צבא צבא...
כל כך נמאס.. איך בא לי להשתחרר... התגייסתי עם הכי הרבה מוטיבציה שיש ורצון לתרום, רציתי קרבי בסוף שלחו אותי לשרת במקצוע אלקטרוניקה... "במקצוע.." הגעתי למקום בגישה הכי טובה שיש, למדתי המון , סיימתי את הקורס בהצטיינות, הגעתי להצבה... בהתחלה גם שם לומדים קצת עד שמתחילים לעבוד, קצת חודש הסתגלות ... בהתחלה אמרתי סבבה צבא. נעבור את זה. זה נהיה בלתי נסבל........... כל הזמן אני מתעסק בשטויות, המפקד שלי חושב שאני עובד רס"ר שלו... זה במקצוע כמו שאמרו לי ? באתי עם רצון בשמיים לתרום התעניינתי, למדתי, אני נשאר הרבה פעמים אחרי השעות אבל היחס מזעזע.... אני לא אוהב את איך שהמפקדים מתייחסים אלי. אני נותן הכל והם זורקים ... נכון הם אומרים שאני חייל טוב ובלה בלה... אבל מה זה שווה... הם מתייחסים לא טוב באופן כללי... לא כייף לעבוד עם המפקד הישיר שלי.. העבודה שאני עושה בכלל לא תורמת... אני מרגיש כל כך מבוזבז... אם בהתחלה עבדתי וניסיתי לעשות הכל כמו שצריך וגם לעשות עבודות "לא קשורות" (כל מיני דברים שהם "סינג'ורים" של המפקד שלא קשורים לתפקיד עצמו אלא לדברים מסביב), ומה שקורה שכל העבודה שלי כבר נהייתה לא קשורה אני בכלל לא עוסק בתפקיד שלי... נותנים לי כל כך הרבה שטויות מסביב... והכי גרוע הם מחפשים אותי, לא נותנים 5 דקות לנוח. כל פעם הם ימצאו לי משהו לעשות. ואם אין משהו הם יגידו לנו לנקות. ואם ניקינו, להשקות את הדשא. דברים כאלה מעצבנים, רק בשביל שנעשה משהוא. אז עכשיו כבר נמאס, כל פעם שנותנים לי משהו אני עושה את זה בלי חשק, לוקח את הזמן וכל פעם מנסה להתחמק מהם ..הולך להיות לבד.. וכל הזמן אני מחכה לסוף היום שיגמר כבר. לא כייף להעביר את השירות ככה.... ממש לא טוב שם ולאף אחד לא אכפת. המצב הרפואי שלי גם החמיר (אסטמה) מהמקום שם, ולאף אחד לא אכפת. עושים לי את המוות עד שנותנים לי לצאת לרופאים מומחים ואז לראות את הרופא ביחידה שיאשר את הדברים. כל פעם אני חושב כבר על השחרור ויש עוד שנה וחצי של סבל לעבור.... כמה עוד אפשר.... הבסיס שלי נמצא במרחק 3 וחצי שעות נסיעה מהבית והם נותנים לי דברים לא הגיוניים כמו להגיע בימי ראשון ב 8 בבוקר.... ומי שלא מגיע חבל לו על הזמן הוא מקבל ריתוק רציני. אני כבר לא יודע מה לעשות, המצב על הפנים, יש עוד המון זמן וזה לא הולך להשתפר.
כל כך נמאס.. איך בא לי להשתחרר... התגייסתי עם הכי הרבה מוטיבציה שיש ורצון לתרום, רציתי קרבי בסוף שלחו אותי לשרת במקצוע אלקטרוניקה... "במקצוע.." הגעתי למקום בגישה הכי טובה שיש, למדתי המון , סיימתי את הקורס בהצטיינות, הגעתי להצבה... בהתחלה גם שם לומדים קצת עד שמתחילים לעבוד, קצת חודש הסתגלות ... בהתחלה אמרתי סבבה צבא. נעבור את זה. זה נהיה בלתי נסבל........... כל הזמן אני מתעסק בשטויות, המפקד שלי חושב שאני עובד רס"ר שלו... זה במקצוע כמו שאמרו לי ? באתי עם רצון בשמיים לתרום התעניינתי, למדתי, אני נשאר הרבה פעמים אחרי השעות אבל היחס מזעזע.... אני לא אוהב את איך שהמפקדים מתייחסים אלי. אני נותן הכל והם זורקים ... נכון הם אומרים שאני חייל טוב ובלה בלה... אבל מה זה שווה... הם מתייחסים לא טוב באופן כללי... לא כייף לעבוד עם המפקד הישיר שלי.. העבודה שאני עושה בכלל לא תורמת... אני מרגיש כל כך מבוזבז... אם בהתחלה עבדתי וניסיתי לעשות הכל כמו שצריך וגם לעשות עבודות "לא קשורות" (כל מיני דברים שהם "סינג'ורים" של המפקד שלא קשורים לתפקיד עצמו אלא לדברים מסביב), ומה שקורה שכל העבודה שלי כבר נהייתה לא קשורה אני בכלל לא עוסק בתפקיד שלי... נותנים לי כל כך הרבה שטויות מסביב... והכי גרוע הם מחפשים אותי, לא נותנים 5 דקות לנוח. כל פעם הם ימצאו לי משהו לעשות. ואם אין משהו הם יגידו לנו לנקות. ואם ניקינו, להשקות את הדשא. דברים כאלה מעצבנים, רק בשביל שנעשה משהוא. אז עכשיו כבר נמאס, כל פעם שנותנים לי משהו אני עושה את זה בלי חשק, לוקח את הזמן וכל פעם מנסה להתחמק מהם ..הולך להיות לבד.. וכל הזמן אני מחכה לסוף היום שיגמר כבר. לא כייף להעביר את השירות ככה.... ממש לא טוב שם ולאף אחד לא אכפת. המצב הרפואי שלי גם החמיר (אסטמה) מהמקום שם, ולאף אחד לא אכפת. עושים לי את המוות עד שנותנים לי לצאת לרופאים מומחים ואז לראות את הרופא ביחידה שיאשר את הדברים. כל פעם אני חושב כבר על השחרור ויש עוד שנה וחצי של סבל לעבור.... כמה עוד אפשר.... הבסיס שלי נמצא במרחק 3 וחצי שעות נסיעה מהבית והם נותנים לי דברים לא הגיוניים כמו להגיע בימי ראשון ב 8 בבוקר.... ומי שלא מגיע חבל לו על הזמן הוא מקבל ריתוק רציני. אני כבר לא יודע מה לעשות, המצב על הפנים, יש עוד המון זמן וזה לא הולך להשתפר.