עושה רושם שבמקום להתיחס ענינית
למאמר , את מנסה להסיט את הדיון . קטע מהמאמר להתייחסות: קביעתה של הכותבת כי הדתי-לאומי הוא "יהודי חדש אטום מבחינה מוסרית, תוקפני וחסר השכלה" היא הכללה גסה. אטימות מוסרית, תוקפנות וחוסר השכלה מצויים בכל המחנות. ודומה לה הקביעה ש"כיום אין כמעט כינוס ציבורי או משפחתי בקרב החברה הדתית-לאומית שבו לא נאמרים דברים על בית המקדש ועל השאיפה והחובה לקומם אותו מהריסותיו" (עמ´ 89). לדברים אלה אין כל אחיזה במציאות. העובדה שחוגים סהרוריים ותמהוניים הרחיבו אולי במעט את תחום השפעתם, ובמיוחד הצליחו לעורר רעש וליצור התגרויות, איננה מלמדת שיש ממש בייחוס רעיונות אלה לציבור הדתי-לאומי בכללו. חוששני שליקוי זה אופייני לספר בכללו. ברבים מניתוחיה של הכותבת יש גרעין של אמת, והיא מעמיקה לחדור לשורשיהן של תופעות שונות במחנה החרדי והדתי. אך מה שמכשיל אותה, לעתים, הוא שהיא נסחפת, מתוך להט רגשותיה, להעניק לאפיונים - שהם אולי אמיתיים ונכונים בקטע מוגבל של המציאות - משמעות כוללנית מרחיקת לכת. כך, למשל, היא מבקשת להסביר את מפעלי החסד של החרדים בכך שהם "מאפשרים לחרדים (הסובלים מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של ´אקשן´ בעל מתח גבוה, תוך התחככות בעולם החיוני של התמודדות עם תופעת המוות" (עמ´ 181). דבר זה אולי נכון לגבי פעילות זו או אחרת. אבל להעמיד את כל עולם גמילות החסד בחברה החרדית, על מגוון מפעליו, על חיפוש ´אקשן´, זה יותר מהגזמה. זו התנכרות מבישה לכך שהעולם החרדי, ואף הדתי במידה רבה, מעדיפים סולידריות חברתית וערכים קהילתניים על פני תפיסה המשאירה את הפרט לגורלו. כך הדבר בקהילות יהודיות מחוץ לישראל, וכך היה בגולה בעבר. נכון הוא שההצלחה של מפעלים אלה - שדרך אגב, חלקם כלל אינם קשורים לחיים ומוות אלא, למשל, עניינם הלוואות כספיות לנזקקים - נובעת לא במעט מן היניקה המתמדת מהחברה הכללית. אך אין בכך כדי לגרוע מערך גמילות החסד, הנתפס בחברה החרדית והדתית כחשוב ביותר.
