כחול
כחול הוא ים, ושמיים גם. מאז ומתמיד היה לי חיבור חזק מאד אליו, הוא מרגיע אותי. להביט בכחול ולטבוע בו.. יש כל כך הרבה כחולים, והם כל כך שונים זה מזה. מתבוננת אני במיכלי הצבע בסטודיו שלי ונדמה לי שיש הכי הרבה כחולים.. באמת! ולכל אחד האופי שלו, וסיפור משלו.. יכול להיות שאני כל כך מתחברת אליו, לכחול, משום שהוא מהווה איזה איזון. הוא מאזן את חוסר-השקט, ההתפזרות וחוסר ההחלטיות שבי. הוא מצליח לחדור את כל החומות והמגינים שבניתי לי, ונוגע בי בפנים, במקום אליו אף אחד לא מצליח להגיע. הכחול הוא שקט. שקט שכמעט ולא קיים כאן, בעולם בו אנחנו חיים. שקט שיש אולי רק בעולם המצולות. שם, היכן ששומעים רק את הנשימות הכבדות ובועות האויר השואפות מעלה, יש שקט אמיתי, שליו ורגוע. השקט של הכחול. אני לא חושבת שהים היה יכול להיות בשום צבע אחר. שכן, אם היה לו צבע אחר, כבר לא היה ים, אלא משהו לגמרי אחר, לא? מקור הכחול בטבע הוא הדיונון. בחלקו הקדמי של גוף הדיונון יש זרועות ציד, וכן "משפך" המשמש לפליטת מים והפרשות הגוף. בין השאר מופרש מן המשפך נוזל כהה הדומה לדיו. בעבר השתמשו בדיו לצורך הפקת דיו לכתיבה וצביעת בדים. היום משתמשים בו לצביעת מאכלים שונים. כשאני חושבת על כחול באמנות, הראשון שעולה לראשי הוא כמובן איב קליין (Yves Klein). קליין שם לו למטרה לסלק מהצבע את האסוציאציות הרגשיות שלו, ולתת לו להתקיים כיצירת אמנות בפני ובזכות עצמה. ראשי התיבות IKB פירושן "Blue Klein International" (כחול קליין בינלאומי), וזהו כחול עז במיוחד שקליין רשם אותו כפטנט שלו. בשנות החמישים הוא צייר סדרת תמונות מלאות בכחול העז הזה, ובתערוכתו ב-1960 נמרחו נשים ערומות בכחול הזה ונגררו על הקנוואסים הפרושים לרווחה.. כחול / בוצי ארון-ברות בפתח החוף שלט תמה העונה להתראות באביב, באביב שלך ינכשו מלאכים ערוגות עננים שירווח לך, את תשוטי מעל קו הימים ותגלי לי מרבצי צדפים שכמוהם לא ראתה עין מעולם, ואני בשמלת פרחים אאסוף לך עצב כחול אשר על שפת. "... סגולה זו של העמקה אנו מוצאים בכחול, תחילה בתנועותיו הפיסיות: (א) התרחקות מן האדם ; (ב) פנייה אל מרכזו שלו. וכן כשמניחים לכחול (בכל צורה גיאומטרית רצויה) להשפיע על מצב-הרוח. נטייתו של הכחול להעמקה גדולה כל כך, שהוא נעשה אינטנסיבי יותר, ופועל פעולה פנימית אופיינית יותר, דווקא בגונים עמוקים יותר. ככל שהכחול מעמיק יותר, כן מרבה הוא יותר לקרוא את האדם אל האין-סוף, לערר בו כיסופים לטהור, ולבסוף לעל-חושני. הכחול הוא הצבע השמימי הטיפוסי. בהעמקה חזקה מאד מפתח הכחול את יסוד השלווה. עם שהוא שוקע והולך אל השחור מקבל הכחול את צליל-הלוואי של אבל שאינו אנושי. מתפתחת העמקה אינסופית לתוך מצבים רציניים, שאין בהם ולא יכול להיות בהם סוף. בעברו אל הבהיר - ולכך הכחול מסוגל פחות - נעשה אופיו אדיש יותר, והוא עומד מרוחק ולא-רגיש כלפי האדם, בדומה לשמים הגבוהים, התכולים. ככל שהכחול בהיר יותר הוא נעשה אפוא חסר-צליל יותר, עד שהוא מגיע לשלווה השתקנית - הוא נעשה לבן. בתיאור מוסיקאלי דומה הכחול-הבהיר לחליל, הכחול-הכהה לצ´לו, וככל שהוא מעמיק יותר הוא נעשה דומה יותר ויותר לצלילים הנפלאים של הקונטראבאס..." [מתוך: "על הרוחני באמנות" מאת ואסילי קנדינסקי, 1912]