צוחקים ומכים

צוחקים ומכים

בואו נשווה לרגע בין אמניות-לחימה ואמנות ההצחקה. יש כאלה שפשוט הורסים כל בדיחה טובה. הם, אולי, יכולים ללמוד לספר בדיחות: ללמוד בעל-פה 1000 בדיחות, ללמוד איזו בדיחה מתאימה באיזה מצב (מתי _ל_א_ לספר בדיחות על מרוקאים, ואיזו בדיחה _ל_א_ לספר ליד אשתך, או מתי שהבוס עלול לשמוע
), אולי אפילו ללמוד איך להתאים את טון-הדיבור לבדיחה... כמו שלומדים קטה. אבל הם עדין הורסים בדיחות. יש כאלה שיודעים לספר בדיחות. הם יודעים כל מה שיודעים אלה שהורסים בדיחות, אבל, איכשהו, זה מצליח להם. ויש כאלה שלא צריכים לספר בדיחות. הם פשוט מצחיקים. בכל מקום, בכל מצב, הם יזרקו איזה משפט שיגלגל את כולם על הרצפה מרוב צחוק. הם אפילו לא צריכים לספר בדיחה שלמה: לפעמים מילה אחת, או אפילו הבעת-פרצוף מספיקה. אז יש כאלה שיודעים טכניקות לחימה, ויש כאלה שיודעים גם ליישם טכניקות לחימה, ויש כאלה שפשוט יודעים להילחם? כלומר, האם אפשר ללמוד להילחם (כמו שאפשר ללמוד לספר בדיחות), אבל אי-אפשר ללמוד להיות "לוחם" (כלומר, אחד שהוא פשוט מצחיק, בלי שיצטרך לספר בדיחות)? מה דעתכם?
 
שאלה מצויינת! ../images/Emo22.gif

ולדעתי, זוהי שאלה מכריעה. אם אי אפשר ללמוד להיות לוחם (כלומר, אחד שהוא פשוט מצחיק בלי שיצטרך לספר בדיחות), אלא "רק" ללמוד ליישם טכניקות לחימה (כלומר, "איך" לספר בדיחות), אז אי-אפשר להפוך אדם ללוחם באמת, מבלי שיהיה לו את אותו כשרון מיוחד לכך. תשובתי: אפשר להפוך אדם ללוחם, בתנאי שיש ברשותנו את הידע כיצד לעשות זאת. המדע של הפיכת אדם ללוחם, מפוצל כיום לאולי מאות אלפי "שיטות" שונות ומשונות, שכל אחת מהן הינה כמו חבילה נפרדת של ידע. תארו לכם מה היה קורה אם הן היו מתאחדות... אחד ההבדלים הבולטים בין לאו-חו לבין שיטות לחימה, היא שלאו-חו היא פחות שיטת לחימה ויותר שיטת מחקר-לחימה, הצוברת עוד ועוד ידע ואפשרויות עם כל דור של הוראה. התוצאה, אחרי עשרות דורות של חוקרים, הינה יכולת מוכחת ורבת-עוצמה להפוך אדם ללוחם, כלומר, אדם שיודע כיצד להילחם. צודק מי שאמר (דוד קוראים לו. דוד כפרי, אם אינני טועה) שללמוד לספר בדיחות / לבצע טכניקות זה עדיין לא הופך את הבנאדם ללוחם. להפוך ללוחם זה לבנות מחדש מערכת שלמה של יכולות, או אם תרצו - יכולת שלמה ואמיתית, כשרון! משמעות המלה "קונג-פו" הינה בין היתר "רכישת כשרון". וכפי שכבר אמרתי בעבר מעל דפי פורום זה ובכלל (תראו, אני איש חשוב, אני מצטט את עצמי) - לוחם איננו יכול להיות מי שלמד לבצע מערכת של תנועות מסויימות בתגובה לטריגרים מסויימים, כמו איזו מכונה מתוכנתת ותו לא. ולמי שלא הבין: התשובה שלי היא "כן" - אפשר ללמוד להיות לוחם אמיתי, למרות שהדבר דורש הרבה מעבר לרכישת תנועות ויכולת פיסית; הוא דורש רכישה ובניה של מערכת שלמה של כשרונות (להבדיל מכישורים, שאותם ברור ומובן מאליו שיש לרכוש). לפיכך, הגישה הקובעת כי כשרון הינו דבר מולד ועל כן או שהוא ישנו או שהוא איננו, מתגלה כאן כבעייתית וכבלתי-נכונה לפחות בחלקה. שלכם, בן
 

amir_aikido

New member
השאלה אכן מעניינת

האם אפשר להשוות אמנות לחימה לסיפור בדיחות ? למה דווקא לסיפור בדיחות ? מה בקשר להשוואה לנגינה ? לריצה ? למתמטיקה ? ולכל פעילות ותחום אחרים ? באמנות הלחימה ובעקר בלהיות לוחם יש בהחלט חלק של כשרון. ואולי אפילו שילוב של הרבה כשרונות : חוץ מהכשרון בלחימה פרופר, גם קואורדינציה, זריזות, כושר גופני וגמישות הם תכונות שכל אדם ניכן בהן בידה אחרת ויש מוכשרים יותר ופחות. אין ספק, אפשר להיות לוחם בלי לדעת אמנות לחימה. לדעתי, אפשר גם ללמוד אמנות לחימה בלי להיות לוחם, או למען הדיוק, ללמוד חלק מאמנות הלחימה בלי להיות לוחם. לאמנות הלחימה כמה חלקים, אחד מהם הוא החלק "הפיזי"ף לחלק זה הייתי מקשר את הטכניקות, התגובות למצבים שונים, היכולת להשתמש בעוצמת-הגוף, יכולת התנועה החלקה והמהירה. חלק אחר הוא החלק "המנטלי" : קריאת הקרב, תיזמון, מיקום לעומת היריב, את כולם הייתי מייחס לחלק הזה. חלק נוסף הוא החלק ה"נפשי" / ה"פסיכולוגי" : היכולת לעמוד מול לחץ ולתפקד. לפעול כפי שאומנת, ולא להכנס לקיפאון או למצב של השתוללות. להיות מוכן לקחת סיכון כדי לנצח. ואגב להרבה מהאמנויות גם צדדים נוספים כמו "פילוסופיה" וכו´ אשר משלימים את האמנות ומשפרים את היכולת אבל הם פחות משמעותיים מצד הלחימה. כשאתה מדבר על אנשים אשר למדו טכניקות ותגובות ואינם "לוחמים" אתה מדבר על אנשים שלא הפנימו את הצד ה"פסיכולוגי" של האמנות. ואינם באמת מוכנים להתמודד עם מצב בו משהו יתקיף אותם. האמון באמנות הלחימה אמור לפתח את כל החלקים. אבל לא תמיד, גם אני וגם אתה מכירים מורים ומתאמנים באמנויות הלחימה שלנו (אייקידו וטאי-צ´י), שבוחרים במודע להדגיש אספקטים אחרים של אמנות הלחימה על חשבון החלק "הפסיכולוגי". השאלה המתבקשת היא כמובן "איך מלמדים את אותו החלק ?" אשמח לקרוא את דעתכם. והנה דעתי: בעקר ע"י אימונים המדמים את המצב, ניתן לתתרגל טכניקות ממצבים מלחיצים יותר ופחות. אבל בקרב יש מצב מאוד מלחיץ. וכדי שנוכל להסתגל למצב הזה חשוב לתרגל מצבים מלחיצים. למשל, קרבות אימון בעצימות הולכת ועולה, קרבות מול מספר יריבים, לחימה מול כלי נשק קרים. נקודה חשובה נוספת, בעקר באמנויות הרכות. היא להבין שיש לגופנו יכולת ספיגה. אדם שנפגע בפעם הראשונה בחייו מאגרוף יהיה מבוהל יותר מזה שקיבל כבר כמה אגרופים. המתאמנים באמנויות הקשות סופגים מספיק בלי להתייחס לכך בנפרד באימון. האמנויות הרכות מניחות שהמתאמן כבר עבר את השלב הזה. זה היה נכון בעדן העתיק אבל איננו נכון בעידן המודרני. כשיכול לבוא כל חנון טיפוסי (כמו הח"מ) ולהחליט שהוא לומד דווקא אייקידו (שוב כמו הח"מ), שהיא אמנות שמתבססת על עקרונות טכניים אליהם שאפו לוחמים מנוסים. העקרונות של האייקידו מאוד נכונים ומאפשרים התגברות על יריב עדיף בכוח, אבל הם דורשים רמת לחימה ואומץ משמעותיים (לנוע אל היריב ולא לברוח למשל). אדם שנקלע לראשונה בחייו לעימות והוא פוחד לקבל מכה מהיריב, סביר יותר שיפגע, גם אם למד אייקידו, ממתאמן אחר, באותה רמה טכנית, שאיננו פוחד מהמכה כי הוא כבר "זכה" לקבל מכות בחייו. זו דעתי בנושא האיך, והיא לא שלמה. אשמח לשמוע עוד דעות אמיר
 
ולכן מתאמנים בשיעורי יוהו

גם על קבלת מכות בלי טכניקת נגד. הכוונה לאו דווקא לספיגה של מכות רצח (כמו שהודגם היום בפארק ע"י מאמן בעל קול חזק) אלא לתרגול שמתחיל מקבלת טפיחות קלות, כשהמטרה היא באמת להסיר את הפחד הראשוני ממגע של גופך עם יד היריב. לאחר מכן ניתן להתחיל להתאמן עם סימונים שמאחוריהם קצת יותר כוונה (אי).
 

aiki-freak

New member
ספיגה...

אני מסכים עם אמיר בקשר לעניין הספיגה ובקשר לעניין הפסיכולוגי... אני חושב שהיה לנו דיון כזה בiol. אני שמתי לב שלפחד מפני המכה יש משמעות עצומה... הפחד גורם לך להתכווץ ולסגור "ולנעול" את האנרגיה. לכן המכה הרבה יותר כואבת, גם כי "שכנעת" את עצמך באיזה מקום שזה הולך לכאוב...התגובה הפסיכ´ למכה היא קריטית, צריך לפתוח את הגוף ולהניח לאנרגיה לזרום במרידיאנים, לתעל את האנרגיה לקרקע, ואת זה לא ניתן לעשות כשהגוף סגור... אני הייתי צריך לחטוף המון "צקי" ואטמי מהמורה שלי כדי להבין את זה (ועדיין אני נוטה להסגר לעיתים קרובות). לכן חשוב גם באימון אייקידו סטנדרטי במקרה של קבלת מכה או חבלה להתייחס לכך כ" מובן מאליו" ולא לעשות עניין, זה פשוט הרבה פחות כואב... אגב....המון אנשי קראטה קשוחים שחוטפים המון מכות באימוניהם יוצאים מאימונים שלנו "מפורקים" ובשרירים תפוסים. הפחד מהנפילה "נועל" אותם. ליפול מ "קושי נאגה" גבוהה מתרגל ספיגה לא פחות מקראטה או אגרוף. אל תשכח שבאייקידו אנו סופגים המון מכות כאלו . פשוט התרגלנו ולכן קל לשכוח שאנו "סופגים" למעשה כל שיעור. אגב, נפילה קשה(ולא נכונה) כואבת הרבה יותר מאגרוף ממוצע. אל תשכח את זה. אנחנו פשוט צריכים "לתרגם" את המוכנות שלנו לספוג גם לאגרופים וכדומה. אני חושב שבהחלט יש מקום לתרגול כזה באייקידו...
 

amir_aikido

New member
כמו שציינת העניין פה הוא פסיכולוגי

נכון, בנפילה ממוצעת עליך לספוג הרבה יותר אנרגיה מאשר בספיגה של אגרוף. אבל, העניין פה הוא העדר הפחד מקבלת המכה, נזכיר שחלק ממופלאותם של הסמוראים היתה בנכונות שלהם (לפחות של חלקם) למות בקרב ובלבד שימותו כשעשו את המיטב. ומספרים שסמוראים גדולים היו מסוגלים להמתין לתיזמון הנכון של היציאה עד שהחרב של היריב היתה נוגעת להם בשער ! האייקידו מניח כהנחת בסיס שעברת כבר את שלב הפחד ואתה נע בחופשיות גם במצב של סכנת מוות. כאן מונח קושי אמיתי לרובנו. לקושי הזה אין פתרון מוחלט אבל פתרון חלקי שלו הוא לתרגל במצב של לחץ, שאותו ניתן לצור באימון. ואשמח לקרוא על רעיונות נוספים לאיך מלמדים אדם להיות לוחם, מהצד הזה, "הפסיכולוגי". אמיר
 
נכון שצריך לדעת "לספוג" - אבל מה עם

החלק השני של הענין? מה עם היכולת לפגוע בלי חשש? בלי עכבות? האם זה חלק מהענין? האם אפשר/צריך/כדאי ללמוד את זה? מה דעתכם?
 
אפשר? בוודאי. צריך? תלוי

כל אדם אפשר ללמד איך להכות בכל הכוח ועם רצח בעיניים. יש כאלו שיקח להם שנתיים ללמוד, ויש כאלה שבאו מוכנים מהבית. אבל לא תמיד זה רצוי, ועל אחת כמה וכמה נחוץ. נראה לי שבאמנות לחימה, מה שמתרגלים הופך במשך הזמן לחלק מחיינו - כולל תגובה נכונה. לכן בוא הזמן תלמיד שהתאמן ברצינות יוכל לפגוע עם כוח ומטרה, אך תגובתו תהלום את הנסיבות (תרתי משמע
). תלמיד שעוד לא הפנים את אמנות הלחימה, אך התאמן ללא לאות על כסאח מהיום הראשון עלול להגיב תגובת יתר לכל מצב (over reaction) בבחינת "אם כל מה שיש לך זה פטיש, כל העולם נראה כמו מסמר". לכן אעפ"י שניתן ללמד להכות בלי עכבות, אני לא בטוח שכדאי ללמד כך מההתחלה (שוב, תלוי בנסיבות. לוחמי לוט"ר כנראה צריכים ללמוד זאת בזמן קצר, וכן גם בקורסי הגנה עצמית, אולי ).
 
אומנות לחימה ושליטה בגוף.

ההבדל בין אומן לחימה לסתם אדם ממוצע מהרחוב שיודע להכות, הוא בשליטה של הלוחם על גופו ועל תגובותיו, והכוונה היא - גם מההיבט של התקפה וגם של הגנה. ההיבט ההגנתי - כשאיש ממוצע מותקף, ולא משנה אם הוא צפה שתבוא התקפה או שבאה לו במפתיע, האינסטינקט הראשוני זה "להיסגר", להתכנס בתוך עצמו כמו קיפוד שמתכדר כשבאה סכנה. הדבר נובע בעיקר מתוך חשש לגוף (המותקף), ומתוך ראיה (מוטעת) שבצורה זו "שום דבר לא ייפגע. אומן לחימה שמותקף, מאומן להגיב במוכנות כלפי היריב וכלפי ההתקפה שבאה, האינסטינקטים בנויים בצורה זו שהלוחם לא ייסגר בתוך עצמו אלא ייפתח כפלי הסביבה כדי לקלוט את הבעיה שמתקרבת. בהקשר לזה - אחד שמתאמן איתי, סיפר לי שהלך במושב עם אישתו, וכשעבר ליד גדר גבוהה, פתאום ללא שום הכנה מוקדמת, קפץ עליהם רוטווילר (על הגדר). הוא דחף את אישתו, ונעמד ב"קמאי" שכל כולו מוכן ל"התקפה". וזה סיפור אמיתי! בהיבט של התקפה - אם ניקח אדם מהרחוב, שלא פוחד לחטוף מכות (וכל היום הולך מכות), ונבוא אליו בהתקפה כלשהי, או סתם בתנועה פשוטה שאינה מסכנת (מתוך כאפה דו), הוא ישר יגיב במכה עוצמתית (מבחינתו) למקום לא ברור ובצורה לא נכונה. כנ"ל לגבי קורסי לוט"ר למינהם - לוחם שעבר קורס לוט"ר, דיע להתקיף ברצף, בצורה שאולי תעורר התפעלות אצל הצופה ההדיוט, אך שום מכה ממכותיו לא תהיה ממוקדת מספיק בכדי לגרום נזק ממשי. וכל הפציעות שקורות (צלעות שבורות, אף זב דם וכו´), לא קורות כי הוא התכוון לכך, אלא כתוצאה ממכה שהוא לא ידע לאן הוא מכוון ואיפה הוא פוגע - פשוט תאונה! לוחם חייב לדעת להגיב בפרופורציה, ולווסת את עוצת המכה שלו למכה הרצויה (מבחינתו ובכלל)! אם הוא הותקף בסתירה והגיב בהגנה ואגרוף לפרצוף ששבר ל"תוקף" שלו את השיניים ובבעיטה שריסקה ל"תוקף" את הברך - משהו כאן לא בסדר. וכנ"ל במקרה ההפוך - אם הוא הותקף עם סכין וכיוון מכה לפנים אבל מתוך פחד בלתי מוסבר המכה נעצרה קצת לפני הפנים או פגעה בעוצמה חלשה מאוד (למרות הסיכון שבהתקפה שהוא הותקף) - גם במקרה זה התגובה אהיא לא כמו שהוא התכוון, ויכולה לעלות לו בחיים. כל איש לחימה, חייב לדעת לשלוט ברוחו ובגופו, על כל ההיבטים הגופניים (והפילוסופיים). המהות שהלוחם צריך לשאוף אליה, זה שליטה. ולא משנה כמה חזק הוא יודע "להרביץ"! לא לעניין, שלוחם הולך עם חברה שלו, ופתאום מותקף ע"י בני בליעל, ותגובתו היא בעיטה מסובבת לפנים - בעיטה בעת עוצמה ואיכויות - רק לפנים של חברה שלו
ולא לפנים של התוקף...
 

GABAY

New member
השוואת אמנות לחימה לכתיבה

אם כבר אתם משווים אמנות לחימה אז תשוו אותה ללימוד כתיבה ולא להצחקה. בהתחלה לומדים אותיות מילים ומשפטים (תרגילי יסוד), אח"כ למדים תחביר ודקדוק ויצירת משפטים עם משמעות, בסוף מתחילים בכתיבה ויצירה חופשית שלכל אחד יש כתב יד משלו עם יצירתיות משלו.
 

gafni

New member
נכון אבל כמה אנשים אתה מכיר

שיודעים להתבטא בחופשיות בכתיבה ? לדעתי אבל רק לדעתי (להלן ל"ארל) דוד התכוון לאותה זרימה חופשית חסרת מאמץ בה ההצחקה קולחת מאנשים מסוימים בעוד שאחרים למרות שיתאמצו לא מסוגלים להצחיק.גם בכתיבה יהיו אנשים שכתיבתם תזרום בחופשיות והמילים פשוט יתחברו כפי שהן צריכות בעוד אחרים יצלעו בעילגות על גבי מקשי המקלדת בנסיון חסר תוחלת להעביר נקודה פשוטה (להלן הנקודה .). אז נכון שאפשר ללמוד מילים ומשפטים ונכון שאפשר לתרגל כתיבה יוצרת שנים על גבי שנים אבל הזרימה החופשית של המילים אל הדף אינה מובטחת והיא תלויה גם במורה שבחרת וגם במי שאתה.
 
ההבדל הגדול בין לחימה והצחקה לבין

כתיבה, הוא במיידיות התגובה. כדי להכניס את הבדיחה הנכונה במקום הנכון (או להגיב בטכניקה נכונה להתקפה כלשהיא), צריך להרגיש את המצב בשטח, לקרוא את האנשים הנמצאים במקום, את מצב-רוחם, ולהכניס את הבדיחה הנכונה, בתזמון הנכון, באינטונציה הנכונה, בשפת-הגוף הנכונה... בכתיבה, יש זמן לחשוב. בלחימה והצחקה - אין.
 

amir_aikido

New member
צודק שכחתי את זה

אתה צודק, בחברה המודרנית יש גם הרבה אנשים שקשה להם לפגוע באדם אחר. זה צד אחר של אותו "חלק פסיכולוגי". זה נפוץ מאוד אצל בחורות אבל אני מכיר גם כמה בחורים עם אותה הבעיה. רוב האנשים הללו לא מתאמנים באמנויות לחימה כי זה נראה להם אגרסיבי וכוחני ואלים. אבל יש גם מתאמנים כאלה. האמת שאני אפילו יכול לחשוב על בחור ספציפי במועדון האייקידו שהנקודה הזו ממש בעייתית אצלו, הוא תמיד עוצר את הטכניקה רגע לפני שהיא יעילה כדי להיות בטוח שהוא לא יכאיב לאחר, במקום בצע את התנועה ברצף ולסמוך על עצמו שלא יגורום יותר נזק משרצה. ואני מדבר על בחור שהוא די מתקדם ומתאמן כבר כמה שנים, ולדעתי הוא יהיה חייב להתגבר על הבעיה לפני שיקבל דאן 1. אישית, אני מאמין ש"המעצור" הזה יעלם לכל אדם ברגע שהוא יחוש שהולכים לפגוע במישהו שבאמת יקר לו או להרוג אותו. מבחינת ההגנה העצמית אני בהחלט סומך על הטבע האנושי שהוא חזק יותר מהחינוך של החברה. אבל העכבות האלה בהחלט מקשות על האימונים. לאדם עם "מעצור" כזה קשה מאוד להיות אוקה טוב כי הוא אף פעם לא באמת מנסה להכות אותך, רק לעשות כאילו. וכשאני רוצה לבדוק האם הבנתי טכניקה/תנועה אני אעדיף שיתקוף אותי מישהו שכוונתו יותר רצינית. לכן, צריך לעקור עכבות כאלה. כמו שאני מבין זאת התהליך איטי וטבעי לאמנות הלחימה. עם הזמן אנחנו מתרגלים שמותר להכאיב מאט לבן הזוג על המזרן, כי הוא מרשה לנו ואפילו מעודד אותנו לעשות את זה. אשמח לשמוע על רעיונות נוספים, גם לגבי סוגיות נוספות בהיותך לוחם וגם דרכים ללמד אנשים להתמודד עם הבעיות אותן הזכרנו. אמיר
 
ועל זה נאמר...

"מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".. אגב, סנסיי אומר לנו לתקוף במטרה לחדור את היריב, מתוך מנטליות "שהיריב לא קיים" על מנת למנוע מעצור פסיכולוגי כזה... למרות שכל מי שיש לו אחים פטור מהבעיה
שבוע טוב אנשים...
 
"היריב לא קיים"

זה מעורר שאלה מענינת: שמעתי שבקראטה (ותקנו אותי אם אני טועה), כשעושים קאטה, צריך בכל מכה וכל תנועה לדמיין יישום, ולעשות את התנועה כך שאם אתה נותן מכה, ומישהו במקרה עומד בדרך - המכה תהרוג אותו! לעומת זאת, בטאי-צ´י (לפחות בשיטתנו), אומרים לנו לתרגל יישומים מהקטה (יוהו) בעבודה בזוגות - כאילו אין בכלל תוקף, ואני רק עושה את התנועה מהקטה. גם מוסאשי, אם זכרוני אינו מטעני, כתב שמכה נכונה עם חרב היא מכה כאילו אין כלל אויב. אם אין אויב, למה שתהיה בעיה לתת לו מכה? אז מה הקראטקאים אומרים על זה? (אני לא מעליב - אני שואל, כדיללמוד!
 
לא יכול להתנתק מבלי לתת תשובה...

בכל תנועה שמבצעים בקראטה (ולא רק בקאטא), כדאי לדמיין יריב שמולו או כנגדו מבצעים את התנועה/התקפה. שימוש דמיון הוא חשוב ביותר בכל אומנויות הלחימה, כי אחרת התנועות שמבוצעות הן סתמיות. בנוסף לכך, ביצוע תנועות יסוד ודמיון יריב עוזר מפתח את היכולת הפסיכולוגית-שכלית, ולהתגבר על פחד מפני יריב שתוקף (או מפני ההתקפה שאנו משיבים). בקאטא, כמעט בלתי אפשרי לחשוב בכל תרגיל על האפליקציה שלה (או על מספר אפליקציות), אלא אם כן אתה מחשב שמסוגל לבצע 10 מליון פעולות בשניה
. מה שכן, בזמן ביצוע הקאטא חייבת להיות הבנה של כל תנועה ותנועה, וזה מה שמבדיל בין מי שמבין קאטא למי שמחקה קאטא. גם מי שמסתכל מהצד (על ביצוע הקאטא), צריך "לראות" שאכן יש "משיהו" שעליו מבוצעת הקאטא. לגבי עבודה בזוגות - יש אינסוף סוגים, תרגילים וקווים מנחים לעבודה בזוגות, אחד מהם זה אפליקציות וביצוע קאטא. וגם שאחד תוקף התקפה מסוימת, ובן זוגו מגיב רק תרגילים מקאטא מסויימת. כנ"ל לגבי ראנדורי - לעיתים יש הנחייה לבצע ראנדורי "ברוח קאטא". כלומר - הראנדורי הוא ראנדורי חופשי, רק שהתנועות ששני היריבים מבצעים (או רק אחד מהם), לקוח מתוך הקאטא. סוג תירגול כזה ניתן בד"כ לתלמידים קצת יותר בכירים ולא למי שלמד את הקאטא לפני יומיים... כל סוגי התירגולים הללו (בעיקר לגבי הקאטא), נועדו בכדי להטמיע בלוחם את הקאטא ואת האומנות.
 
אני חושש שלא הובנתי

טוב, נו, 12 בלילה... בטאי-צ´י (לפחות אצלנו), כשעושים קטה מקפידים על ביצוע מדויק ככל האפשר של התנועות, בלי לדמיין יישום כלשהו. אחת הסיבות לכך היא שלכל תנועה יש כמה-וכמה יישומים שונים, ומי שחושב על אחד מהם "ייתקע" - ולחשוב על כולם אי-אפשר... אבל גם בזמן שמתרגלים יישום (=לוקחים תנועה מהקטה, מראים יישום שלה, ומתרגלים), משתדלים לעשות את התנועה "כאילו על האויר", כאילו אני לא מסיט ומכה/מטיל/עושה בריח, אלא פשוט עושה את התנועה בקטה, כאילו אין יריב. אולי צריך להתאמן איזו תקופה כך כדי להבין...
 
כבר רבע לאחת....

אני חושב ששנינו מתכוונים לאותו דבר רק מהיבטים שונים. בזמן ביצוע הקאטא המטרה היא לחשוב ולדמיין כל הזמן אפליקציות מהקאטא, זה כמעט בלתי אפשרי. חשוב שכל תנועה תבוצע בדיוק מירבי ותהיה בעלת משמעות. לגבי לקיחת תנועה מהקאטא והדגמתה - אם הבנתי אותך נכון (מה שסביר להניח שלא, בגלל השעה המאוחרת...), אז אתה מדבר על יישום (בונקאי) מה שמביא אותי להזכיר בקצרה את הדיונים הקודמים בנוגע לכך: יש שני סוגים של בונקאי - קיהון בונקאי (יסוד - נראה לי שלזה אתה מתכוון), ואויו בונקאי (בונקאי חופשי). קיהון בונקאי - ביצוע הישום מתוך הקאטא, חייב להיות זהה לתנועה המקורית כפי שהיא מבוצעת בקאטא, (לא דומה, ולא "מה היתה כוונת המשורר" אלא התנועה עצמה, ועליה "מלבישים" את התרגיל. בד"כ שמתרגלים בונקאי, עושים זאת בזוגות כדי לקבל את התחושה "האמיתית" של התרגיל. ושוב, נראה לי ששנינו מתכוונים לאותו דבר, רק כל אחד מגדיר זאת בכלים שונים.
 
אופס... ../images/Emo9.gif ../images/Emo9.gif ../images/Emo9.gif

שכחתי לסיים את ההדגשה אחרי המילים קיהון בונקאי - (בתחילת הפיסקה. ילדים, לא ללמוד מזה! מה שמרמז לי לסיים לסדר את הדברים וללכת לישון כבר.
 
למה לך? בכל השנים שאני עושה מילואים

עוד לא יצא לי פעם אחת להגיע למילואים אחרי שנת-לילה טובה, ושמעתי מאחרים את אותו הסיפור, גם מ"חטיארים" בני 40+...
 
למעלה