליסטי אם נגיע להלוויה ולא תהיה גופה." "אני לא רוצה לעשות את ההלוויה מוקדם. עוד שעתיים לא ישנו, זה לא כאילו קר לה שם במקרר!" טוב, אז הגענו להלוויה. בכניסה לבית הקברות אני רואה שלט "צדקה תציל ממוות". אז אמרתי לדוד שלי: "כל האנשים פה..כאילו, הם לא נתנו צדקה?" קיצר, אני הייתי בערך היחידה שם מתחת לגיל 50. היו שמה כמה שבקושי הולכים, הייתי בטוחה שעוד שנייה הם קופצים לקבר ביחד עם סבתא (קבורה בקומות!). התפקיד שלי בהלוויה היה מש"קית פרחים. אבא שלי כתב הספד, כי מהצד של אמא אין על מי לסמוך. כתב יפה דווקא, עכשיו יש ביקוש להספדים שלו- אבל צריך לעמוד בתור. מי שנפטר בימי שני וחמישי יקבל הספד בחרוזים. ההלוויה לא היתה כזאת אטרקציה. זה לא כמו לוויה צבאית, עם חיילים וארון ופיו פיו. תמיד אמרתי שלא ממש משתלם למות. השבעה אצלנו בבית. לפחות היה לסבתא טיימינג טוב, והיא מתה יומיים לפני ליל הסדר ככה שיש לנו מיני-שבעה. חבל דווקא, יש כמה אמרות חוכמה של אנשים. אבא שלי: "מאיפה הבאת את הבורקסים? חיפשתי בכל העיר ולא מצאתי" אבא שלי: "כל אחד והאובדן שלו" (התקלקל לו המחשב והוא צריך אותו לעבודה). מישהי מהעבודה של אמא: "אומרים שהנשמה של המת נמצאת בבית בשבעה". (התגובה שלי: "לא נראה לי, סבתא במילא לא ידעה את הדרך לפה"). הרבה אנשים: "שלא תדעו עוד צער" (כבר לא טרחתי להגיב, כמה רעה אני יכולה להיות?) סבתא שלי (השנייה, זאת שמתה לא ממש יכולה לדבר): "הבאתי לכם קניידלך. מחר תבואו מוקדם, לעזור בסדר" (אבל יושבים אצלנו שבעה, כאילו, דה?!) דוד שלי: "עכשיו סבא יהיה רווק אטרקטיבי בבית אבות" (ומישהו מוסיף: אולי נמצא לו שידוך?) התגובה של חברה שלי (למה שהולך אצלנו בשבעה): "אשכרה אין לך גבולות. את צריכה פסיכולוג!" (הכי עצבן אותה שהיו כמה בדיחות שהצחיקו אותה). את כל הבדיחות השחורות אפשר לספר גם ליד סבא, הוא במילא חצי חרש ולא שומע. אז בכלל יצא טוב הפעם. ועכשיו, אני לא מאמינה שסבתא מסתכלת עלינו מלמעלה ושומרת עלינו. היא יותר מדי עסוקה בלנדנד לאלוהים שיאכל, כי הוא רזה מדי, ושיסיים את כל האוכל כי יש ילדים רעבים באפריקה.
