צומי:'(
היי.. חג סוכות שמח לכולם. טוב לא לי בכל אופן:[. אני ממש מיצטערת שפתאום אני נופלת עליכם על כל הבעיות הדפוקות של החיים שליי. פשוט, אני לא יודעת למי אני יספר הכל ואתם הכי קשובים ומבינים בעולם. ממש תודה אתם אנשים מדהימים. כבר הרבה זמן ראיתי את ההורים שלי וסבא וסבתא והדודים כולם מתלחששים ועצובים. ושאלתי אותם "מה קרה?" אז אף אחד לא אמר לי. רק היום דודה שלי הקטנה ביקשה ממני את הטלפון שלי כדאי שאני יתקשר להורים שלה. במצב אחר הייתי ישר נותנת לה את הטלפון בלי לשאול כלום. אבל היא אמרה שזה דחוף ושאלתי אותה מה קרה ולמה היא צריכה. אז היא נישברה והתחילה לבכות וסיפרה לי שההורים שלה עצובים והם לא יצאו מהבית כבר שבוע וחצי. והם כל הזמן עצובים ובוכים. ואמרתי לה שגם ההורים שלי ככה. אז היא סיפרה לי שהיה סיכסוך גדול מאוד של המישפחה. עם מכות והישתכרות. ואפילו שדודה שלי ניסתה להיתאבד מכך. הייתי המומה. והתחלתי לבכות. רצתי. לא יודעת לאן. לאן שהרגליים לקחו אותי. אחרי שנירגתי קצת חזרתי לבית של הדודים שלי. כל המשפחה הייתה שם כי בנינו סוכה נורא גדולה. אז פתאום ראיתי את דודה שלי. איריס. כולה רזה וחיוורת ועצובה. כולה אדומה מבכי. ולא האמנתי דודה שלי. הכי שמחה בעולם והכי מאושרת. צוחקת מהכל. דודה שלי ניראת ככה?! אז סתם דיברתי אליה. והיא בכלל לא ענתה לי. שתבינו היא מבוגרת. לא בת 14 כמוני. בת 30. לא ידעתי מה לעשות. עכשיו כולם מתייחסים אליי כאילו אני איזו זומבית שנחתה שם ולא קשורה. מיתאלמים ממני. ואמא שלי כל הזמן בוכה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מיצערת על המגילה. חג סוכות עצוב לי
היי.. חג סוכות שמח לכולם. טוב לא לי בכל אופן:[. אני ממש מיצטערת שפתאום אני נופלת עליכם על כל הבעיות הדפוקות של החיים שליי. פשוט, אני לא יודעת למי אני יספר הכל ואתם הכי קשובים ומבינים בעולם. ממש תודה אתם אנשים מדהימים. כבר הרבה זמן ראיתי את ההורים שלי וסבא וסבתא והדודים כולם מתלחששים ועצובים. ושאלתי אותם "מה קרה?" אז אף אחד לא אמר לי. רק היום דודה שלי הקטנה ביקשה ממני את הטלפון שלי כדאי שאני יתקשר להורים שלה. במצב אחר הייתי ישר נותנת לה את הטלפון בלי לשאול כלום. אבל היא אמרה שזה דחוף ושאלתי אותה מה קרה ולמה היא צריכה. אז היא נישברה והתחילה לבכות וסיפרה לי שההורים שלה עצובים והם לא יצאו מהבית כבר שבוע וחצי. והם כל הזמן עצובים ובוכים. ואמרתי לה שגם ההורים שלי ככה. אז היא סיפרה לי שהיה סיכסוך גדול מאוד של המישפחה. עם מכות והישתכרות. ואפילו שדודה שלי ניסתה להיתאבד מכך. הייתי המומה. והתחלתי לבכות. רצתי. לא יודעת לאן. לאן שהרגליים לקחו אותי. אחרי שנירגתי קצת חזרתי לבית של הדודים שלי. כל המשפחה הייתה שם כי בנינו סוכה נורא גדולה. אז פתאום ראיתי את דודה שלי. איריס. כולה רזה וחיוורת ועצובה. כולה אדומה מבכי. ולא האמנתי דודה שלי. הכי שמחה בעולם והכי מאושרת. צוחקת מהכל. דודה שלי ניראת ככה?! אז סתם דיברתי אליה. והיא בכלל לא ענתה לי. שתבינו היא מבוגרת. לא בת 14 כמוני. בת 30. לא ידעתי מה לעשות. עכשיו כולם מתייחסים אליי כאילו אני איזו זומבית שנחתה שם ולא קשורה. מיתאלמים ממני. ואמא שלי כל הזמן בוכה. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מיצערת על המגילה. חג סוכות עצוב לי
