צום ט' באב
ביהדות נהוגים 5 צומות: -צום גדליה -צום י"ז בתמוז -צום יום הכיפורים -צום ט' באב -צום י' בטבת הצום שכולנו מכירים הוא צום יום הכיפורים והוא שכיח(נפוץ) בקרב רוב האוכלוסייה. הצום הוא צום אישי שבה כל אחד צם על מנת לכפר את חטאיו. צום ט' באב הוא צום מרכזי המדבר על חורבן בית ראשון ושני. חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים. מאז חורבן בית שני עברו 2000 שנה עד שהעם חזר אל אותה ירושלים. תשעה באב הוא "שיא" של 3 צומות אחרים: צום גדליה על רצח גדליה בן אחיקם הנציב היהודי מטעם הרומים(רצח אחים פוליטי ראשון. השני יהיה רצח רבין), צום י' בטבת המסמל את תחילת המצור על ירושלים וצום י"ז בתמוז המסמל את נפילת חומות ירושלים. בין י"ז לתמוז לט' באב יש את תקופת "בין המיצרים" שהרומים הטילו מצור על ירושלים עד לנפילת הבית בט' באב. על פי המסורת היהודית, הבית הראשון חרב על אי כיבוד רצון האל, ואילו הבית השני חרב על שנאת חינם: העם שנא בתוכו והיה מפולג, עד כדי הלשנות לרומאים, ורצח גדליה היה שיאו של תהליך פילוג זה בעם. במעבר חד לאקטואליה - יש לי ההרגשה שדברים דומים מאוד בין לפני אלפיים שנה להיום. מדינת ישראל הייתה מדינה חזקה מוסרית וצבאית עד 1982. החל ממלחמת שלום הגליל ב-1982 החל תהליך של כרסום בערכי מדינת ישראל והיום מדברים על "חיסולה של מדינת ישראל תוך 50 שנה". הדבר הזה מחליא ומגעיל אותי. אבל אלה העובדות. מה שמדאיג אותי ממלחמת של"ג לא היה ראש הממשלה או שר הביטחון, אלא תנועת הסרבנות שקמה לה ופילגה את העם בזמן המלחמה. הסרבנים האלה חוזרים לנו בכל מלחמה ומלחמה, והעם יוצא למלחמות שהוא חלש פנימית, ולכן הוא מפסיד. מאז 1982 ישראל לא ניצחה באף עימות צבאי (1982 -לבנון. ברחנו כעבור 3 שנים לרצועת ביטחון, וכעבור 18 שנים עם הזנב בין הרגליים, מלחמת המפרץ לא הייתה חלק מאיתנו, מלחמת לבנון השנייה - לא ניצחנו, אינתיפאדות-התפשרנו על אוסלו). גם אז וגם היום היה רצח אחים (גדליה מול רבין). וכולנו רואים את ההידרדרות הצבאית, המוסרית , החברתית והמדינית שלנו. לא כולם צמים ביום זה, אבל זה זמן לחשבון נפש שלנו עם עצמנו. את חשבון הנפש האישי יש לעשות ביום כיפור. את חשבון הנפש הלאומי יש לעשות היום! לכולנו יש דעות מנוגדות- חלקנו ניצים, חלק יונים, חלקנו מאמינים בארץ ישראל השלמה, חלקנו מאמינים בקו הירוק, חלקנו מאמינים במדינה יהודית, חלק בזכות השיבה, חלק כלכלה חופשית, חלקנו מדינת רווחה. זה בסדר לחשוב אחרת. זה היופי שבדמוקרטיה. זה היצירתיות הזכורה לנו כל כך לטובה. אבל אנחנו חייבים לכבד את האחרים, לא לזלזל באף אחד ובמחשבה של אף אחד. כמו שאני יכול להתחבר עם אנשים שמנוגדים לדעותיי- כולנו צריכים לעשות את זה כעם. אמנם נראה לנו שאנחנו בורג קטן בתוך המכונה הלאומית. שאם אנחנו נשתנה, זה לא ישנה כלום, אבל שנאת החינם ואהבת החינם מתחילה מאנשים ונגמרת באנשים.
ביהדות נהוגים 5 צומות: -צום גדליה -צום י"ז בתמוז -צום יום הכיפורים -צום ט' באב -צום י' בטבת הצום שכולנו מכירים הוא צום יום הכיפורים והוא שכיח(נפוץ) בקרב רוב האוכלוסייה. הצום הוא צום אישי שבה כל אחד צם על מנת לכפר את חטאיו. צום ט' באב הוא צום מרכזי המדבר על חורבן בית ראשון ושני. חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים. מאז חורבן בית שני עברו 2000 שנה עד שהעם חזר אל אותה ירושלים. תשעה באב הוא "שיא" של 3 צומות אחרים: צום גדליה על רצח גדליה בן אחיקם הנציב היהודי מטעם הרומים(רצח אחים פוליטי ראשון. השני יהיה רצח רבין), צום י' בטבת המסמל את תחילת המצור על ירושלים וצום י"ז בתמוז המסמל את נפילת חומות ירושלים. בין י"ז לתמוז לט' באב יש את תקופת "בין המיצרים" שהרומים הטילו מצור על ירושלים עד לנפילת הבית בט' באב. על פי המסורת היהודית, הבית הראשון חרב על אי כיבוד רצון האל, ואילו הבית השני חרב על שנאת חינם: העם שנא בתוכו והיה מפולג, עד כדי הלשנות לרומאים, ורצח גדליה היה שיאו של תהליך פילוג זה בעם. במעבר חד לאקטואליה - יש לי ההרגשה שדברים דומים מאוד בין לפני אלפיים שנה להיום. מדינת ישראל הייתה מדינה חזקה מוסרית וצבאית עד 1982. החל ממלחמת שלום הגליל ב-1982 החל תהליך של כרסום בערכי מדינת ישראל והיום מדברים על "חיסולה של מדינת ישראל תוך 50 שנה". הדבר הזה מחליא ומגעיל אותי. אבל אלה העובדות. מה שמדאיג אותי ממלחמת של"ג לא היה ראש הממשלה או שר הביטחון, אלא תנועת הסרבנות שקמה לה ופילגה את העם בזמן המלחמה. הסרבנים האלה חוזרים לנו בכל מלחמה ומלחמה, והעם יוצא למלחמות שהוא חלש פנימית, ולכן הוא מפסיד. מאז 1982 ישראל לא ניצחה באף עימות צבאי (1982 -לבנון. ברחנו כעבור 3 שנים לרצועת ביטחון, וכעבור 18 שנים עם הזנב בין הרגליים, מלחמת המפרץ לא הייתה חלק מאיתנו, מלחמת לבנון השנייה - לא ניצחנו, אינתיפאדות-התפשרנו על אוסלו). גם אז וגם היום היה רצח אחים (גדליה מול רבין). וכולנו רואים את ההידרדרות הצבאית, המוסרית , החברתית והמדינית שלנו. לא כולם צמים ביום זה, אבל זה זמן לחשבון נפש שלנו עם עצמנו. את חשבון הנפש האישי יש לעשות ביום כיפור. את חשבון הנפש הלאומי יש לעשות היום! לכולנו יש דעות מנוגדות- חלקנו ניצים, חלק יונים, חלקנו מאמינים בארץ ישראל השלמה, חלקנו מאמינים בקו הירוק, חלקנו מאמינים במדינה יהודית, חלק בזכות השיבה, חלק כלכלה חופשית, חלקנו מדינת רווחה. זה בסדר לחשוב אחרת. זה היופי שבדמוקרטיה. זה היצירתיות הזכורה לנו כל כך לטובה. אבל אנחנו חייבים לכבד את האחרים, לא לזלזל באף אחד ובמחשבה של אף אחד. כמו שאני יכול להתחבר עם אנשים שמנוגדים לדעותיי- כולנו צריכים לעשות את זה כעם. אמנם נראה לנו שאנחנו בורג קטן בתוך המכונה הלאומית. שאם אנחנו נשתנה, זה לא ישנה כלום, אבל שנאת החינם ואהבת החינם מתחילה מאנשים ונגמרת באנשים.
