פתאום
אתרי החדשות הישראלים היו מלאים בכתבות על האסון. "משפחה נמחקה" "רחל מבכה על בניה". כותרות שמנסות לזעזע. רפרפתי בעיניים בלי להתרכז (אני לא אוהב לקרוא על אסונות) ופתאום קלטתי שהבית בתמונה מוכר לי. הסתכלתי שוב. עברתי לאתר אחר, לבדוק גם שם. לא היה מקום לטעות. זה הבית שלה.
קראתי מחדש את כל הכתבות והפעם התמקדתי בפרטים.
זו המשפחה שלה.
היא נשארה לבד.
רעדתי בכל הגוף. זה באשמתי? כל הרצונות שלי הזיזו משהו בעולם?
היא נשארה לבד. פתאום.
בבת אחת התנערתי, טלפנתי לסוכן הנסיעות והזמנתי כרטיס חזרה.
אני לא יודע אם היא רוצה אותי, אבל אני רוצה אותה. כל כך רוצה אותה.
מחשבה רדפה מחשבה;
כל הפעמים בהן צעדנו בשביל החיים במקביל, בלי להיפגש.
כל נקודות ההשקה שחמקו מאיתנו.
הפגישה ההיא, הראשונה. המפץ הגדול.
הימים שחלפו מאז, הפגישות שבאו אח"כ. תמימות ופשוטות מעל פני השטח כשאצלי הכל מבעבע ורותח מבפנים.
הלילות הארוכים.
המחשבות, הלבטים.
ההבנה שזה חסר סיכוי.
המאבק הנפשי.
הכניעה.
הנסיעה למרחקים.
הגעגועים.
התכתובות הללו בדוא"ל. תיקיה גדושה, הודעות מתוקות שאני כבר יודע בעל פה מרוב שחזרתי וקראתי שוב ושוב.
מה היא תגיד כשתראה אותי? ומה אומר אני? מה יקרה לנו?
הסוכן חזר אליי. אין כרטיסים בקרוב. יבשת מרגיזה, מנותקת ורחוקה. עד עכשיו זה התאים לי אבל אני צריך לחזור לארץ במהירות והסחבת הזו מוציאה אותי מדעתי.
בעוד יומיים, הוא אומר.
כל כך הרבה דברים יכולים לקרות ביומיים!
אני יושב מול מסך המחשב, מנסה לכתוב לה משהו, להתייחס לאסון, ולא מצליח.
היא בטח בסערת רגשות מטורפת.
איך מרגישה אשה שאבדה את כל עולמה?
אני רוצה להיות שם בשבילה. אני חייב!
ומה אם היא בכלל לא רוצה אותי שם?
קולגה לעבודה שהפך לידיד ואז נעלם.
מה לה ולי?
הרי מעולם לא סיפרתי לה מה אני באמת מרגיש.
כמה אני מבוהל מעצמי כשאנחנו יושבים יחד.
כמה איפוק נדרש לי.
אבל...
אני יודע שגם היא מרגישה משהו.
אני יודע.
התרחקתי גם למענה, שלא תסכן את עולמה.
ועכשיו, עכשיו אני חייב לחזור. לחבור אליה.
עוד טלפון לסוכן. שימצא דרך! אני מוכן להחליף גם ארבעה מטוסים אם בסופו של דבר זה יוביל אותי אליה.
במטוס.
לא הצלחתי ליצור איתה קשר.
היא בכלל לא יודעת שאני בדרך.
גם אמא שלי לא יודעת. לא ספרתי לאף אחד.
נתב"ג.
מזל שלא הבאתי מזוודה ואני יכול לצאת במהירות.
רכב.
הכבישים נפרשים לפני.
אני עיוור לדרך
נוסע
אליה.
מודעות האבל מורות לי את הדרך.
הבית
הדלת פתוחה
המון אנשים
תקשורת
איפה היא???
מורים לי על חדר קטן, דלת סגורה
אני נוקש בעדינות
אתרי החדשות הישראלים היו מלאים בכתבות על האסון. "משפחה נמחקה" "רחל מבכה על בניה". כותרות שמנסות לזעזע. רפרפתי בעיניים בלי להתרכז (אני לא אוהב לקרוא על אסונות) ופתאום קלטתי שהבית בתמונה מוכר לי. הסתכלתי שוב. עברתי לאתר אחר, לבדוק גם שם. לא היה מקום לטעות. זה הבית שלה.
קראתי מחדש את כל הכתבות והפעם התמקדתי בפרטים.
זו המשפחה שלה.
היא נשארה לבד.
רעדתי בכל הגוף. זה באשמתי? כל הרצונות שלי הזיזו משהו בעולם?
היא נשארה לבד. פתאום.
בבת אחת התנערתי, טלפנתי לסוכן הנסיעות והזמנתי כרטיס חזרה.
אני לא יודע אם היא רוצה אותי, אבל אני רוצה אותה. כל כך רוצה אותה.
מחשבה רדפה מחשבה;
כל הפעמים בהן צעדנו בשביל החיים במקביל, בלי להיפגש.
כל נקודות ההשקה שחמקו מאיתנו.
הפגישה ההיא, הראשונה. המפץ הגדול.
הימים שחלפו מאז, הפגישות שבאו אח"כ. תמימות ופשוטות מעל פני השטח כשאצלי הכל מבעבע ורותח מבפנים.
הלילות הארוכים.
המחשבות, הלבטים.
ההבנה שזה חסר סיכוי.
המאבק הנפשי.
הכניעה.
הנסיעה למרחקים.
הגעגועים.
התכתובות הללו בדוא"ל. תיקיה גדושה, הודעות מתוקות שאני כבר יודע בעל פה מרוב שחזרתי וקראתי שוב ושוב.
מה היא תגיד כשתראה אותי? ומה אומר אני? מה יקרה לנו?
הסוכן חזר אליי. אין כרטיסים בקרוב. יבשת מרגיזה, מנותקת ורחוקה. עד עכשיו זה התאים לי אבל אני צריך לחזור לארץ במהירות והסחבת הזו מוציאה אותי מדעתי.
בעוד יומיים, הוא אומר.
כל כך הרבה דברים יכולים לקרות ביומיים!
אני יושב מול מסך המחשב, מנסה לכתוב לה משהו, להתייחס לאסון, ולא מצליח.
היא בטח בסערת רגשות מטורפת.
איך מרגישה אשה שאבדה את כל עולמה?
אני רוצה להיות שם בשבילה. אני חייב!
ומה אם היא בכלל לא רוצה אותי שם?
קולגה לעבודה שהפך לידיד ואז נעלם.
מה לה ולי?
הרי מעולם לא סיפרתי לה מה אני באמת מרגיש.
כמה אני מבוהל מעצמי כשאנחנו יושבים יחד.
כמה איפוק נדרש לי.
אבל...
אני יודע שגם היא מרגישה משהו.
אני יודע.
התרחקתי גם למענה, שלא תסכן את עולמה.
ועכשיו, עכשיו אני חייב לחזור. לחבור אליה.
עוד טלפון לסוכן. שימצא דרך! אני מוכן להחליף גם ארבעה מטוסים אם בסופו של דבר זה יוביל אותי אליה.
במטוס.
לא הצלחתי ליצור איתה קשר.
היא בכלל לא יודעת שאני בדרך.
גם אמא שלי לא יודעת. לא ספרתי לאף אחד.
נתב"ג.
מזל שלא הבאתי מזוודה ואני יכול לצאת במהירות.
רכב.
הכבישים נפרשים לפני.
אני עיוור לדרך
נוסע
אליה.
מודעות האבל מורות לי את הדרך.
הבית
הדלת פתוחה
המון אנשים
תקשורת
איפה היא???
מורים לי על חדר קטן, דלת סגורה
אני נוקש בעדינות
