פתאום
פתאום אני מגלה ברגעים של כאב, בלבול ואפטיה. דברים חדשים. שרק עכשיו התפניתי להתבונן בהם. הם היו כאן תמיד. פתאום שמתי לב, שכשרע לי אני ישר מרימה טלפון לחברים שלי. ולמה? כדי שהם יעזרו לי. האמת היא שזה כדי שהם יעזרו לי לברוח מעצמי. כי עצם זה שאני מתקשרת אליהם אומר שאני נמנעת מלהיות לבד עם עצמי. עכשיו רע לי. לא רע לי אבל אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני מסתכלת על חברה, שאני מרגישה שלא משתפת איתי פעולה כבר כמה חודשים, ושואלת את עצמי, למה אני עושה את זה? למה אני עדיין ממשיכה להתקשר, לנסות, ליזום... בעיקר ואפילו שאני מרגישה שזה רק עושה לי רע. ולמה ככל שזה עושה לי רע אני רודפת אחריה יותר? התשובה ברורה- אני לא מעריכה את עצמי מספיק, לא אוהבת את עצמי מספיק ובעיקר מנסה למכור את עצמי. בין אם היא מעוניינת בקשר ובין אם לא, רק עכשיו אני מבינה, מעכלת שמי שאוהב אותי ורוצה אותי כפי שאני אז הוא זוכה, מי שלא לא. וכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה להכרה הערכה, קבלה זה פשוט כי אני לא מוצאת את זה בעצמי? ודי לתרץ את הכל באמא, אמא הייתה, עשתה טעויות. אמא רק הדגישה בפני דברים שאני לא אוהבת בעצמי, איך אני אגיב לכך כל פעם מחדש זאת בחירה שלי. כל רגע ורגע מחיי תלוי ונתון בידיי, בבחירה שלי. איך אני בוחרת לחוות לראות לחיות ולהיות את זה. אז אני בוחרת להפסיק למכור את עצמי ולנסות להתקבל בעיני אחרים. אני בוחרת לאהוב את עצמי על כך שאני אולי שנים בתחום המיסטיקה ורק עכשיו פועלת על פי היסודות הכי בסיסיים שלה. מקבלת את עצמי על ההתעוררות שלי. בוחרת, לקבל את עצמי על פגמיי, ויתרונותיי, לפני כולם. בוחרת לשוב ולהיות עם עצמי, בעיקר ואפילו ברגעים שאין לי כוח יותר. אני בוחרת, שוב ושוב, כל רגע מחדש, להיות עם עצמי, מרוכזת ברגע עצמו, אפילו שרוב הזמן אני משחזרת רגעים אחרים, ולהיות גם מרוכזת באחרים, לקבל אותי כפי שאני, האהבה כבר תגיע, ולתת לעצמי להיות. אני יודעת שהמסע שלי הוא אינסופי, אני יודעת שרבים עוד עומדים להיכנס לתוך חיי בגלגולי הנוכחי. אני יודעת שבתקופה האחרונה למדתי מחדש לראות ולזהות את הפלא שבמובן מאליו, את האהבה סביבי. אף שיש לי המון רגעים שנמאס לי ואני שוב מעלימה עין, כמו רבים אחרים, אני גאה בעצמי שאני בכל זאת לא שוכחת לראות. כי להפסיק לראות זה ממש קל. הכי אני גאה בעצמי שאני לא מוותרת לעצמי. אני אני. ואני בסדר. למרות ואפילו. שאני יכולה תמיד להיות יותר טובה, כלפי עצמי וכלפי כולם. לתת לעצמי. ולתת לכולם. לתת להם להיות הם. לתת להם להיות לי. עוד מכתב מהלב. אם זה נגע בכם איפשהו, אז אני שמחה, אם לא, אז סתם קראתם מכתב חביב על ילדה, כמו כולם שמחפשת כל הזמן איך להתקדם הלאה במסע החיים הקסום. מגע הקסם
פתאום אני מגלה ברגעים של כאב, בלבול ואפטיה. דברים חדשים. שרק עכשיו התפניתי להתבונן בהם. הם היו כאן תמיד. פתאום שמתי לב, שכשרע לי אני ישר מרימה טלפון לחברים שלי. ולמה? כדי שהם יעזרו לי. האמת היא שזה כדי שהם יעזרו לי לברוח מעצמי. כי עצם זה שאני מתקשרת אליהם אומר שאני נמנעת מלהיות לבד עם עצמי. עכשיו רע לי. לא רע לי אבל אני יודעת שמשהו לא בסדר. אני מסתכלת על חברה, שאני מרגישה שלא משתפת איתי פעולה כבר כמה חודשים, ושואלת את עצמי, למה אני עושה את זה? למה אני עדיין ממשיכה להתקשר, לנסות, ליזום... בעיקר ואפילו שאני מרגישה שזה רק עושה לי רע. ולמה ככל שזה עושה לי רע אני רודפת אחריה יותר? התשובה ברורה- אני לא מעריכה את עצמי מספיק, לא אוהבת את עצמי מספיק ובעיקר מנסה למכור את עצמי. בין אם היא מעוניינת בקשר ובין אם לא, רק עכשיו אני מבינה, מעכלת שמי שאוהב אותי ורוצה אותי כפי שאני אז הוא זוכה, מי שלא לא. וכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה להכרה הערכה, קבלה זה פשוט כי אני לא מוצאת את זה בעצמי? ודי לתרץ את הכל באמא, אמא הייתה, עשתה טעויות. אמא רק הדגישה בפני דברים שאני לא אוהבת בעצמי, איך אני אגיב לכך כל פעם מחדש זאת בחירה שלי. כל רגע ורגע מחיי תלוי ונתון בידיי, בבחירה שלי. איך אני בוחרת לחוות לראות לחיות ולהיות את זה. אז אני בוחרת להפסיק למכור את עצמי ולנסות להתקבל בעיני אחרים. אני בוחרת לאהוב את עצמי על כך שאני אולי שנים בתחום המיסטיקה ורק עכשיו פועלת על פי היסודות הכי בסיסיים שלה. מקבלת את עצמי על ההתעוררות שלי. בוחרת, לקבל את עצמי על פגמיי, ויתרונותיי, לפני כולם. בוחרת לשוב ולהיות עם עצמי, בעיקר ואפילו ברגעים שאין לי כוח יותר. אני בוחרת, שוב ושוב, כל רגע מחדש, להיות עם עצמי, מרוכזת ברגע עצמו, אפילו שרוב הזמן אני משחזרת רגעים אחרים, ולהיות גם מרוכזת באחרים, לקבל אותי כפי שאני, האהבה כבר תגיע, ולתת לעצמי להיות. אני יודעת שהמסע שלי הוא אינסופי, אני יודעת שרבים עוד עומדים להיכנס לתוך חיי בגלגולי הנוכחי. אני יודעת שבתקופה האחרונה למדתי מחדש לראות ולזהות את הפלא שבמובן מאליו, את האהבה סביבי. אף שיש לי המון רגעים שנמאס לי ואני שוב מעלימה עין, כמו רבים אחרים, אני גאה בעצמי שאני בכל זאת לא שוכחת לראות. כי להפסיק לראות זה ממש קל. הכי אני גאה בעצמי שאני לא מוותרת לעצמי. אני אני. ואני בסדר. למרות ואפילו. שאני יכולה תמיד להיות יותר טובה, כלפי עצמי וכלפי כולם. לתת לעצמי. ולתת לכולם. לתת להם להיות הם. לתת להם להיות לי. עוד מכתב מהלב. אם זה נגע בכם איפשהו, אז אני שמחה, אם לא, אז סתם קראתם מכתב חביב על ילדה, כמו כולם שמחפשת כל הזמן איך להתקדם הלאה במסע החיים הקסום. מגע הקסם
