חלק ראשון(ארוך,נאלצתי לפצל לשני חלקים).....
קראתי את כול השרשור יותר מפעם אחת והתלבטתי אם להגיב...באיזשהו שלב בשרשור קלטתי שיש גבולות גם לאמירות הפוגעות והמזלזלות ותגובה היא המינימום שאני יכולה לעשות כי לשנות ממש דעות של אחרים אני בטח אתקשה לשנות... נתחיל מהיכרות קצרה עבור זאת שפתחה את השרשור ועבור כאלה בעלי דיעות דומות לשלה-אני עומדת לסיים שנתיים בשירות לאומי בעמותה חילונית בתחום החינוך המיוחד,אני עובדת כשישה ימים בשבוע בדרך כלל לפחות 10 שעות ביום במקום השירות ובערבים מוצאת זמן נוסף להתנדב במקומות נוספים ולעשות בייביסיטר כולל אצלי בבית באופן קבוע על ילדים ונערים בעלי פיגור בינוני/עמוק+נכויות פיזיות וטיפול סיעודי מלא(האכלה,החלפת חיתולים,הרמה והורדה מכסאות גלגלים וכו' ולא מדובר על תינוקות אלא על ילדים בני 8 ומעלה,כולל 12,16 ועוד...),בגדול אני מחוייבת בשבוע לתת 40 שעות עבודה-בפועל אני נותנת לפחות 60 שעות בשבוע ממוצע ואם בחודש צריך כ160 שעות לי יש באופן תמידי עודף של כ80 שעות,לפעמים אני גם טוחנת כ17 שעות ביום,חולני אבל קורה... גם בזמן המלחמה שנה שעברה שהתרחשה באיזור שלי הייתי נוסעת לעבוד כשמסביבי כבר באוטובוס שורקות להן הקטיושות,הייתי בקייטנה מיוחדת באיזור של ילדים בני 3 וחצי עד 7 והייתי מרגיעה אותם בזמן האזעקות,רצה איתם למקלט,משחקת ובעיקר עוזרת להם להעביר חופש גדול בצורה כיפית על אף הקשיים,רציתי לסוע יותר לצפון לאיזור ההפצצות היותר כבדות ואפילו יזמתי פנייה לגורמים שונים שיעזרו כולל כאן בפנייה אל חברי הפורום(יעיד הארכיון)כשהרכזת שלי סירבה לרעיון שלי ולא מתוך חשש לחיי... בשנה שעברה ממש בתחילת השירות לאומי וללא כול הכנה נפלתי על מקום מאוד קשה של ילדים בעלי הפרעות התנהגות על סף כלא ומנהלת פסיכית בעצמה,הסתדרתי טוב עד השלב שעברתי לינץ' של חצי שעה מכות וקללות בארבע שפות שונות ומשישה ילדים כשההנהלה+העמותה לא עוזרים לי להתמודד עם החוויה הטראומתית והקשה הזאת שגרמה לי לרעידות ולסיוטים במשך שבועיים(!),רצף האירועים גרם לי לעזוב את המקום אך לחלוטין לא לוותר על עשיית השירות לאומי עם מוטיבציה אדירה להצליח להתגבר ולתת את המיטב,כפי שאגב הייתי נותנת הרבה מאוד שנים לפני הגיעי לגיל צבא/ש"ל. למה לא עשיתי צבא ובחרתי ש"ל?בגלל בעיות בריאות מאובחנות(מיגרנות וכאבי גרון חזקים מאוד בגלל חיידק אלים שהיה לי וגרם לי להיות עם אינפוזיות ושנה וחצי עם אנטיביוטיקה במהלך בתיכון)היה לי פרופיל מאוד נמוך(אחד לפני ההכי נמוך שקיים) אבל קב"א גבוהה,הצבא רצה לשבץ אותי למרות הקב"א הגבוהה בתפקיד עלוב שהיה ברור לי שלא יועיל לאף אחד ואני יכולה יותר,דיברתי עם כול הגורמים בצבא והבהרתי כול הזמן שאני יכולה להצהיר שאני דתייה ולצאת אך אני לא מאמינה בשקרים ולכן עדיף פשוט שניפרד כידידים ואני אלך לשירות לאומי,זאת בכלל לא הייתה שאלה של כסף מול צבא,כבר מגיל צעיר הייתי עובדת בעבודות שונות כולל כתיבה בעיתונים ארציים לילדים ולנוער אחרי שנים של מאמצים להתקבל אליהם,היה לי ברור שלי אישית מתאים יותר לתרום בשירות לאומי,היה ברור שאני אעשה שנתיים עם כול הלב,הנשמה והאנרגיות,בסוף ממש בדקה התשעים(יומיים לפני מועד הגיוס) הצבא שיחרר אותי סופית והדרך אל השירות הלאומי נפתחה רשמית,כבר בראיון הבהרתי חד משמעית שיש תפקידים שאני לא עושה וזה אומר לא מזכירות בשום מקום-בשביל מזכירות יכולתי מבחינתי לעשות צבא,הבהרתי שאני מיועדת לחינוך,חינוך מיוחד,הדרכה,סיעוד,בעלי חיים וכול דבר שבאמת נוגע לטיפול באוכלוסיות. במסגרת השירות לאומי והאמת שגם עוד הרבה לפניו יצא לי לעבוד כסייעת צמודה של ילדים וכסייעת כיתתית כללית,גם כיום אלה הם בדיוק התפקידים שאני מרגישה נוח בהם,נדדתי בלא מעט מקומות(הייתי בתקן שנה שעברה שכלל כמה בתי ספר במהלך השבוע למשל ),אני יכולה לספר על עצמי שמאז ומתמיד לי כחונכת/סייעת או איך שנגדיר את זה מאוד קשה להיפרד מחלק גדול מהילדים שאני עובדת איתם(מדובר גם במבוגרים בעלי צרכים מיוחדים שיוצא לי לעבוד איתם,פשוט ילדים זאת האהבה העיקרית שלי),נראה לי שאני לוקחת את זה יותר קשה מהם,הקטע שיש אנשים שמהווים תפקיד זמני מעציב אותי ועדיין אני נאלצת להבין שזו המציאות ואין דבר נצחי בחיים,אני אומנם לא מפסיקה את הקשר בתום העבודה והטלפונים שלי+האימייל+דלת הבית פתוחה עבור הילדים והמשפחות אבל....אני מאמינה שסייעת טובה אמורה לקדם את הילדים,אם למשל אני עובדת עם ילדים סיעודיים ב100% ברור לי שהתפקיד כולל החלפת חיתולים,ניקוי רוק/קיא וכו',האכלה וכול מה שנדרש,במקביל אני דואגת לתת לילדים את הנשמה ואת תחושת הביטחון בשביל להתקדם כמה שאפשר(גם אם לעיתים קרובות מדובר בצעדים פצפונים)לפי היכולות שלהם-חלקם למשל כול כך משותקים ופגועים שהם מתקשרים באמצעות עיניים בלבד ולא כול אחד יכול להוציא מהם משהו(כמובן שמדובר בעניין אינדיבידואלי לכול ילד וברור שאני מקבלת הדרכות ולא עובדת רק לפי החושים והמחשבות שלי),חלק מהילדים האלה נמצאים בקרבתי גם מחוץ לשעות העבודה הרשמיות,כלומר בחגים למשל כבר יצא לי לארח למשך הרבה שעות ילד משותק ברוב חלקי הגוף עם פיגור בינוני,לשמור על שלושה חבר'ה עם פיגור עמוק אצלהם בבית יותר מפעם אחת(והם לא נכים גופנית,משמע מדובר בהשתוללות בלי הפסקה),לבוא לילד עם תסמונת נדירה שאושפז בבית חולים(ברגע ששמעתי שהוא בבית חולים לא הצלחתי להמשיך לתפקד באותו היום,סבלתי מכאבי ראש והייתי חייבת לבקר אותו בבית חולים,אז חתכתי באמצע היום באישור ונסעתי לבית חולים,קניתי לו מתנה והתנחלתי שם שלוש שעות ונתתי גם למשפחה שלו קצת אוויר)או לבוא לאותו הילד הביתה...,היה ילד בכיתה ב' שעבדתי איתו שנה שעברה שסובל מלקויות למידה חמורות כתוצאה מהפרעות קשב וריכוז שגרמו לו לפער מטורף מול שאר ילדי הכיתה(אמצע כיתה ב' והוא עוד לא יודע לקרוא משפט רצוף,לכתוב בכתב גדולים או קטנים ולחבר 5+3 נניח) והוא נבלע בכיתה של 30 ילדים והיה משתולל נוכח התסכול(והפרעות הקשב...) והריטלין לא עזר,הגעתי אליו בסוף פברואר שנה שעברה אחרי שעזבתי את המקום בו חוויתי את הטראומה מלמעלה למשך כמה שעות(משהו כמו 15) שהתפרסו על ארבעה ימים במהלך השבוע,ההנהלה הייתה מיואשת ממנו,ההורים מיואשים מההנהלה,הילד מיואש כי מיואשים ממנו והיה ברור שהוא יעבור ביה"ס בשנה הבאה(כלומר זאת שהסתיימה לפני חודש),לקח לילד זמן לסמוך עליי ולהבין מי אני ומה המטרות שלי לגביו,הוא היה דיי חשדן ובעיקר נורא פגוע ועצוב מעצמו ומהסביבה,הילד הזה מצא חן בעיניי והחלטתי שאני אתן לו את הנשמה,מצאתי דרכים לגרום לו גם לרצות להתאמץ בעבודה(למשל נתתי לו לסמן כמה עמודים יעשה בחוברת במשך השעות ובמקביל הבאתי ספר או משחק ונתתי לו להחליט גם מה לעשות קודם-לעבוד או לשחק ולהיפך כשברור שאם לא ינסה את העבודה בכלל במהלך היום ביום הבא מראש יצומצמו לו האפשרויות מבחינת פעילויות נוספות מלבד עבודה,או שהייתי קונה לו הפתעות כצ'ופר על ניסיונות עבודה),הגענו למצב שהילד חיכה לימים שהייתי באה ויחד עם ההורים,העירייה שדאגו למתגברת נוספת למשך ארבע שעות שבועיות בשעות אחר הצהריים וההנהלה שתמכה הגענו להישגים לא מבוטלים-הילד שבמשך כמעט שנתיים לא התקדם אפילו דף הצליח לסיים כמעט 3 חוברות עברית וחוברת חשבון ומבחינתי זה היה ההישג האמיתי שלי כסייעת(ההורים ואני עדיין בקשר ואני בהחלט רוצה לבוא אליו לעזרה וסתם לאירוח,אבל הבעיה שהשנה הלוח זמנים שלי נורא צפוף ויש ימים שאני בקושי מצליחה לנשום ככה שלתת את כולי אני לא יכולה כרגע,למרות שאני משתדלת)וזה מה שלדעתי צריכות לעשות סייעות,להתאמץ ולתת את הנשמה,הכסף הוא גורם בעייתי בשירות לאומי/צבא אבל כסף לא בהכרח קונה נשמה ויחס של מטפל ומטופל לצורך העניין ובנות שירות ובכלל צוותים צעירים נותנים לפעמים את הנשמה יותר מהרבה עובדים בתשלום רגיל.
