פ---ח---ד.......

[חייכנית2]

פ---ח---ד.......

הבן שלי כאמור רגע לפני ההתבגרות.הוא מוציא מרץ רב במשך היום ,עד לא מזמן בשמונה וחצי בערב כבר לא היה עם מי לדבר כי הוא ממש צנח למיטתו.עם הגדילה...הוא רוצה להאריך את שעות העירנות שלו. במיוחד אם יש תכניות בטלויזיה שהוא רוצה לצפות בהן.ולאחרונה הוא מגלה עניין רב מאד בתכנית "אבודים" של צופית גרנט בערוץ 2. אין לו טלויזיה בחדרו,אני מציעה לו את המיטה בסלון והוא צופה עד שנעצמות עיניו-בדרך כלל באמצע....בתכנית הספיציפית הזאת,אני רואה אותו ממש מתאמץ ככל יכולתו להישאר עד לסופה. וכשהשינה על פי רב גוברת עליו חרף מאמציו,הוא שואל אותי דבר ראשון על הבוקר מה היה הסוף-אם נפגשו...עם האמא או עם האחות או עם שתיהן...אם שמחו...אם צופית דיווחה על מה שקורה גם אחרי התכנית....
בהקשר לילדים שלנו,אני קצת כועסת על התכנית הזאת. כי היא מספקת אשליה לילדים,שכל מי שרק יכתוב לתכנית [באמצע רצה כיתובית -גם אתם מחפשים קרוב משפחה שאבד? כיתבו אלינו!]-ייענה ,והסוף יהיה על בטוח מאד מרגש ויפתח פתח לחיים אחרים.
ואין שום הדגשה שהתכנית מטפלת בפונים רק אם הם מעל לגיל 18
ואין אמירה שיש גם ניסיונות איתור שלא נושאים פרי ולא משודרים-שלא לכל אחד יצא "בינגו"
והכל שם ,על המסך,ריגוש ,קסם,מציאת אבידה....פלאי הטכניקה מיד מתרגמים את צופית לכל רוכבת על סוסים וכל פקיד עירייה והנה,פה,מעבר לפינה,רק עוד מדרגה....ומי שחלמו לראות מיליון שנה מחכה,מזיל דמעות,מכין עצמו לפגישה הגורלית...
לא נראה לי לחסום את התכנית הזאת בפני בני כשהוא כל כך רוצה לצפות בה,אבל אני חוששת מאד מאיזה מחשבות עלולות להציף אותו. מרגישה שעד כה הכל סיפר לי,ולגבי רגשות מתחיל לעשות דיפרנציאציות וצנזורות ככל מתבגר. [כן לגבי רגשות כלפי חברים,לא לגבי מחשבות ורגשות שמתעוררים לגבי האימוץ]
מה גם שבסיפור שלנו הפרטי,גם אם יספור את הימים עד גיל 18 וירצה לפנות אל צופית...הסיכוי שלו למצוא את אמו הביולוגית קלוש .
הבן שלי הוא ילד שחשוב לו סיפוק מיידי. אני חוששת שהתכנית שהוא אוהב לצפות בה היא גם כר בלתי נדלה לפנטזיות שכאשר יבוטאו -ההעמדה בפני המציאות [של הקלישות שבסיכויים] תיצור אכזבה עמוקה מאד מאד. מאידך-נראה לי קצת מוקדם מדי לשאול אותו אם ומה מעוררת בו התכנית ביחס לעצמו. נדמה לי שזה עדיין לא די מנוסח אם כי כבר מתחיל לבעור בפנים...
מסוג הדברים שכנראה הייתי כותבת בקומונת ההורים למתבגרים לו היתה קמה ,אבל מכיון שפנו מעט מדי....אני מעלה את הדברים כאן.

 

[אבי351]

כל מה שאמרת חייכנית היקרה ורשמת פה את צריכה ג

גם להסביר לבנך שהוא כבר ילד גדול ומבין

 

[חייכנית2]

אבי יקר

הגורל של החיים...

עשה כך שמזדמן לי להכיר מתבגרים מאומצים שגדולים מהבן שלי.
מה שאני רואה בשטח הוא שהפגישה עם הנטישה ,אחרי הפגישה של הגיל הקטן ["למה היא לא יכלה לגדל..."] היא פגישה הרבה יותר טעונה.לפעמים בעוצמה של פצצה.
דווקא כי הילד או הילדה מבינים טוב יותר שויתרו ע ל י ה ם ,על כל הכוליות שלהם.
נכון,שיש פה להבין שלא ננטשה האישיות המיוחדת שהתפתחה רק אחר כך,אלא שננטש תינוק קטנטן ,לא בגלל תכונותיו אלא בגלל צרכיו שלא יכלו להתמלא על ידי היולדת מסיבות כאלה ואחרות,וכל תינוק אחר לו היה לה-היה לו בדיוק אותו גורל...אבל תבין שההבנה הזאת,הרציונאלית,לא באמת מסדרת אצלם את ה"מגירה בפנים" ולא באמת מהווה מענה "הרמטי"לתחושת הכאב.
אני יודעת שלא אוכל למנוע. אני יודעת שנוכחותי בתמונה היא חשובה.פשוט קשה לי עם זה שהתכנית הזאת אולי מקרבת תחושות שהיו יכולות להופיע רק מאוחר יותר. מצד שני נראה לי מלאכותי לסגור לו את מקלט הטלויזיה.הוא בכל זאת כבר קצת גדול...
אשמח אם יוכלו להגיב גם הורי מתבגרים.. [וכמובן גם הורי קטנים עם מחשבותיהם ]

 

[גילעד 63]

גיל ההתבגרות

הוא מטבעו מבולבל ומבלבל ולא רק את המתבגרים

כהורה לאחד בן 16 ולאחד שעומד להתחיל בקרוב את הגיל הזה, שניהם לא מאומצים, וכמאומץ בעצמי אני יכול לומר לך כמה דברים.
גיל ההתבגרות עמוס בענייני זהות ושייכות. מי אני? מי אני רוצה להיות? איפה אני נמצא ולאן אני שייך? לאן אני רוצה להשתייך? ויחד עם זה שיש להם המון מחשבות בגיל הזה, זה עדיין לא הופך את הגיל לרציונלי. המון אינפורמציה עם המון אפשרויות בתוך ערימה של תחושות ושינויים בלי סוף. מאד מאד מבלבל. מאד מאד טבעי וחשוב. חלק גדול מהמחשבות והתחושות קשורות לחשיבה על העתיד ומלאות בפנטזיות לכל מיני כיוונים.
למתבגר המאומץ יש את כל זה מעצם היותו מתבגר, פלוס ה"חבילה" של המאומץ.
יש לו שניים מכל דבר בנושא הזהות ושניים מכל דבר בנושא השייכות. תוסיפי על זה את "הבנת הויתור/נטישה 2" ותקבלי חבילה רצינית שהוא מתמודד איתה עכשיו.
מתבגרים לא באמת מבינים מה עובר עליהם ובגלל שהם עצמם לא מבינים, הם חווים לרוב שלא מבינים אותם. תוסיפי לזה את התחושה המאד נפוצה בקרב מאומצים בכלל מהגיל הזה והלאה של misunderstood יחד עם הקושי הגדול שיש להם להסביר לעצמם ובטח לאחרים מה עובר עליהם ותקבלי נער מלא במחשבות ותחושות כרימון עם קושי גדול לתמלל את זה באופן מובן ובטח שלא להורים שבשלב הזה הם חלק מהמערך שממנו הוא מנסה "להפריד" את עצמו ובו זמנית להשתייך אליו.
לנושא הסדרה, אני חושב אולי הפוך ממך. יכול להיות שהצפייה בסדרה הזו דווקא תציף את הדברים והם יהיו כל כך רגשיים וחזקים שהם פשוט ייצאו החוצה ואז יהיה אפשר לדבר עליהם.
אני באופן אישי עם המתבגר שלי נוקט בשיטה מאד ישירה. אני שואל אותו. החלפתי את השאלה "הכל בסדר?" בשאלה "מה קורה?". הרבה פעמים אני פשוט זורק רשת עם שאלה ישירה. לפעמים אני תופס משהו ולפעמים לא. דג שלא נתפס היום ייתפס מחר. אני מוצא את עצמי משתף אותו בכאילו דרך אגב מה שעבר עלי בגיל הזה ו"בודק" אם זה נופל על משהו אצלו. הרבה פעמים האפקט של "no kidding, me too" עושה ממש קסמים ופותח אותו לגמרי לזמן מה עד שהוא, כמו כל מתבגר, נסגר חזרה וחוזר לענייניו. עצם ההרגשה שיש לו מישהו שמבין אותו בתקופה שהוא מרגיש לא מבין ולא מובן, נותנת לו תחושת ביטחון בתוך כל הבלבול הזה. אין נושא שלא מדברים עליו, אין תחושה שנשפטת כטובה או רעה. פשוט גיל כזה שצריך לעבור אותו

אני אומר, שבי תראי איתו את הסדרה, תשאלי שאלות אפילו אם התשובות האפשריות מפחידות אותך, תחושות ומחשבות מקבלות צבעים אחרים כשהן בחוץ ומונחות על השולחן.

 

[ענבל40]

גיל ההתבגרות

הבת שלי לא מעוניינת לראות תוכניות בנושאים כאילו, זה מעמיס עליה מאוד. מאוד התחברתי למה שכתבת -

"מתבגרים לא באמת מבינים מה עובר עליהם ובגלל שהם עצמם לא מבינים, הם חווים לרוב שלא מבינים אותם. תוסיפי לזה את התחושה המאד נפוצה בקרב מאומצים בכלל מהגיל הזה והלאה של misunderstood יחד עם הקושי הגדול שיש להם להסביר לעצמם ובטח לאחרים מה עובר עליהם ותקבלי נער מלא במחשבות ותחושות כרימון עם קושי גדול לתמלל את זה באופן מובן ובטח שלא להורים שבשלב הזה הם חלק מהמערך שממנו הוא מנסה "להפריד" את עצמו ובו זמנית להשתייך אליו. "

היא בת 12, בשיא גיל ההתבגרות. התיאור כאן מאוד תואם למה שאני רואה בבית. המחשבות האינסופיות שכתבת עליהן בעבר נאמרות אצלנו בקול. בזמן האחרון היא מרבה להגיד: "את לא מבינה אותי, אף פעם לא הבנת. אף פעם לא תאהבי אותי, למה רצית להיות אימא, ילדים מכבידים על ההורים (...ואז הם נוטשים אותם?!), אני לא רוצה אתכם ועוד ועוד. יש ימים אחרים בהם היא אוהבת, מעריכה, משתפת פעולה, דואגת לחדר מסודר ומבקשת שנשים לה גבולות. יש ימים שהיא כועסת ומעוניינת לחיות ללא חוקים. אנחנו תמיד אומרים מילים טובות ואוהבות ומזכירים שאימצנו באהבה ותמיד נתמוך בה ונהיה איתה. אבל לפעמים אני מרגישה אובדת עצות, מפחדת בעצמי שהיא תלך לאיבוד.

האם תוכל מניסיונך (ואולי גם אחרים) לכוון אותנו?
תודה

 

[נגה לביא]

בינתיים,

רק אנו צופים, לפעמים, בתכניות פלמיות מקבילות. הן, דרך אגב, ממש מוקדשות לאימוץ ולחיפושים בינלומיים. אני מביטה בהם בעין בוגרת, וכמות המניפולציות שאני רואה היא עצומה. נקודת הזכות היא שההורים המאמצים בדרך כלל מעורבים בתכנית. לפעמים רק בליווי עד שדה התעופה, לפעמים ממש בנסיעה לפגישה. באותה הזדמנות, גם הותנים סיפורי רקע על המדינה, על המאכלים, על מנהגים. מעין תכנית המספקת מציצנות עם ערכים חינוכיים לקהל הרחב.

אני תוהה מה יהיה כשזיו תגדל מספיק לצפות בתכניות בערוצים הכלליים, ולא בעיקר בערוצי הילדים. כבר עכשיו היא צופה בתכניות טבע ומדע, שלא עניינו אותה בעבר, ולא רק בסרטים מצויירים. אז ברור שהיום הזה יגיע. אבל מה שגיליתי בינתיים הוא שאיני יכולה לגונן עליה, ואני חייבת לתת לה לצאת לעולם. אוריאל נוהג לטפטף לה בערך מהרגע הראשון שאם תרצה לצאת למסע שורשים בקזחסטן, אנו נעזור לה כמיטב יכולתנו. אנו תמיד מסייגים זאת בכך שאיננו יודעים האם נצליח למצוא מי ממשפחתה הביולוגית, אך מספרים שאת בית הילדים והמטפלות אשת הקשר תדע למצוא עבורנו, ואנו יודעים כיצד למצוא אותה. האם זה ירכך את ההתרגשות שתאחוז בה למראה מאומצים בוגרים פוגשים את משפחתם בדמעות בארץ המוצא? לא יודעת. התקווה היא שזה יגרום לכך שהיא תחלוק איתנו תובנות בנושא.

וכמו גלעד, אני חושבת שהצפת רגשות יכולה להיות טובה במקרה הזה. ההצפה גורמת לגלישה החוצה, וכך גם אם הילד שומר סערות לעצמו בגיל ההתבגרות, משהו מזה יגיע אלינו בכל זאת.

 

[חייכנית2]

גילעד,נגה....

ראשית תודה על ההתייחסויות שלכם.
שנית-גם אני בעד "לשים על השולחן". העניין הוא שגם "לשים על השולחן"יש צורך ב- timing נכון.
גלעד,יש הבדל בין גיל 10 ושלושה רבעים לבין גיל 16....
מרגישה שהבן שלי במן שלc שהכל מתחיל לבעבע אבל עדיין לא מקבל מילים, ואני חוששת שנתינת מילים על ידי כעת תהיה בוסר pre-mature.
סוג של מצב שבו כבר אין נסיגה אחורה וקשה להתקדם קדימה...

 

[גילעד 63]

יש לי בבית

גם דוגמית של זה בדיוק. הקטן בדיוק בגיל הזה.
אני מתכוון לנתינת מילים ברמת ההצעה. תמיד יותר ממילה אחת או שתיים כל פעם. כועס? מתוסכל? מבולבל? משהו מאלה נראה לך מתאים?
כמובן שזה רק השלב הראשון של תמלול תחושות וצריך להיות זהירים ולעבוד בתחושת טיימינג נכונה.
בשלב הזה הרדארים שלנו צריכים להיות ברגישות מלאה.

 

[משתפרת]

שייראה את התוכנית

את חוששת שהתוכנית תעיר דובים ישנים. תראי, הדובים כבר שם, ובגילו של בנך- אינני בטוחה שהם לגמרי ישנים. נראה לי שהם כבר התחילו להתעורר בעצמם, ומכאן מגיעה ההתעניינות המיוחדת שלו דווקא בתוכנית הזו.
אינני צריכה לספר לך על הנטיה להסתגרות ולמידור בגיל הזה. נראה לי שהתוכנית הזו יכולה להוות טריגר לשיחות, לפריצת ההסתגרות. יתרה מכך- דברים שיעדיף לא לומר בהקשר של עצמו- בנך אולי יהיה מסוגל לומר באופן עקיף כשיתבטא על המשתתפים בתוכנית. אני מאמינה שתהיי רגישה מספיק לקלוט את הכוונות שמאחורי המשפטים שיאמר.
כן, יש הרבה עריכה בתוכנית, התרגומים מיידיים, נראה שהדברים מתממשים במהירות ובאורח קסם. את חוששת מהתפתחות פנטזיות בגלל זה. אני חותמת לך (וכאשת מקצוע את יכולה לחתום על כך בעצמך) שיש לבנך פנטזיות. אולי על מי שהוליד אותו, אולי על הדרך בה הגיע לבית הילדים, אולי על איך ימצא את משפחתו הביולוגית ויתקבל בה... אולי... התוכנית אכן יכולה לכוון את הפנטזיות שלו לכוון המפגש עם האבודים, אך פנטזיות- ממילא יש לו...
כן, יש מקום לאיזה משפט שיבהיר לו שמדובר בסיפורים בודדים מבין מאות שצופית מקבלת מדי שבוע (שמעתי אותה אומרת משהו כזה בראיון בטלויזיה), ושגיבורי התוכנית עברו את גיל 18. מספיק לומר את המשפט פעם אחת בשקט, לא לטחון, כדי שהמתבגר שלך לא יחוש שאת מנסה לחסום.

 

[חייכנית2]

הקושי שלי הוא גם

בבוא היום לומר לו ש[בניגוד אליכם,לפי מה שסיפרת פה במשך השנים] אין לי בדיוק מה להציע לו בעניין מימוש הפנטזיה פרט לביקור בבית הילדים.
ותודה גם לך על הדברים הנבונים שכתבת.

 

[משתפרת]

ועוד מחשבה:

כפי שיתכן שבנך ידבר יותר בקלות על מה שהוא רואה בתוכנית (בזמן שלא ידבר על עצמו- בגלל ההסתגרות והמידור של גיל ההתבגרות)- כך גם לך יכול להיות נוח יותר להעביר מסרים דרך התוכנית. למשל- לומר מה דעתך על מצב מסויים שאתם רואים, ולהשאיר לבנך להוציא את המסקנה המתאימה עבור עצמו.

בתוכנית הם בד"כ יוצאים לחפש עם איזה שם, כלומר יש איזה מידע מינימלי. אני מניחה שמתישהו (ולדעתי לא בגילו הנוכחי, אלא אחרי שיאמר במפורש "כשאני אחפש..." "כשאני אמצא") תצטרכי לומר לו בעדינות שזו תהיה משימה מסובכת, (לא להגיד לו "לא תוכל" "אי אפשר") בגלל מיעוט הפרטים שבידיך.

 

[נגה לביא]

בעיניי

זאת הסיבה להתחיל בהתמודדות עכשיו. דווקא כדי להתמודד עם כך שלמרות שיש מי שמוצא את הצד הביולוגי האבוד, צריך גם קצוות כדי להתחיל לחפש אחריהם, ולנו אין קצוות שכאלו. הרעיון הוא שההתמודדות בעתיד תהיה קלה יותר, כי כבר עכשיו נודעו הקשיים היחסיים הגדולים מאוד.

 

[fatfat]

מסכימה אתך שאין למנוע מבנך את הצפייה בתוכנית

לדעתי מה שחשוב הוא כפי שאמרת גם ה- TIMING וזה כולל גם את התזמון של מועד הצפייה. השילוב של צפייה בנושא כזה רגיש עם השעה שלפני השינה נראית לי בעייתית כי ידוע שזו שעה ש"מועדת לפורענות" מבחינת הצפה במחשבות וברגשות. אני יודעת שזו שעת השידור ושעליה אין לנו שליטה. מה שאני הייתי עושה זה קובעת שעת שין בה עליו להיות במיטתו ולא משנה איזו תוכנית משודרת. כיום ניתן לצפות בתוכנית גם בכל מועד אחר - אם יש לכם כבלים עם ממיר מסוג של יס מקס או המקביל של הוט ניתן להקליט תוכניות. ואם לא אפשר לצפות בהן במחשב.

בנוסף חשוב מאוד שלא יצפה בתוכנית לבד. ותוך כדי צפייה (או במהלך הפרסומות) הייתי זורקת הערות לגבי מסרים שברצוני להעביר לו על התוכנית. דוגמא בתוכנית האחרונה האב היה שותף למסע של הבת לאיתור האם והאחות למחצה, אז הייתי אומרת משפטים כמו: כמה טוב שהיא שיתפה את אביה בתהליך, הוא ממש היה שם בשבילה ותמך בה... אתה רואה לאב לא היה רצון לפגוש את האם אבל הוא עשה זאת בשמחה בשביל הבת ועמד בכך כי זה היה מבחירתו... גם אני הייתי שמחה להיות שותפה למסע כזה אם וכאשר תחליט לעשותו וכו' וכך בעצם מעבירה לו מסרים לגבי זה שאפשר לשתף את ההורים במסע אחר חיפוש השורשים ושהם אפילו רוצים בכך ושה אפגע בהם.

באופן דומה הייתי זורקת הערות על הדברים שרואים כגון: ברור שהתוכנית מצונזרת וערוכה והרבה קטעים לא משודרים... רק בטלוויזיה אתה מגיע למשרד ממשלתי ומקבל מיד פרטים על האדם אותו הנך מחפש, במציאות זה לא כל כך פשוט, לא פעם זה דורש אישורים שונים שלא תמיד מקבלים וזה תהליך שלוקח זמן רב... אני שמה לב שבכל התוכניות ששודרו עד היום לא דובר על ילדים שאומצו ולכן יש להם יותר מידע ראשוני (כמו שם מדויק, גיל, מקום מגורים בעבר וכו' )על ההורה שמחפשים וזה מקל על האיתור... אני בטוחה שהיו גם הרבה מקרים בהם לא הצליחו לאתר את האדם שמחפשים אבל אותם לא משדרים כי זה לא יביא לרייטינג גבוה... ועוד.

הייתי מעלה גם את הדילמות המוסריות, מביעה את דעתי ושואלת אותו את דעתו לגביהן: למשל בכל תוכנית מחפשים אדם שלא יודע שמחפשים אחריו. תוך כדי מפזרים הרבה אינפורמציה אודותיו לסביבה שאולי לא יודעת את המידע הנ"ל. למשל רואים את צופית פונה לאנשים שונים ושואלת אותם אם מכירים את... ושהיא מחפשת אותו/ה עבור בתו/בנו... בתוכנית האחרונה זה ממש בלט שהיא יוצאת מהמשרד של רישום התושבים בעירייה עם דף ובו כל הפרטים על האם שנטשה ושיש בכך בעצם פגיעה בפרטיות.
או שבעצם לכל מטבע יש שני צדדים, לפעמים התמונה שמציג ההורה שנשאר עם הילד שונה מזו של ההורה שנטש... שלכל צד יש את האמת הסובייקטיבית שלו... שלפעמים מגלים פרטים לא טובים על האדם שמחפשים (למשל בתוכנית האחרונה האחות למחצה סיפרה על אלימות והתעללות קשה מצד האם)... שברוב המקרים ההורה שנטש לא חיפש אחר הילד ומה הידיעה עושה לילד וכו... וגם להדגיש שכל המחפשים היו בוגרים ויותר בשלים וכיוצא באלה.

 

[חייכנית2]

פאטפאט

מאד אהבתי לקרוא את הפירוט שלך,של הסוגיות האתיות בתכנית.מסכימה עם כל מה שהעלית.
ממש מביא למחשבה מה שכתבת....פירסום של תכונות שליליות על אדם מבלי שיש לו נגיעה לכך,שנתן רשותו...בכל זאת בקרדיטים כתוב גם שיש יעוץ משפטי לתכנית ואני מניחה שהם כיסו את עצמם מאפשרות של תביעות.

הבן שלי באמת ילד נבון לדעת כל סובביו,השאלה היא אם כל הדברים שפירטת מתאימים להעלאה לגילו,או שזה בכל זאת גיל צעיר מדי.
חוץ מזה....עם יד על הלב ,ממש לא הייתי רוצה לפמפם לו על אפשרות של מסע שורשים ו"אעזור לך" מטעמים שבדרך כלל לא מפורטים פה,אבל נחוו על ידי רבים מאיתנו שאימצו בחו"ל-העלות של מתן שירותים מיוחדים וזירוזם היא מן עלות בקשישית כזאת ,שמי יודע מהם גבולותיה...[פרטים ,כנראה אפשר לקבל גם מההפקה של התכנית של צופית,אבל היא לבטח מתוקצבת מהרבה קמפיינים פרסומיים...]

 

[חייכנית2]

זה בעצם כנראה די פשוט

להתגבר על הסוגיה הספיציפית הזאת
כנראה מגיעים עוד קודם אל ה"אבוד" ,מספרים לו שיש אפשרות שיפגוש את מי שנעזב/ננטש,עושים לו psycho education שבתוכו מוסבר שאך טבעי שבמשך השנים הננטש פיתח כלפי מי שעזב אותו רגשות אמביבלנטים-גם של כמיהה וגם של כעס,וכן שבהתאם לאופי של התכנית שכולל ביטוי רגשי יש אפשרות להציף את כל סוגי הרגשות....ואז מתנים את הפגישה המרגשת בחתימה שבה יש ויתור מראש על אפשרות של הגשת תביעה...

 

[fatfat]

חייכנית, האמת היא שכבר בכתיבת פירוט

הסוגיות שעולות מהתוכנית חשבתי שיש סוגיות שהוא אולי עדיין לא בשל לקלוט. מצד שני חשבתי שאיני מכירה באמת את בנך ולא יודעת מה מתאים לו ומה לו.
את לעומת זה כן מכירה. ואני בטוחה שתדעי לבחור את הסוגיות המתאימות לו ולמצבו היחודי. וכמובן שהרבה ממה שכתבתי הייתי מעבירה לו באופן חלקי, מעדנת את הניסוח, משנה חלק מהדברים אבל כן חשוב לדעתי להעביר לו את המסר שלא כל מה שראים בתוכנית זה מה שהיה, שהיו עוד דברים שצונזרו וגם שבתוכניות מדובר לא באנשים שאומצו אלא שהיה להם יותר פרטים ראשוניים על האדם שבחרו לחפש. זה יעזור לו (אני מקווה) לא לפתח את כל הציפיות והפנטזיות שאת פירטת.

ואגב גם אם רשמית יש להם לגיטימציה חוקית למשל לפרסם דברים שליליים על אותו אדם - מבחינה אתית אני לא בטוחה שזה נכון.

 

[יסמין@]

לדעתי,

את ממש לא צריכה לפמפם שום דבר. זו תוכנית TV שמעניינת אותו. תמשיכי לאפשר לו לצפות בה כמה שהוא רוצה. אם הוא ירצה - הוא כבר ידבר וישאל על הנושא. לדעתי, את לא צריכה להיות עם איזו אג'נדה כאן. שבי וצפי איתו. תני לו להעלות נושאים לשיחה אם בא לו. את יכולה להסתפק בהערה פה ושם, לא בהערות צפופות, לא בחפירות, לא בהתייחסות אישית אליו. הערה פה ושם, בדיוק במינון שאת עושה לגבי תוכניות אחרות. נראה לי שלא כדאי להשתמש בתוכנית כמקפצה לשיחות אישיות על כל הנושאים האישיים.

ולגבי הפנטזיות שלו... יקירתי, בנך גדל ומתפתח ואת צריכה להתחיל להפנים שלא תמיד הוא יאפשר לך הצצה לעולמו הפנימי. שהוא יתחיל לשמור יותר על הפרטיות ועל הנפרדות שלו. זה חלק מתהליך ההתבגרות. הכי חשוב שהוא ידע שאת תמיד שם עבורו, ושאת פנויה ונוכחת ושאת מוכנה להקשיב, ושאין לך אג'נדה שאת רוצה "להנחיל" לו, אלא את מוכנה לאפשר לו להתבטא על הנושאים שמעניינים אותו ובדרך ובסגנון שמתאימים לו.

 

[יסמין@]

וכתבת שבתוכנית

לא מדובר באנשים שאומצו. אז אולי הוא בכלל לא מקשר את מה שמסופר בתוכנית לסיפור האישי שלו?
האם את קישרת בין התוכנית לבינו? אם עדיין לא עשית זאת, נראה לי עדיף שגם לא תעשי זאת. תני לו לזרום בקצב שלו.
ועוד נקודה לגבי הפנטזיות שעשויות להיות לו - עוד דבר בקשר לגיל ההתבגרות וגם אחריו: לא כדאי לנסות לשמור על שליטה משום שזה בלתי אפשרי... עולם הפנטזיות שלו הוא בדיוק זה: שלו. ואין להורים שום שליטה (וטוב שכך) בתחום זה. ולא כדאי להעלות תכנים לפני הזמן, תכנים שאולי מעניינים את ההורים כבוגרים ולא תמיד את הילדים/ות.
בקיצור, שיצפה בתוכנית, שיחווה מה שיחווה, שיפנטז מה שיפטנז, ושישתף אותך במה שיבחר - ולדעתי, כדאי לך לנסות לא להרגיש מאוימת, ולא להגן על איזו אג'נדה. והעיקר לא לפחד כלל

 

[חייכנית2]

זה לא ממש מדוייק שהם לא עוסקים במאומצים

היתה מישהי שאומצה והובאה לארץ,ככל הנראה האימוץ לא עלה יפה ונמסרה שוב לפנימיה כאן . בהגיע גיל בוגרת נסעה למצוא את בית הילדים שבו גדלה באוקראינה או רוסיה.-אם ראית-היתה שם מטפלת מסויימת שהתנהגה אליה באנושיות,[אותה נסעה בעצם לפגוש]השאר זכורות לה כבדיוק ההפך.
אני לא בטוחה שאני זוכרת את הפרטים נכונה אבל הנסיעה לחפש את המטפלת שהיתה כאמא- זכורה לי היטב.
כך שבתכנית נוסעים למצוא כל מיני קרובים,וזה משהו שעשוי לטעת תקוות.
אני מפחדת על העיתוי המוקדם מדי. אבל לא אמנע ממנו את התכנית. ותמיד גם אני ביחד איתו צופה,ולא רק בגללו. התכנית,אפילו שבולטת בה מסחטת הדמעות והדרמה והיא לא חפה מצורך
לרייטינג-היא עדיין מרתקת ביותר.
בעצם רציתי למצוא מכם חיזוק,וקיבלתי אותו. אכן-העיקר לא לפחד כלל. ת ו ד ה. אם יש תגובות נוספות גם של אמהות לקטנטנים שחושבות כבר עתיד.....אשמח לקרוא גם אתכן!

 

[נוני 75]

חייכנית יקרה -אני צופה בתוכנית

מכורה לה האמת. האפרוח עוד קטן והשאלה שהעלת הזכירה לי עד כמה עוד אפשר לגונן עליה כשהם קטנים
לגבי התוכנית -אני ואת יודעות שיש עריכה, שיש סיפורים שלא מסתיימים טוב ולא נכנסים לפרק, פאאפט העלתה נקודות על אתיות ומוסר שלא חשבתי עליהן כמו לקבל מידע על אם ביולוגיות מבלי שנשאלה ,או לרוץ עם התמונה שלה ברחוב, ולשאול שכנים.הכול פרוץ בשם החיפוש (והריטינג)
אני זוכרת את המקרה של הנערה שאומצה לא צלח וחזרה לבית הילדים ברוסיה.
אני רוצה להאמין שתוכניות כאלה הבן שלי (ושלך) יראה ממקום של -אני עם אמא שלי. ויחד אנחנו צופים בתוכנית והיא פנויה לשאלותי .חשוב יהיה לי לראות איתו יחד. ולהסביר לו גם על מאחורי הקלעים.
והעיקר לא לפחד כלל היא סיסמה נכונה לכל שלב בגידול. מאמצת לעצמי מיד !!!