צוואה

[מומי.]

צוואה

כאן על הקבר עומד לי ואמא כאן גם נחה ומחשבות קולחות עוברות מנוח לא נותנות. כל ערב חג עשיתי לי מנהג אתכם כאן לבקר הו... כמה לי חסר וכאן מס` דקות לא רב הרי זה ערב חג כך, רק מס` דקות לזכור, לחשוב לבכות...... המחשבות טסות חולפות בלי סדר בלי כוון נתיבותן - בעיני הן רזים על רגעים קטנים גדולים. איש עבודה היית, איש עמל ומעש מפעלי חיים בנית עוד מתקופת התע``ש עוד אז כילד קט ליויתי לא מעט אותי שיתפת - כמו גדול פרט זה, אחר, הכל. ועוד הזכרונות עולים חולפים על פני שנים וחוט שני אחד שזור בהם כמו מסר תמיד לעשות, ליצור, לבנות ועוד ועוד בלי יסר. אימצתי לי את זה ה``מוטו`` לעשות ולהתנסות בכל. הבט, הבט בי אבא... הנה אני גדול. ועוד לשתפך רוצה אני איך שחר בני אמר: ``סבא בטח היה נהנה וגאה להציץ בנו ממעל איך אנו בנו ונכדו בצותא עוסקים בפעל`` זו צואה. כן אל תצחק ותחייך לי, לבניי ולכל דור ההמשך. ועוד רוצה אבא אותך לשתף בחוויות, התנסויות וכל מיני כייף. הו, אבא לך לספר רוצה עוד.... שעונך הישן והטוב התחלתי לענוד והרבה כן הרבה לי לך יש להגיד והכל כאן בלב, עמוק ומכביד. וחיוך וחיבוק חם אליך נשלח איך אותך לחבק - עוד מעט ואשכח ו....עוד רגע - נוגעות הן ידי והאבן קרה והמציאות אפורה. ושוב כאן עומד לי, איתך מדבר...... ואתה לי חסר, חסר, חסר........

 

[אפרת.א]

מומי..

קראתי, ליבי נחמץ התכווצתי, התרגשתי. הגעגועים האלה... הצורך בליטוף במגע.. הצורך לראות שוב חיוך לקבל עוד נשיקה... הזכרונות מטשטשים אט אט - נעלמים... נמחקים אך תמיד , תמיד אותם - בליבינו אנו - נושאים! אני נושאת איתי... את אחי. חשבון הנפש הזה, בחגים.. כשיש לידינו כיסאות - ריקים... כיסאות שלפני - היו מלאים בשחוק ברינה. עתה - מביטים אלינו - מיותמים מן הפינה... והורי - שיבדלו לחיים ארוכים מביטים...נאנחים ואומרים: ``למה דוקא אתה - בן יקר...למה אתה..`` אך - זהו מומי יקירי, מתגברים והחיים - - - - - ממשיכים... שלך - איריס.

 

[סופגניה*]

עצוב

בחיינו נעבור כולנו את מדורי האבל. ככל שהאדם היה קרוב לנו יותר, כך תקשה עלינו הפרידה. היכולת להביט במוות, להכיר בו,להתמודד עימו, מעניקים לנו את אפשרות הצמיחה. פתגם זן עתיק אומר:איננו יכולים למנוע מציפורי הצער לחוג מעל לראשנו אך נוכל למנוע מהן לבנות קן בשערותינו. אמירתך האישית והפתוחה מסייעת לכולנו להפחית את כאב האובדן.