צופה מן הצד
שבוע טוב, חברות וחברים.
הנה מעט מהשבת החולפת.
הייתי בשמחה משפחתית, בבית מלון ירושלמי,יחד עם עוד 100-120 חברים ובני משפחה, שבאו להשתתף בשמחה של בן דודי החתן וכלתו הטריה והיפהיפיה.
מה שנקרא בעגה המקומית 'שבת חתן'
על פניו הייתי צריך להיות די משועמם שם,מאחר ובמרחב שלי אין בנמצא רווקים ורווקות בני גילי,והנשואים והנשואות תפוסים בעצמם ובילדיהם.
ולכן בגדול,לא הייתי אמור למצוא את ידיי ורגלי באותה שבת.
אבל תתפלאו לשמוע דווקא הסתדרתי.
איך הסתדרתי??
אז זהו שכצופה מן הצד כלל לא היה משעמם.
סביבי ישבו עשרות זוגות וילדיהם,במשך שלשת סעודות השבת והעסיקו אותי ללא הפסקה.
צפיתי בהתנהלות של אנשים ונשים שעסוקים כל השבוע לפרנסתם,שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה,
אנשים שמחכים מהיום הראשון בשבוע,לשעות המעטות של השקט והמנוחה,כדילמלאות מצברים,ולהטען מחדש לקראת שבוע נוסף תובעני,סזיפי ומתיש..
רק שלאותם אנשים יש גם נשים וילדים, שגם מחכים כל השבוע,לזמן איכות עם אבא.
ילדים שרוצים אבא שישחק איתם באינפנטיליות על הרצפה,וישמיע קולות משונים ומצחיקים,כמו שהם אוהבים.
ונשים שגם כן רוצות כתף חמה ואוזן קשבת,נשים שבולעות בשקט את החוסר תקשורת עם בני הזוג במשך כל השבוע, מתוך תקווה שבשבת,הן תוכלנה לשבת ולשוחח עם בעליהן לפרוק לשתף,להקשיב ולשמוע,ובעיקר להשמיע..
הנוף האנושי שהבטתי בו נחלק לשניים,היו את הגברים המסריחים (סלחו לי על הביטוי,אבל לא חוזר בי) שחשבו רק איך מסתערים על האוכל בלי הפרעות מהאשה והילדים,ואיך לאמ"כ הם מזנקים לחדר בקומה ה16 של המלון ושוב,בלי הפרעות מהאשה והילדים.
אבל תתפלאו לשמוע,היו גם מחזות מרגשים ויפים.
ראיתי גברים עם עיניים טרוטות,חבר'ה שאני יודע באופן אישי,שאין להם יותר מחמש שעות שינה במשך ימות השבוע.
ולמרות זאת,במאבק בין הגוף הקרוע שדורש את המיטה לבין המחויבות לאשה ולילדים,הם נתנו לאחרונים לנצח..
הם ישבו לאורך כל שלשת הארוחות של שבת,עם ילדיהם ונשותיהם,ובסבלנות דברו,וספרו,וצחקו,והשתובבו,ונתנו את כל מה שיש להם,בשביל יקיריהם.
ובקיצור,הורים ובעלים למופת..
הרהרתי בזה ארוכות,ומה אומר לכם.
הנושא הזה כבד מאוד.
אתם מכניסים את עצמכם לסיטואציה,גברים יקרים???
אתם חוזרים לביתכם בסוף יום,מתים מעייפות,היה לכם יום עמוס מלא ברעש ובלאגן,אתם כמהים לקורטוב של שקט.
אבל בבית יש מי שמחכה לכם.
יש לכם בת זוג, שרוצה ג"כ להרגע מתלאות היום וקשייו.
אבל היא בניגוד אליך,דווקא מעונינת לעשות את זה בשיתוף איתך,לחסות מעט בצילך.
להניח כתף,ולפרוק,וכן אפילו קצת להתבכיין..
נו,אז מה אנחנו עושים נכנעים ל'אני' הקטן והאגוצנטרי שלנו.
או שמצליחים להתעלות מעט מעל עצמינו,ולהתנהג כמו ג'נטלמנים אמיתים,שמבינים את החיים המשותפים,ממקום יותר עמוק,ממקום של נתינה ומסירות..
אני בטוח שזה קשה מאוד,אני גם בטוח שיש רגעים של שבירה,אבל אני גם בטוח שאם לא אעסוק בזה היום.
לא אדע להתמודד עם זה מחר.
אז אל תגידו לי שזה לא קשור להכרויות.
שבוע מושלם ורגוע לכולם.
שבוע טוב, חברות וחברים.
הנה מעט מהשבת החולפת.
הייתי בשמחה משפחתית, בבית מלון ירושלמי,יחד עם עוד 100-120 חברים ובני משפחה, שבאו להשתתף בשמחה של בן דודי החתן וכלתו הטריה והיפהיפיה.
מה שנקרא בעגה המקומית 'שבת חתן'
על פניו הייתי צריך להיות די משועמם שם,מאחר ובמרחב שלי אין בנמצא רווקים ורווקות בני גילי,והנשואים והנשואות תפוסים בעצמם ובילדיהם.
ולכן בגדול,לא הייתי אמור למצוא את ידיי ורגלי באותה שבת.
אבל תתפלאו לשמוע דווקא הסתדרתי.
איך הסתדרתי??
אז זהו שכצופה מן הצד כלל לא היה משעמם.
סביבי ישבו עשרות זוגות וילדיהם,במשך שלשת סעודות השבת והעסיקו אותי ללא הפסקה.
צפיתי בהתנהלות של אנשים ונשים שעסוקים כל השבוע לפרנסתם,שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה,
אנשים שמחכים מהיום הראשון בשבוע,לשעות המעטות של השקט והמנוחה,כדילמלאות מצברים,ולהטען מחדש לקראת שבוע נוסף תובעני,סזיפי ומתיש..
רק שלאותם אנשים יש גם נשים וילדים, שגם מחכים כל השבוע,לזמן איכות עם אבא.
ילדים שרוצים אבא שישחק איתם באינפנטיליות על הרצפה,וישמיע קולות משונים ומצחיקים,כמו שהם אוהבים.
ונשים שגם כן רוצות כתף חמה ואוזן קשבת,נשים שבולעות בשקט את החוסר תקשורת עם בני הזוג במשך כל השבוע, מתוך תקווה שבשבת,הן תוכלנה לשבת ולשוחח עם בעליהן לפרוק לשתף,להקשיב ולשמוע,ובעיקר להשמיע..
הנוף האנושי שהבטתי בו נחלק לשניים,היו את הגברים המסריחים (סלחו לי על הביטוי,אבל לא חוזר בי) שחשבו רק איך מסתערים על האוכל בלי הפרעות מהאשה והילדים,ואיך לאמ"כ הם מזנקים לחדר בקומה ה16 של המלון ושוב,בלי הפרעות מהאשה והילדים.
אבל תתפלאו לשמוע,היו גם מחזות מרגשים ויפים.
ראיתי גברים עם עיניים טרוטות,חבר'ה שאני יודע באופן אישי,שאין להם יותר מחמש שעות שינה במשך ימות השבוע.
ולמרות זאת,במאבק בין הגוף הקרוע שדורש את המיטה לבין המחויבות לאשה ולילדים,הם נתנו לאחרונים לנצח..
הם ישבו לאורך כל שלשת הארוחות של שבת,עם ילדיהם ונשותיהם,ובסבלנות דברו,וספרו,וצחקו,והשתובבו,ונתנו את כל מה שיש להם,בשביל יקיריהם.
ובקיצור,הורים ובעלים למופת..
הרהרתי בזה ארוכות,ומה אומר לכם.
הנושא הזה כבד מאוד.
אתם מכניסים את עצמכם לסיטואציה,גברים יקרים???
אתם חוזרים לביתכם בסוף יום,מתים מעייפות,היה לכם יום עמוס מלא ברעש ובלאגן,אתם כמהים לקורטוב של שקט.
אבל בבית יש מי שמחכה לכם.
יש לכם בת זוג, שרוצה ג"כ להרגע מתלאות היום וקשייו.
אבל היא בניגוד אליך,דווקא מעונינת לעשות את זה בשיתוף איתך,לחסות מעט בצילך.
להניח כתף,ולפרוק,וכן אפילו קצת להתבכיין..
נו,אז מה אנחנו עושים נכנעים ל'אני' הקטן והאגוצנטרי שלנו.
או שמצליחים להתעלות מעט מעל עצמינו,ולהתנהג כמו ג'נטלמנים אמיתים,שמבינים את החיים המשותפים,ממקום יותר עמוק,ממקום של נתינה ומסירות..
אני בטוח שזה קשה מאוד,אני גם בטוח שיש רגעים של שבירה,אבל אני גם בטוח שאם לא אעסוק בזה היום.
לא אדע להתמודד עם זה מחר.
אז אל תגידו לי שזה לא קשור להכרויות.
שבוע מושלם ורגוע לכולם.