ומנקודת מבטי-
כשאני הייתי אמורה להתגייס היה ברור שהעניין אבוד מראש, הרופא אמר לנו את זה מאז שאני ילדה (כאמור אובחנתי בגיל שבעה חודשים) שלצה"ל לא מגייסים והוסיף מהר ואמר שגם רשיון נהיגה מומלץ בחום לעשות לפני גיל 18 כי עם פרופיל 21 במשרד הרישוי נותנים לך הרגשה של מינימום חולה נפש משוגע (לא שיש לי בעיה איתם, סתם לא הקשבתי אז לרופא וגם עם משרד הרישוי עברתי מסכת עינויים עד להוצאת הרשיון) ובחזרה לצה"ל- לא היתה מורעלת ממני בגיל 18, הגיוס בער בעצמותיי והצטרפתי עוד בתיכון לגרעין של הנח"ל כי הבנתי שהם עוד איכשהו יכלו "להשחיל" אותי עם הצליאק אבל כשהגרעין התפרק לא היה עם מי לדבר. מיותר לציין שהמסלול כשל מהר מאוד כשהפנו אותי לוועדה לקבלת הפטור. הגשתי בקשת התנדבות וקיבלתי סירוב, הגשתי ערעור שלא התקבל וההרגשה שלי היתה נוראית. ילדה בת 18 שכל חבריה בדיוק מתגייסים וכ"כ לא רציתי לוותר. באיזשהו שלב אפילו הפעלנו כל פרוטקציה אפשרית, התקבלתי לגל"צ וגם ללהקה צבאית אבל בשלב הסופי הצליאק עמד בגאון כמכשול, שנאתי את התקופה הזו במיוחד בהתחלה, מהר מאוד ניסיתי להתאושש, כולם מסביבי אמרו לי שזה עדיף לא לשרת ושהרווחתי. אני חייבת לציין שהדיבורים האלה עיצבנו אותי... היום, בדיעבד אני יודעת שהרווחתי המון דברים ובעיקר- זמן. עשיתי עם עצמי המון בתקופה שחבריי "נטחנו" אבל, אם היתה ניתנת לי האפשרות להתגייס כרגיל לא הייתי חושבת פעמיים . לכן דעתי היא לנסות בכל דרך אפשרית, אין ספק שזו תקופה חשובה בחיים, הן מבחינת התרומה והן מבחינת החוויה האישית.
כשאני הייתי אמורה להתגייס היה ברור שהעניין אבוד מראש, הרופא אמר לנו את זה מאז שאני ילדה (כאמור אובחנתי בגיל שבעה חודשים) שלצה"ל לא מגייסים והוסיף מהר ואמר שגם רשיון נהיגה מומלץ בחום לעשות לפני גיל 18 כי עם פרופיל 21 במשרד הרישוי נותנים לך הרגשה של מינימום חולה נפש משוגע (לא שיש לי בעיה איתם, סתם לא הקשבתי אז לרופא וגם עם משרד הרישוי עברתי מסכת עינויים עד להוצאת הרשיון) ובחזרה לצה"ל- לא היתה מורעלת ממני בגיל 18, הגיוס בער בעצמותיי והצטרפתי עוד בתיכון לגרעין של הנח"ל כי הבנתי שהם עוד איכשהו יכלו "להשחיל" אותי עם הצליאק אבל כשהגרעין התפרק לא היה עם מי לדבר. מיותר לציין שהמסלול כשל מהר מאוד כשהפנו אותי לוועדה לקבלת הפטור. הגשתי בקשת התנדבות וקיבלתי סירוב, הגשתי ערעור שלא התקבל וההרגשה שלי היתה נוראית. ילדה בת 18 שכל חבריה בדיוק מתגייסים וכ"כ לא רציתי לוותר. באיזשהו שלב אפילו הפעלנו כל פרוטקציה אפשרית, התקבלתי לגל"צ וגם ללהקה צבאית אבל בשלב הסופי הצליאק עמד בגאון כמכשול, שנאתי את התקופה הזו במיוחד בהתחלה, מהר מאוד ניסיתי להתאושש, כולם מסביבי אמרו לי שזה עדיף לא לשרת ושהרווחתי. אני חייבת לציין שהדיבורים האלה עיצבנו אותי... היום, בדיעבד אני יודעת שהרווחתי המון דברים ובעיקר- זמן. עשיתי עם עצמי המון בתקופה שחבריי "נטחנו" אבל, אם היתה ניתנת לי האפשרות להתגייס כרגיל לא הייתי חושבת פעמיים . לכן דעתי היא לנסות בכל דרך אפשרית, אין ספק שזו תקופה חשובה בחיים, הן מבחינת התרומה והן מבחינת החוויה האישית.