ק ו ר א ת ב ק פ ה
New member
צהרים
מה? מה כבר ביקשתי? המבט שלך מזועזע, נחרד, מסרב להאמין. מה קרה? אני זעה באי-נוחות, מתחרטת על השאלה "אני לא מאמינה שביקשת את זה", את מפטירה בקול שבור, פגוע. בסך הכל שאלתי אם יש לך רוטב צ'ילי, אני ממלמלת, ותוך כדי אמירה כבר מצטערת שוב על שבכלל העזתי. "רוטב צ'ילי זה לרצוח את האוכל", את רושפת. "זה מטשטש את הטעמים, מוחק את הגוונים, זה, זה..." כולך נסערת, שולחת יד לצלחת שלי בתנועה המאיימת לקחת אותה ממני, ואני נחפזת לגונן עליהולהצמיד אותה אלי. "אפילו לא טעמת מהצלי!" את מטיחה בי. "כי אם היית טועמת, " את נשענת מעט אחורה, מבטך הזועם הופך למבט הדידקטי שהיה למורה שלי לספרות בכתה יא', והאינטונציות שלך עוברות מפגיעות לתוכחה "אם רק היית מנסה קודם לטעום, היית רואה איזו יצירת אמנות מונחת לפנייך." "הצלי נראה נהדר", אני מנסה לפייס ואת, אוחזת בסכין ובמזלג שלי, חותכת נתח רך של בשר, טובלת אותו במחית תפוחי האדמה ומאכילה אותי, כמעט בזעם. "את מרגישה?" מעבר למרקם הרכרוכי של הפירה, אני חשה בסיבים החמים של הצלי, עם פריכות קלה של החלקים הצרובים שמבחוץ, במתקתקות מפתיעה שנדמית לא קשורה ועקצוץ רענן של אזוב. זה טעים.. אני עונה לך, מניחה את ידי על כף ידך, שעדיין אוחזת במזלג שבו האכלת אותי, מחליקה בעדינות את אצבעותיי לאורך האמה העדינה שלך, משהה אותן בנקודות שבהן רואים את הורידים דרך העור השקוף. במיומנות מדוייקת את נועצת את המזלג דרך עלי רוקט, מוסיפה עליהם נעיצה של חתיכת צלי נוספת, עם נגיעה קלה של רוטב סמיך משולי הצלחת וברגע שאני בולעת את הנגיסה הראשונה, את כבר מקרבת אלי מזלג לטעימה נוספת. "זהו נתח מיושן, שצרבתי במחבת ברזל מלוהטת", את מסבירה בסבלנות של תכנית בישול, כאילו את מסבירה לחיים כהן "ולאחר מכן חרצתי לאורכו בסכין והצמדתי ענפי רוזמרין ותימין. וכל זה, עטוף בבצלצלי שאלוט וציר בשר ויין, התבשל בתנור בחום בינוני כמעט שעתיים, עד שהחריפות של הבצלצלים הפכה למתוקה, היין האדום נספג כולו בבשר, שהגיר במקומו מיצים שהתווספו אף הם לנוזל ההשריה והבישול" זה טעים, אני אומרת שוב, מחפשת מילים מרשימות יותר לתיאור העקצוץ המתקתק שממלא את פי. "זה לא ההמבורגר שאת רגילה לאכול, זה לא שניצל משקית" "זה נתח שהשקעתי בו עבודה, שחשבתי על כל מרכיב ומרכיב לפני שהוספתי אותו, כדי ליצור הרמוניה של טעמים משלימים, לא כדי שתכסי אותם בעיסה תעשייתית זולה מהמזרח הרחוק, כזו שמוחקת כל טעם אחר ומשתלטת על הכל, כזו שנועדה להוספה לעוף, כדי שלא תרגישי שיש לו שפעת" כאן אני כבר מגיבה בצחוק פראי, ואת מתרככת. את מדהימה במטבח, אני אומרת לך , מושכת אותך אלי תוך כדי שאני מרחיקה את הכסא מהשולחן. היד שלי, שליטפה אותך ברכות, תופסת אותך עכשיו חזק יותר ומושכת אותך אלי, עלי, לישיבה על ברכי. הטעם המעקצץ של הרוזמרין שבפי משתלב באופן הרמוני עם שפתייך, והלשון שלי תרה אחר טעמים חבויים נוספים בתוך פיך. לצוואר שלך יש ריח קל של בישולים, של אדי בצל ויין אני יונקת ממנו את העדינות של המרלו ואת החריפות של הג'ינג'ר, מרגישה את פעימות הדופק דרך העדינות של העור השקוף והעדין. את מבשלת מדהים, אני לוחשת לאזנך, אני אוהבת אותך..... "תבטיחי לי", את מבקשת, נאנקת בקפיצה רכה ועדינה כשאני מכניסה יד מתחת חולצתך, "תבטיחי לי שלא תשימי אף פעם רוטב צ'ילי על האוכל שאני מכינה לך"... אני מבטיחה. .
מה? מה כבר ביקשתי? המבט שלך מזועזע, נחרד, מסרב להאמין. מה קרה? אני זעה באי-נוחות, מתחרטת על השאלה "אני לא מאמינה שביקשת את זה", את מפטירה בקול שבור, פגוע. בסך הכל שאלתי אם יש לך רוטב צ'ילי, אני ממלמלת, ותוך כדי אמירה כבר מצטערת שוב על שבכלל העזתי. "רוטב צ'ילי זה לרצוח את האוכל", את רושפת. "זה מטשטש את הטעמים, מוחק את הגוונים, זה, זה..." כולך נסערת, שולחת יד לצלחת שלי בתנועה המאיימת לקחת אותה ממני, ואני נחפזת לגונן עליהולהצמיד אותה אלי. "אפילו לא טעמת מהצלי!" את מטיחה בי. "כי אם היית טועמת, " את נשענת מעט אחורה, מבטך הזועם הופך למבט הדידקטי שהיה למורה שלי לספרות בכתה יא', והאינטונציות שלך עוברות מפגיעות לתוכחה "אם רק היית מנסה קודם לטעום, היית רואה איזו יצירת אמנות מונחת לפנייך." "הצלי נראה נהדר", אני מנסה לפייס ואת, אוחזת בסכין ובמזלג שלי, חותכת נתח רך של בשר, טובלת אותו במחית תפוחי האדמה ומאכילה אותי, כמעט בזעם. "את מרגישה?" מעבר למרקם הרכרוכי של הפירה, אני חשה בסיבים החמים של הצלי, עם פריכות קלה של החלקים הצרובים שמבחוץ, במתקתקות מפתיעה שנדמית לא קשורה ועקצוץ רענן של אזוב. זה טעים.. אני עונה לך, מניחה את ידי על כף ידך, שעדיין אוחזת במזלג שבו האכלת אותי, מחליקה בעדינות את אצבעותיי לאורך האמה העדינה שלך, משהה אותן בנקודות שבהן רואים את הורידים דרך העור השקוף. במיומנות מדוייקת את נועצת את המזלג דרך עלי רוקט, מוסיפה עליהם נעיצה של חתיכת צלי נוספת, עם נגיעה קלה של רוטב סמיך משולי הצלחת וברגע שאני בולעת את הנגיסה הראשונה, את כבר מקרבת אלי מזלג לטעימה נוספת. "זהו נתח מיושן, שצרבתי במחבת ברזל מלוהטת", את מסבירה בסבלנות של תכנית בישול, כאילו את מסבירה לחיים כהן "ולאחר מכן חרצתי לאורכו בסכין והצמדתי ענפי רוזמרין ותימין. וכל זה, עטוף בבצלצלי שאלוט וציר בשר ויין, התבשל בתנור בחום בינוני כמעט שעתיים, עד שהחריפות של הבצלצלים הפכה למתוקה, היין האדום נספג כולו בבשר, שהגיר במקומו מיצים שהתווספו אף הם לנוזל ההשריה והבישול" זה טעים, אני אומרת שוב, מחפשת מילים מרשימות יותר לתיאור העקצוץ המתקתק שממלא את פי. "זה לא ההמבורגר שאת רגילה לאכול, זה לא שניצל משקית" "זה נתח שהשקעתי בו עבודה, שחשבתי על כל מרכיב ומרכיב לפני שהוספתי אותו, כדי ליצור הרמוניה של טעמים משלימים, לא כדי שתכסי אותם בעיסה תעשייתית זולה מהמזרח הרחוק, כזו שמוחקת כל טעם אחר ומשתלטת על הכל, כזו שנועדה להוספה לעוף, כדי שלא תרגישי שיש לו שפעת" כאן אני כבר מגיבה בצחוק פראי, ואת מתרככת. את מדהימה במטבח, אני אומרת לך , מושכת אותך אלי תוך כדי שאני מרחיקה את הכסא מהשולחן. היד שלי, שליטפה אותך ברכות, תופסת אותך עכשיו חזק יותר ומושכת אותך אלי, עלי, לישיבה על ברכי. הטעם המעקצץ של הרוזמרין שבפי משתלב באופן הרמוני עם שפתייך, והלשון שלי תרה אחר טעמים חבויים נוספים בתוך פיך. לצוואר שלך יש ריח קל של בישולים, של אדי בצל ויין אני יונקת ממנו את העדינות של המרלו ואת החריפות של הג'ינג'ר, מרגישה את פעימות הדופק דרך העדינות של העור השקוף והעדין. את מבשלת מדהים, אני לוחשת לאזנך, אני אוהבת אותך..... "תבטיחי לי", את מבקשת, נאנקת בקפיצה רכה ועדינה כשאני מכניסה יד מתחת חולצתך, "תבטיחי לי שלא תשימי אף פעם רוטב צ'ילי על האוכל שאני מכינה לך"... אני מבטיחה. .
