השאלה אכן מעניינת
האם אפשר להשוות אמנות לחימה לסיפור בדיחות ? למה דווקא לסיפור בדיחות ? מה בקשר להשוואה לנגינה ? לריצה ? למתמטיקה ? ולכל פעילות ותחום אחרים ? באמנות הלחימה ובעקר בלהיות לוחם יש בהחלט חלק של כשרון. ואולי אפילו שילוב של הרבה כשרונות : חוץ מהכשרון בלחימה פרופר, גם קואורדינציה, זריזות, כושר גופני וגמישות הם תכונות שכל אדם ניכן בהן בידה אחרת ויש מוכשרים יותר ופחות. אין ספק, אפשר להיות לוחם בלי לדעת אמנות לחימה. לדעתי, אפשר גם ללמוד אמנות לחימה בלי להיות לוחם, או למען הדיוק, ללמוד חלק מאמנות הלחימה בלי להיות לוחם. לאמנות הלחימה כמה חלקים, אחד מהם הוא החלק "הפיזי"ף לחלק זה הייתי מקשר את הטכניקות, התגובות למצבים שונים, היכולת להשתמש בעוצמת-הגוף, יכולת התנועה החלקה והמהירה. חלק אחר הוא החלק "המנטלי" : קריאת הקרב, תיזמון, מיקום לעומת היריב, את כולם הייתי מייחס לחלק הזה. חלק נוסף הוא החלק ה"נפשי" / ה"פסיכולוגי" : היכולת לעמוד מול לחץ ולתפקד. לפעול כפי שאומנת, ולא להכנס לקיפאון או למצב של השתוללות. להיות מוכן לקחת סיכון כדי לנצח. ואגב להרבה מהאמנויות גם צדדים נוספים כמו "פילוסופיה" וכו´ אשר משלימים את האמנות ומשפרים את היכולת אבל הם פחות משמעותיים מצד הלחימה. כשאתה מדבר על אנשים אשר למדו טכניקות ותגובות ואינם "לוחמים" אתה מדבר על אנשים שלא הפנימו את הצד ה"פסיכולוגי" של האמנות. ואינם באמת מוכנים להתמודד עם מצב בו משהו יתקיף אותם. האמון באמנות הלחימה אמור לפתח את כל החלקים. אבל לא תמיד, גם אני וגם אתה מכירים מורים ומתאמנים באמנויות הלחימה שלנו (אייקידו וטאי-צ´י), שבוחרים במודע להדגיש אספקטים אחרים של אמנות הלחימה על חשבון החלק "הפסיכולוגי". השאלה המתבקשת היא כמובן "איך מלמדים את אותו החלק ?" אשמח לקרוא את דעתכם. והנה דעתי: בעקר ע"י אימונים המדמים את המצב, ניתן לתתרגל טכניקות ממצבים מלחיצים יותר ופחות. אבל בקרב יש מצב מאוד מלחיץ. וכדי שנוכל להסתגל למצב הזה חשוב לתרגל מצבים מלחיצים. למשל, קרבות אימון בעצימות הולכת ועולה, קרבות מול מספר יריבים, לחימה מול כלי נשק קרים. נקודה חשובה נוספת, בעקר באמנויות הרכות. היא להבין שיש לגופנו יכולת ספיגה. אדם שנפגע בפעם הראשונה בחייו מאגרוף יהיה מבוהל יותר מזה שקיבל כבר כמה אגרופים. המתאמנים באמנויות הקשות סופגים מספיק בלי להתייחס לכך בנפרד באימון. האמנויות הרכות מניחות שהמתאמן כבר עבר את השלב הזה. זה היה נכון בעדן העתיק אבל איננו נכון בעידן המודרני. כשיכול לבוא כל חנון טיפוסי (כמו הח"מ) ולהחליט שהוא לומד דווקא אייקידו (שוב כמו הח"מ), שהיא אמנות שמתבססת על עקרונות טכניים אליהם שאפו לוחמים מנוסים. העקרונות של האייקידו מאוד נכונים ומאפשרים התגברות על יריב עדיף בכוח, אבל הם דורשים רמת לחימה ואומץ משמעותיים (לנוע אל היריב ולא לברוח למשל). אדם שנקלע לראשונה בחייו לעימות והוא פוחד לקבל מכה מהיריב, סביר יותר שיפגע, גם אם למד אייקידו, ממתאמן אחר, באותה רמה טכנית, שאיננו פוחד מהמכה כי הוא כבר "זכה" לקבל מכות בחייו. זו דעתי בנושא האיך, והיא לא שלמה. אשמח לשמוע עוד דעות אמיר
), אולי אפילו ללמוד איך להתאים את טון-הדיבור לבדיחה... כמו שלומדים קטה. אבל הם עדין הורסים בדיחות. יש כאלה שיודעים לספר בדיחות. הם יודעים כל מה שיודעים אלה שהורסים בדיחות, אבל, איכשהו, זה מצליח להם. ויש כאלה שלא צריכים לספר בדיחות. הם פשוט מצחיקים. בכל מקום, בכל מצב, הם יזרקו איזה משפט שיגלגל את כולם על הרצפה מרוב צחוק. הם אפילו לא צריכים לספר בדיחה שלמה: לפעמים מילה אחת, או אפילו הבעת-פרצוף מספיקה. אז יש כאלה שיודעים טכניקות לחימה, ויש כאלה שיודעים גם ליישם טכניקות לחימה, ויש כאלה שפשוט יודעים להילחם? כלומר, האם אפשר ללמוד להילחם (כמו שאפשר ללמוד לספר בדיחות), אבל אי-אפשר ללמוד להיות "לוחם" (כלומר, אחד שהוא פשוט מצחיק, בלי שיצטרך לספר בדיחות)? מה דעתכם?
