צהריים ופסל אחד מזהב

[יחפהבפארק]

צהריים ופסל אחד מזהב

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4888985,00.html

לא יודעת למה, אבל לא מוצאות חן בעיני כל המחאות הללו.
נכון שמדובר באומן שרוצה להביע את מחאתו בכיכר העיר, ובכל זאת אני מרגישה
שהוא משיג את התוצאה ההפוכה. אז נכון שלאותו אומן ממש לא איכפת מהתוצאה
כי מה שחשוב לו זאת אמנותו, אבל לי כאזרח הקטן מפריע לי כאשר מחאה משיגה
את ההיפך הגמור ממה שהמחאה רצתה להשיג.
במדינה שלנו, מחאה גורמת לאוזניים להיאטם. לא מוכנים לראות ולא מוכנים לשמוע כי זה מעצבן. ובימים אלו לאף אחד אין חשק להתעצבן. זה גוזל אנרגיות וזה עומד בניגוד לכל מה שהפסיכולוגים ממליצים. לא טוב להתעצבן. אבל טוב לעשות
דווקא. וזה בדיוק מה שקורה.
מחאה צריכה לעורר את הרגש, את הרצון לשנות, את הרצון להפסיק את הרע.
מחאה שמעצבנת וגורמת לרצון לנפץ, לשבור ולהרוס, היא מחאה שמחטיאה את מטרתה.
באקט סמלי, הפסל הופל. לצערי, בגלל אקטים שכאלו, נשוא הפסל יישאר פה לנצח.

 

[יחפהבפארק]

פסוקו של יום

חייבים לצפות בזה
https://www.facebook.com/kogweb/videos/2094664004103362/?hc_ref=NEWSFEED

מישהו ראה כאן את 'המקור' היום עם רביב דרוקר?
קשה. קשה לראות ולהפנים ולחשוב על הברדק ששורר בצבא. זה לא נעים.
נכון שזה תמיד היה רק אף אחד לא ידע כי לא דיברו על זה, אבל בכל זאת
אי אפשר להמשיך ולשתוק. מישהו צריך לעשות בדק בית.

 

[sashalola]

"אמנות נעשית כדי לעורר מחשבה,"

שמחתי שהיה (קצת) זמן לראות ולשמוע את האימפקט על הצופה.
ישנם שני מצבי התבוננות,
האחד, זה של המבקר ה"מקצועי" את טיבה ואיכותה של היצירה, את מיקומה כאמירה מקורית ואת חשיבותה או נדושותה בשיח המתקיים בעולם האומנות המקצועי, זה שיש לו השכלה רחבה ומעמיקה בתחום, וזה שיש לו את ארגז הכלים לביצוע הניתוח לגופה של היצירה. אפשר לומר שזאת פרשנות שנחשבת לכאורה אובייקטיבית שכן היא בוחנת לגופה של היצירה במרחב העשייה האומנותית.
וההמצב השני, זה של פרשנות הצופה ה"תם" שעונה קודם כל על השאלות הפשוטות והבסיסיות: אוהב או לא אוהב את מה שאני רואה, מבין לא מבין, ושבעקבות זאת מתגבשת הדיעה והפרשנות הסובייקטיבית, כלומר באיזה אופן היצירה מתקשרת עם עולם המושגים והחוויות שלי.
רוב יצירות האומנות מדברות ונבחנות מנקודת המבט התמה הזאת שחפה משיפוט מקצועי, כאמור.
כך קורה למשל שהצופה התם יכול להתלהב ולאהוב מציור של אגרטל עם חמניות, כי זה יפה בעיניו, זה מדוייק וכו' ועל אותו ציור בדיוק יאמר המבקר המקצועי שזה קיטצ' או חיקוי שכן וואן גוך עשה את זה כבר והכי טוב.
שתי נקודות המבט לגיטימיות לחלוטין.
האומנות הוויזואלית מדברת בכתמים קווים ועצמים במרחב. זאת השפה שלה.
ככל שהיצירה עצמה, כלומר הביצוע של הרעיון, מדייקת את כוונת האמן, המסר יהיה יותר ברור.
אמנות טובה אינה צריכה להסביר את עצמה. כלומר האמן לא צריך, וגם לא יכול לעמוד ליד היצירה שלו ולהסביר אותה או לתקן פרשנות של המתבונן המקצועי או זה התם.
מהבחינה הזאת, פסל הזהב דיבר את עצמו בברור, המהומה הטובה שהתעוררה סביבו הייתה בעצם החלק המשמעותי אליו התכוון האמן - זאת היא האמירה.
הנה אני מציב כאן, במקום הספציפי הזה, את פסל ראש הממשלה מצופה בזהב, מה אתם אומרים על זה? מה זה מעורר אצלכם? כיצב אתם מדברים זה עם זה על מה שאתם רואים? וזה מה שקרה במיצג הזה.
הפסל פונה והיצירה הושלמה.
אחת מהבעיות ש"מקלקלות" את ההתבוננות ביצירת אומנות, זה כאשר האמן עצמו ניצב ליד יצירתו ונדרש לדבר עליה. ברוב המקרים תשומת הלב מופנית לדברי האמן והיצירה כשלעצמה מאבדת את משמעותה.
כך קורה למשל עם סופרים. יש ספר, הכל נאמר ונכתב בו, ואף על פי כן, בא הראיון שבו הסופר נדרש להסביר את מה שהיה צריך להיות מובן מתוך הטקסט עצמו.
היה עדיף לפסל הזה להיות מוצב בכיכר עצמאי וללא נוכחותו התומכת של דברי האמן.
רוב האמנים פשוט לא יודעים לדבר, והם גם לא צריכים לדבר את הרעיונות שלהם. לכן הם כותבים, מנגנים, מציירים, מפסלים, אלו צורות הביטוי וזאת השפה שלהם, ולמען קיום יצירותיהם עדיף שלא ידברו.

 

[יחפהבפארק]

מסכימה