פתאום זה קורה.
פתאום זה קורה.
אחרי שמיחדלתי (מלשון מחדל
) את כל ענייני הטופסולוגיה והבדיקות המיוחדות שנדרשו ממני (לקחו איתי לדעתי כמקרה מבחן, עושים עלי מחקר או משהו, לא רגילה לכזו קפדנות דייקנות ותשומת לב מצד אחד הרופאים החביבים של איכילוב) פתאום היום הייתי שם, יש את כל הבדיקות, בצהריים התקשרו שטופס 127 מחכה בקופה, ולי נותר רק לבלוע ארגסט וקדימה לשדה הקרב. *אחרי שחמקתי מסי טי מוח (?!) אמרתי לכן שהרופא מאוד קפדן? הפרולקטין היה קצת גבוה (טוב נו, עם יונקת פה ושם..) הצלחתי איכשהו להסביר לו שההנקה עדיין קרובה, ולכן הפרולקטים הקצת גבוה נורמלי... מחר אני צריכה לקחת את התרופות. פתאום האפשרות להריון יותר קרובה (מה לעשות, אני מאמינה שהריון יבוא רק מIVF.. ) ופתאום ההיפרסטימלציה האיומה מנקרת בזיכרון, והמריבות עם האיש, והמצברוח הקודר ומשטר האימים של הזריקות והבדיקות, מאה אומר לכם- לא ששה לכל זאת. בלשון המעטה. אבל, אף על פי כן, נוע תנוע, וברגע שאסיים את האנטיביוטיקה (הפעם יד הרופא הקפדן לא במעל
) אני יוצאת לדרך, והפעם ברצינות.
פתאום זה קורה.
אחרי שמיחדלתי (מלשון מחדל