פתאום זה נפל עליי...

[סופת רעמים]

פתאום זה נפל עליי...

אני חושבת שאפילו כבר השלמתי עם זה שהוא לא יהיה חלק מהחיים שלי... שהאהבה שלנו נגמרה... שלא תהיה עוד... עם כל הכאב, אני באמת חושבת שהשלמתי עם זה. אבל היום זה נפל עליי פתאום... ערב סוכות ואפילו לא ידעתי... הוא לא יהיה שם כדי לבנות לה סוכה... הוא לא יהיה שם כדי לעזור לה בשיעורי בית... הוא לא יהיה שם כדי ללמד אותה על מהות החיים... והוא אדם כזה מדהים... אבא כזה טוב... יש לו כל כך הרבה מה לתת לה... אבל הוא לא יהיה שם כדי לתת לה את זה... ואני לא יודעת אם אני יכולה להיות מספיק טובה כדי להיות גם אמא וגם אבא... ואני לא יודעת אם אני יכולה להכנס לנעליים הכל כך גדולות שלו, ולהיות תחליף לכל מה שהוא לא ייתן לה. ואני לא יודעת אם אני יכולה להיות מספיק טובה לבד... אם אני יכולה לתת לה את כל מה שהיא צריכה... אם אני אהיה מספיק חזקה ומספיק חכמה... אם אני אהיא אמא טובה מספיק... הוא לא יהיה שם כדי להקריא לה סיפור בשבת בבוקר... כדי לעשות לה חביתה של אבא... הוא לא יהיה שם כדי שהיא תתכרבל איתו בשמיכה בחורף... הוא לא יהיה שם כדי לתת לה קצת מהחכמה שלו... קצת מהחום ומהרגישות שלו... מהשכל הישר שלו... מהחשיבה שלו... אני אסתכל בה יום יום ואראה אותו... אבל כל השאר יהיה אני ורק אני... אני אסתכל בעיניים שלו אבל חוץ מזה לא יהיה לה שום דבר ממנו... ומי אומר לי שאני אהיה מספיק טובה? איך אני אדע שאני נותנת לה מספיק? שאני אדע לענות על כל השאלות? שאני אגדל אותה להיות אדם טוב ורגיש ואוהב? ואיך, איך אני אמלא לה את החלל שאני מביאה אותה אליו, חלל של אבא מדהים שלא יהיה בחיים שלה? איך? כי באמת באמת שעם האובדן האישי שלי כבר השלמתי... אני יודעת שהוא ילווה אותי עוד שנים אבל באמת שהשלמתי... אבל מעולם לא עלה בדעתי עד היום, שגם היא תצטרך לחיות עם האובדן הזה... שאל תוכו אני מביאה אותה... איזה עוול אני עושה לה, לילדה שלי? אני צריכה להיות ממש superwoman כדי לעשות את זה כמו שצריך... ומה אם לא אהיה? ואני בכלל לא מדברת על נתינה חומרית... אני מדברת על נתינה רגשית, נפשית... כשאצטרך לשבת עם הילדה שלי ולספר לה על איזה אםד מדהים אבא שלה היה, ולדעת כמה הוא יכול היה לתת לה ולדעת שאני החלטתי להביא אותה לעולם בידיעה שהוא לא ייתן לה... בידיעה שאני מונעת את זה ממנה... הוא אבא כזה מדהים, כזה טוב... יודע לתת ויודע לתמוך ויודע מתי להתעקש ומתי לא... ואני לא יודעת איך אני אמלא את החלל הזה, לא יודעת אם אני יכולה בכלל, להיות גם אמא וגם אבא, להיות את כל הדברים שהוא לא יהיה בשבילה... איך? שיהיה חג שמח לכולכם...

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

גם זה יעבור, ה´העצמה´ הזאת שאת

עושה לו. נהדר ככל שיהיה ה וא עשה החלטה לא להיות בחייה וכל מה שקורה וכל מה שנובע מזה, קשור לקשר שלה איתו את אימא שלה. ואת אוהבת אותה עד השמים ונכון, הוא לא יבנה לה סוכה - את תבני והוא לא יעזור בשעורי בית - את תעזרי וזה לא שאת אבאאימא את ´רק´ אימא במשרה מלאה + מפרנסת + המנקה, המבשלת וגם שר בידור (לפעמים) לא את עושה לילדה עוול, זה עליו!!! את תתני לה מה שאת יכולה וזה לא רק מספיק, זה הרבה!! את לא צריכה להיות סופרוומן, רק אישה, בן אדם בשר ודם וחשוב שלא תספרי לה שהוא סופרמן, כי הוא לא!!! הוא גבר, אחד מיני רבים, ששפך את זרעו ולא לקח על זה אחריות מהמקום שאת נמנצאת בו - זה כואב מהמקום של ילדתך, זוהי הזנחה!!! הוא רחוק מלהיות "והוא אדם כזה מדהים... אבא כזה טוב... יש לו כל כך הרבה מה לתת לה..." כי בשורה התחתונה, שוב ציטוט מדבריך: "אבל הוא לא יהיה שם כדי לתת לה את זה... " אני שומעת סתירה בין שני חלקי המשפט אני מקווה שעכשיו, גם את שומעת אותה. סופה יקרה, את נהדרת!! את טובה!!! יותר מ´מספיק´!! הבת שלך תקבל את כל מה שהיא צריכה, ועוד קצת... כי את תהיי שם בשבילה.

ויהיו לך רגעים קשים, כמו שיש לכולנו, בהם זה "פתאום ייפול עליך..." שאין לך זמן, או סבלנות או כסף כדי לתת מספיק. וכמו שפתחתי את תשובתי אליך: "גם זה יעבור..." שולחת לך

-ים אין ספור כדי שיעבור מהר

 

[סופת רעמים]

נאוה תודה

רק עכשיו עליתי למעלה למחשב מארוחת ערב חג מאולתרת של הרגע האחרון שארגנתי כאן בעקבות ההרגשה שתיארתי בהודעה... וראיתי את תגובתך. אז קודם כל תודה על העידוד והבעת האמון. מדי פעם זה קורה לי שאני מאבדת אמון בעצמי וביכולתי לתת לילדה הזאת הכל, וביכולתי להמשיך בחיי חזקה ולא להישבר כליל עקב הפרידה הזאת. אבל לצערי מה שאת קוראת לו העצמה שלו, רובו אמת אובייקטיבית, וגם אם יום אחד כבר לא אוהב אותו יותר (זה אי פעם יקרה??), זה תמיד יישאר שם. כי יש סיבה לזה שאהבתי אותו כל כך. יש כל כך הרבה דברים שאובייקטיבית אני יודעת שאילו המצב היה שונה... הוא היה אבא מדהים לילדה הזאת, כמו שהוא אבא מדהים לילדיו האחרים. נכון, לטעמי ולדעתי הוא עשה את הבחירה הלא נכונה והקלה בהחלטתו שלא להיות מעורב, אבל סיבותיו שמורות עימו ומצבו לא פשוט ועליי לנסות ולהבין כמיטב יכולתי כדי שיום אחד אוכל להסביר לילדתי למה אבא החליט שלא להיות אבא שלה. והלוואי, אני רק מאחלת לה ולי שאוכל להבין, שאמשיך לאהוב ושלא אהפוך כועסת או ממורמרת, כדי שאוכל להסביר לה שאבא היה אדם טוב ואוהב שהנסיבות לקחו אותו מאיתנו, על אף שהוא רק אדם ולא סופרמן, שעשה טעויות כמו כולנו אבל לא מתוך רוע ולא מתוך הבנה שהוא נוטש. גם לי יש ימים שאני רואה אותו בתור אגואיסט מוחלט חסר רגשות, חסר אחריות ושפל, אבל במרבית הימים אני מאוד משתדלת שלא לתת לרגשות האלה מקום בתוכי, כיוון שאני חייבת לילדה שלי להביא אותה אל עולם שבו אמא שלה עדיין מאמינה באנשים, עדיין מאמינה באהבה, כי רק אם אני אבין, ואם אני אאמין, גם היא תוכל. ובימים שאני רואה אותו ככזה, אדם קטן, חלש, שפל, אולי קל לי יותר להתמודד עם האובדן אבל אז אני מוכרחה להודות בפני עצמי שאהבת חיי, האדם שעליו סמכתי יותר מכל אחד, שהאמנתי בכל לבי ונפשי להצהרות האהבה שלו, זה שנתתי לו את לבי על מגש, אינו אלא אשלייה. ואם אאלץ את עצמי להודות בכך הרי שאיבדתי את אמוני באדם ובעולם ואיזו אמא ודוגמא אני יכולה להיות. ולכן אני מעדיפה לנסות, על אף הכאב הנורא שזה גורם לי, ולזכור אותו כמי שאהבתי. כאותו גבר נפלא, אדם טוב, אבא מדהים, ולהכיר בכך שהוא רק אדם ונסיבות קשות הביאוהו לבחירה שהיא בעיניי שגויה. ואת זה אני רוצה שהילדה שלי תדע על אבא שלה. לא מרמור, לא כעס, לא נטישה. רק הבנה ואהבה ואמון בעולם. כי זה הנכס הכי גדול שאני יכולה לתת לה, האהבה שלי. זה הדבר הכי גדול שיש לי בעולם הזה, היכולת שלי לאהוב, היכולת שלי לתת, ואני אלחם בכל כוחי כדי לשמור עליה, כדי לא לאבד את אמוני בעולם, כדי לא לתת לו להרוס את היכולת שלי לאהוב ולהעניק. מקווה שהבנת משהו מכל הבלגן הזה... אני עצמי עדיין מנסה להבין. בכל אופן שוב תודה על הכל וחג שמח.

 

[רק אביגיל]

מסתבר

שזה לא משנה אם הוא נוטש בגיל מינוס חצי או חמש וחצי. זה מדהים איך אותו בנאדם שעדיין נשאר מדהים בעיני , בעינייך , מהווה דמות אב אחרת לכל מיני סוגי ילדים שלו. אמא שלי לא מפסיקה לאמר לי - מתי כבר תקלטי שהאוצר המדהים הפרטי שלך מהווה בשבילו ילד סוג ב´? אני לא מוכנה. לא יכולה. אני לא קולטת. כל התמרורים שם , אבל הם בטח לא בשבילי. כבר שלש שנים אני לא רואה תמרורים. סופה. אין לי מילים אחרות. לקחת לי את כולן.

 

[העקשנית]

אבא../images/Emo150.gif../images/Emo128.gif

ה"אבא" של הבת שלי-לא רואה בה בכלל בת שלו, בשום מובן-חוץ מתרומת הזרע שלו. הוא ניסה לשחק אותה כאילו אבא-כדי לשלוט בי -דרכה. אבל-זהו זה. נגמר. ההצגה נגמרה. מבחינתי-הוא לא אבא שלה וזהו. אי אפשר להיות אבא של רגע-כשמתחשק לך. וכשלא-אז להעלם, לברוח, לאמר-אין לי זמן, לבוא וללכת מתי שמתחשק לך. במצב כזה עדיף-ללא אבא בכלל. ולא-הוא בכלל לא כזה אבא נהדר-לאף אחד מילדיו. אין כזה דבר בעייני. לדעתי-אתן פשוט מפנטזות עליהם כעל כאלו. מי אמר לכן? היתן שם? הייתן ילדות שלו? הייתן אשתו? חייתן איתו?ומה עם הזמן שהוא היה אתכן והחסיר מילדיו? גם אז הוא היה כזה אבא טוב? כשהיה אתכן בחו"ל ובכל מיני מקומות אחרים? על חשבונם? הכל-בראש שלכן, בדמיון, בפנטזיות שהמצאתן לכן. אבא טוב-לא יזניח אף אחד מילדיו. אין ילד סוג א´ וילד סוג ב´-עובדה שיש אבות שמאמצים ילדים לא שלהם. ילד הוא ילד, ולא משנה מי ילד אותו. לכן-כשאני קוראת את הדברים האלו-אני חושבת שגם ה"אהבה" שלכן לאותם "אבות"-היא פשוט אהבה שנמצאת בראש שלכן-בפנטזיות שלכן, ושאותם "אבות" הצליחו להערים עליכן ולנצל את תמימותכן הרבה, ולא התכוונו מעולםםםםםם-להיות שם באמת אתכן ובשבילכן ובשביל הילד/ה שלכן. הכל היה בדמיון. והמציאות-פשוט טופחת על הפנים. והאשליות מתנפצות. מוטב לא לקוות -לחשוב שאין אבא וזהו! לבת שלי אני עושה הכל לבד. לא צריכה אותו בשביל כלום. לא יכולה ולא רוצה להיות גם אבא שלה. בניתי לנו סוכה לבד. אני שם בשבילה כאמא ואהיה שם בשבילה ככל שאוכל. לא אסביר לה עליו מה שלא אוכל. לא אייפייף עבורה את המציאות. היא ראתה מספיק ומבינה בדיוק מי הוא. ילדים לא טפשים. לא כולם נולדים לתוך מציאות קלה ופשוטה. לא לכולם יש אמא ואבא. חג שמח.

 

[סופת רעמים]

אכזבות, אהבות ופנטזיות

אני חושבת שיש מקום להבדיל בין הקיצוניויות ולא חייבים ללכת על אף אחת מהן. הוא ודאי לא קדוש, הוא הרי נטש והחליט שלא לקחת חלק בחיי ילתדו. עם זאת, זה לא הופך את כל האהבה שלי איתו ואת כל הזוגיות שהיתה לנו לפנטזיה. וזה לא הופך אותו למפלצת נבזית ושפלה, אלא רק לאדם. יש אנשים שהכעס והשנאה עוזרים להם להתמודד. אני לא אחת מהם. אני לא כועסת ולא שונאת, ומשתדלת בכל כוחי להרחיק את הרגשות האלה מתוכי כאשר הם צצים ומופיעים מדי פעם כמנגנון הגנה של הגוף מפני הכאב. ולמה? כיוון שאני מסרבת להפוך לכועסת ומרירה ומסרבת לגדל את ילדתי בתוך אותו כעס ואותה מרירות. ראיתי את זה קורה במשפחות שהתגרשו ואני לא אעשה את זה לילדה שלי. ולא, לא מוטב לחשוב שאין אבא. כי יש אבא. לילדה שלי יש אבא ואת זה היא תדע. ואם יום אחד היא תרצה ללכת ולשאול אותו בעצמה למה, היא תוכל לעשות זאת, כי התשובות שאני אתן לה לא ילמדו אותה לשנוא אותו, לא ילמדו אותה לכעוס עליו, הן ילמדו אותה להכיר בחסרונותיו של האדם ולהבין, והן ילמדו אותה לסלוח. ל ס ל ו ח. אני לא רואה בזה ייפוי של המציאות. אני רואה בזה סגולה לחוזק נפשי וליחסים טובים עם בני אדם. כי אני רוצה לגדל את הילדה שלי להיות אדם אחראי, מבין, רגיש וסלחן, לפתוח את הלב על אף הסיכונים, וגם לדעת להתמודד כשנפגעים. ואני לא רואה בזה תמימות, אינני תמימה, ולא נאיבית, אלא רק אישה שבחרה להרגיש ולהתמודד עם התוצאות. כי בלי הרגשות שלי, אין טעם לחיי. וכך אני רוצה לגדל את ילדתי.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

סופה יקרה, קראי את הודעתך הראשונה

וראי, שהעובדה שלקחנו אותך לצד השני (ההפוך קיצונית) הביאה אותך למקום שהכי נכון להיות בו - לאמצע

תגובה להודעה, כשמה כן היא: תגובה. אומרים שגודל האכזבה כגודל הציפיה והתנגדות ומאבק - רק מגבירים את העוצמה של העימות ועוד. אז כשאת מוציאה משהו, אנחנו משקפים את זה אלו שמסכימים ואלו שרואים אחרת את רואה את עצמך דרך התגובות ומתיישרת. את נשמעת הרבה הרבה יותר מחוזקת צעדי קדימה בעוז ובגאון - יש לך את זה!! את נשמעת הרבה פחות כואבת. קדימה!! התארגני וחזרי אלינו - עכשיו, הכל יסתדר

 

[סופת רעמים]

ימים טובים יותר, ימים טובים פחות

יש ימים, כמו אתמול, ש"הוא" מעסיק אותי כל שניה של היממה. ולא משנה מה אני עושה ולא משנה כמה אני עסוקה ולא משנה כמה טוב או רע אני מרגישה הוא נמצא בתוך הראש שלי ומתחפר לי בפצעים וזה כואב כואב כואב ואני כל כך מתגעגעת... אתמול היה יום כזה, בחצות התמוטטתי במיטה סחוטה מכל הכאב. היום יום טוב. היום אני יותר שקולה, פחות מתגעגעת, פחות אוהבת ופחות כואבת. אבל עד הפעם הבאה. ואני יראה את הפעם הבאה הזאת. ובכלל, היום באה לה ההקאה הראשונה שלי עם הבחילות שכבר ננמשכות שבועיים. זו היתה חוויה נוראה ביותר ואני מקווה שלא תחזור על עצמה. ואני מוכרחה לציין שאני נורא גאה בעצמי, כי אחרי שגמרתי להקיא את נשמתי ושכבתי במיטה בוכה ואומללה, קיללתי את כל העולם ואחותו, אבל לא קיללתי אותו, ואפילו לא חשבתי לרגע "להאשים" את הילדה, או את ההריון. וחוצמזה אין לי הרבה מה להגיד היום - עצבנו והרגיזו אותי וכשאני עצבנית אני בדרך כלל חזקה והגיונית ולא נגררת לדמעות וכאב. בקיצור, היום יותר טוב מאתמול, אבל אני מחכה כבר שיעבור הסופשבוע הזה כדי שאדע קצת יותר מה קורה איתי... ובכלל, הכי אני מאחלת לעצמי כרגע זה להצליח לנתק אותו ולהפסיק לכאוב ולהתגעגע כל כך. מה דעתכם, יש לי סיכוי להצליח? אה וכמובן שלא ימשיכו ההקאות האלה, כי היום כמעט ונשברתי. המון נשיקות לכולם.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

עם הזמן, הרווח בין הימים הרעים יגדל

וזה יעשה את החיים יותר פשוטים. לגבי בחילות וכאלו... את לוקחת ויטמינים להיריון? שותה מספיק? הימנעי ממעברים חדים משכיבה או ישיבה לעמידה ו... סבלנות! אצל הרוב זה עובר אחרי חודש שלישי.

 

[סופת רעמים]

בוקר טוב!

כן אני לוקחת ויטמינים והריח שלהם הורג אותי אבל אני מצליחה איכשהו לא להקיא אותם. ניסיתי כמה סוגים וזה הכי סביר. לגבי שותה מספיק אני שותה אבל כנראה לא ממש מספיק, אני שותה כמה שאני יכולה רק שאני לא שתיינית גדולה, אני משתדלת מאוד אבל זה לא כמויות אדירות. ואני באמת מקווה שזה יעבור כי זו הרגשה ממש איכסה! שיהיה לכם יום נהדר!

 

[חגית אמא של אלה]

סופה יקרה ../images/Emo23.gif

אני מאוד לא מזדהה עם דברייך ולכן קצת קשה לי להגיב. הרגשתי ככה עד שלב כלשהו, ואז פיתום נפל האסימון : "מי בנאדם מדהים? האיש הזה שאמר לי שהלוואי שאפול מהמדרגות והתינוק שבבטן שלי ימות? האיש שכל כך נחמד ונדיב לכולם ובחיים לא שלח לבת שלו אגורה שחוקה?. תודה לאל שהוא לא פה כדי "לתת לה" את מה שהוא יודע!!, כי ברגעים שהכי הייתי צריכה אותו בעולם- ראיתי מה הוא ידע לתת!!! כלום!!". כשהבת שלי היתה בת חמישה שבועות והעפתי את האיש האומלל הזה מחיינו, יחד איתו הגיעה ההבנה שתרומת זרע לא הופכת אותו לאבא. אבא לוקח את הילד שלו לטייל בעגלה, מחליף לו חיתול, שר לו. מגדל אותו !. ובכל יום שעובר אני גאה בעצמי יותר ויותר על ההחלטה שנעשתה אז ועל העבודה הקשה והתהליך שעברתי. כי אני רואה תוצאות. ההתפכחות תיקח לך זמן, אבל תאמיני לי שיום אחד תסתכלי אחורה ותהיי המומה מאיזה מרחק עברת לבד ולאן הגעת. האיש שאת מתארת הוא לא "אבא". הוא איש חסר אחריות שנעלם כשאת צריכה אותו כאילו שהוא לא קשןר לכל זה. ימים יגידו. אולי הוא כן יחזור לתמונה ותחיו באושר ובעושר. אני, אחרי יחס כזה, לא רציתי. יכולה רק לשלוח לך

ים וירטואלים מעבר לים ולקוות שהכאב יקהה ויחלוף. זה צריך להיות הזמן הכי מרגש בחיים שלך.

 

[א ו ר י ג מ י]

בנות, אבא זה אבא זה אבא, נקודה.

ואמא זה אמא זה אמא, נקודה. אבא שזנח ילד לא מפסיק להיות אבא. הוא רק הופך לאבא שזנח ילד. זו שיפלות נמוכה מהסוג המתועב, אבל אין טעם לעוות ולפתל את העובדות. יש לי אח שמסרב לקיים קשר עם ביתו כבר הרבה שנים. היא בחורה בוגרת היום, אחרי צבא, ובחורה נפלאה על פי כל אמת מידה, ולקח לה הרבה שנים לבנות התייחסות רגשית מאוזנת לנושא הזה, ולהמשיך לחיות את חייה. הלואי שהיא היתה ביתי. אולי פעם אספר לכם סיפור מדהים בהקשר הזה, אם תרצו. והיה לי אבא נפקד-נוכח, מה שקוראים. הוא היה בא כל יום הביתה ישר מהעבודה, ולא יוצא שוב עד למחרת בבוקר, ובכל זאת, הוא לא היה שם כאבא. היתה לו נוכחות שקטה ומאיימת, אבל שיחה, חום, חיבוק, אהבה, נשיקה - כלום. ואין לכם מושג כמה ביקשתי מאימי שתתגרש מהאבא הקר והמתנכר והמרביץ והמעליב הזה. תודה לאל שהיא פחדה להישאר לבד. וקשה לי לומר מי פגעה בנו יותר. ורק אחרי הרבה שנים, ומשבר קשה ואלים, הוא שלח לי מכתב נוגע ללב שקשה לי לספר עליו עכשו. אז מה יותר קשה לילד, מי מכל חכמות הפורום תאמר לי? אבא שאיננו וההיעדרות שלו היא נתון אקסיומטי, או אבא שנמצא הרבה מהזמן, אבל איננו נגיש? מה ישבור יותר לב של ילד? ואיך יגדלו ילדיו? איזה הורים יהיו? הרבה שנים אחרי כן הייתי פעיל מאוד והרבה זמן בצוותי סיוע לסדנאות (בעיקר איי. אמ. וג´ויספרינג, למי שמכירה), והבדיחה עלי היתה שרק צריך לומר לידי את אחת המילים אבא-אמא-ילד, ואני מתחיל לבכות. לקח לי המון המון זמן להוריד לפחות חלק מהמשא מעל גבי. אני לא נכנס פה לסיפורים ופירוטים. אנחנו שלושה אחים, וכל אחד תפס את המציאות בדרכו שלו, והפיק את הלקחים האישיים שלו, ובנה לו את העתיד שלו. המשותף היחיד לשלושתנו הוא שלמיטב ידיעתי, אף אחד מאיתנו לא מדבר עם האחרים. ואפילו לא רבנו. אפילו לא ברוגז. רק ניתוק. נו? באמת, בנות. הכאב של כולכן באמת נוגע בליבי במקום עמוק וכאוב. אבל אין-אבא-בבית אומר רק שאין אבא בבית, ולא שאם הוא היה בבית, היה יותר טוב. האידיאליזציה שאנחנו עושים לבני זוג שעזבו אותנו, או להורים שמתו, היא בפירוש התאמת ההיסטוריה לצרכינו. מי שעזב אותנו, לא ראוי לנו! אין לכן מושג כמה הייתי נותן עכשו בשביל כוס קפה של אחה"צ עם אבי, או עם אימי. ואין לכם מושג איזה מעבר ענק זה בשבילי לומר את זה היום. ואם המקלדת שלי כבר רצה מאליה... לאחר שהתגרשתי, היו המריבות הקשות והצעקות והדמעות והיאוש הנורא והעורכדינים והילדה באמצע והחותנת המסכסכת וכל מרכיבי הטלנובלה. היום, אנחנו נוסעים לחופשות ביחד, עושים ארוחות משותפות, תומכים אהדדי ו - כבר סיפרתי? - אני אפילו אורח קבוע אצל המשפחה שלה בערבי ראש השנה ופסח. זה תוצר של עבודה מסיבית של ויתורים מצד שנינו, רגשיים וחומריים, וסליחה עצמית, וסליחה לאחר, והפיכת טובת הילדה לפוקוס ולקריטריון קבוע. חלק מההצלחה הזאת אנחנו חייבים לעורך הדין שייצג אז את אשתי (שאמר:"אני לא רוצה שיהיה ביניכם אף מנצח, כי המפסידה תהיה רק הבת שלכם"), ולעורך הדין שפניתי אליו כעבור שנה כדי לפתוח מחדש את כל ההסכם כדי שאוכל לראות את ביתי באופן סדיר ("אני לא מייצג אותך, ואתה גם לא הולך יותר לאף עורך דין אחר שייצג אותך. אתה לא הולך לבית משפט ואתה לא נוגע בהסכם הזה."), ולעצמנו, וביחוד לביתי, שלא הצליחה להחזיר אותנו להיות זוג - אבל עזרה מאוד לשקם את הידידות בינינו. יעני, יש בינינו כימיה, אבל לא ביולוגיה... הגזמתי. כמה כתבתי, וואו. טוב, זה מין יום כזה. בחגים אני עוד מרגיש לפעמים בודד קצת (אבל זה ממש בסדר, הלו, אני אוהב את זה, באמת, בנות, זה בסדר, ברצינות) ועושה לי טוב להתפלסף. אז תודה שנתתם לי לנפח לכן את הראש ולבכות לכן על הכתף, חדוריות מקסימות שלי.

 

[העקשנית]

|לאוריגמי-תודה ששיתפת אותנו!../images/Emo24.gif

בהחלט מבינה על מה אתה מדבר. מרגש מאד מה שסיפרת על עורכי הדין שסידרו לכם בסוף את הפרידה כמו שצריך. מבחינתי-אתה מוזמן לפרסם את פרטיהם בכל מקום כדי שאולי יצילו עוד נפשות-זאת מצווה לדעתי! ואכן-אבא פיזי בבית לא בהכרח עושה את זה ל"יש אבא"-מנסיון. אבא שלי היה אצלינו היום. אז נכון שיש לי אבא, אבל זה עדיין כלכך רחוק מהאבא שהייתי רוצה וצריכה שיהיה לי. שיחות נפש וכו´-חסר לי. הוא סגור. בקיצור-היה לי כוח לקרוא אותך-אז הרוחתי. שיהיה רק טוב.

 

[רק אביגיל]

../images/Emo24.gif ובלי תשובות לכל השאלות

שהעלית.

 

[רותם111]

../images/Emo140.gifאוריגמי יקר

תודה על השיתוף והפתיחות. אני מסכימה איתך לחלוטין שאבא זה אבא טוב או רע. אך אל לנו לשכוח שאבא זה לא רק מי שמשפריץ את הזרע (סליחה על הבוטות). אבא זה גם האיש שמטפל ומחבק ומספר סיפורים. כך שיש אבא ביולוגי ויש אבא. אני מקווה שיום אחד יהיה לעובר שלי אבא מהסוג השני כי מהאבא מהסוג הראשון לא בטוח שתצמח לו הישועה.

 

[סופת רעמים]

יחי ההבדל

חגית יקרה, הסיפור שלנו שונה בתכלית. מזעזע אותי לשמוע שאבי ילדתך איחל לך ליפול מהמדרגות ולהפיל. ביננו המצב היה ונותר שונה. הוא מעולם לא איחל לי דבר שכזה. הילדה שלנו לא היתה מקרית, שנינו רצינו בה, שנינו חלמנו עליה. אמנם כאשר המציאות הכתה בפניו הוא שכח הכל, ושוב נזכר, ושוב שכח, והתחפר והסתגר במציאות הכואבת שלו תוך התעלמות מכאיבה מן המציאות הזוגית של שנינו ומן החלום שמשותף שקורם עור וגידים. פתאום הכל הפך מאיים ולצערי הוא בחר בדרך הקלה. אך כמו שאמרתי, ועודני מתעקשת להאמין, זה לא הופך אותו לאדם רע. לא הופך אותו למפלצת כמו שכל חבריי מנסים לומר לי. הוא אדם ורק אדם, סך הכל גבר שלא ידע להתמודד עם התוצאות. אז נכון שאני לעולם לא הייתי נוטשת אדם אהוב בשעה שכזו. נכון שאני לעולם לא הייתי בוחרת בדרך כזו. נכון שאצלי תחושת האחריות גוברת תמיד על הרצון לברוח או להגן על עצמי. אבל זו אני, והוא זה לא אני. ואני מכירה בחולשותיו האנושיות שהביאו אותו למקום בו הוא בחר להיות, מנותק, הרחק מאיתנו, לא מעורב. ועם כל זאת ברגעים שהייתי זקוקה לו יותר מכל הוא לא היה שם, ופשוט למדתי להזדקק פחות, לא להזדקק לו, או לסמוך על עצמי או על אחרים שכן אפשר לסמוך עליהם. זה היה משבר קשה ואני בטוחה שהוא עוד ישוב. אך הצער שלי עכשיו הוא לא עליי. אני עם הכאב שלי אתמודד כי אני חזקה, כי עברתי דברים קשים יותר בחיי, כי אני הולכת להיות אמא, כי אני מוכרחה. הצער שלי הוא על הילדה שאני הולכת להביא אל העולם, הצער שלי על שהיא לא תזכה לצדדים הנפלאים שאני הכרתי באבא שלה. ואני מקווה מאוד שלא יגיע היום שבו אשפוט אותו. שמתי לי למטרה בחיי לא לשפוט אנשים כיוון שלעולם אין לדעת לאן יקחו אותנו החיים. יש שיר של סטינג שאומר:

Don´t judge me, you could be me in another life, in another set of circumstances​

ואכן, אני אעשה זאת לבד. ואני בטוחה שיום אחד כמו שאת אומרת אסתכל אחורה ואהיה גאה בעצמי על כל מה שהצלחתי להשיג בעצמי, ועל כברת הדרך שעברתי עם ולמען ילדתי, אך עם זאת אני בטוחה שגם אם הכאב יקהה ויחלוף, הזכרון וההערכה כלפיו לא יחלפו, ואולי יום אחד הוא ישנה את דעתו ויחליט לתת לילדה שלו קצת אבא.

 

[חגית אמא של אלה]

סופה !!!

כשכתבתי "לא מזדהה עם דברייך" התכוונתי שהרקע של הסיפורים שלנו שונה (ואני יודעת זאת היטב משיחתנו). חזרתי וקראתי עכשיו את מה שכתבתי לך וראיתי שזה לא יצא ברור באופן שרציתי. לא מזדהה כי הרקע שונה ולכן קשה לי לשים אותך במקומך ולדעת מה עובר עלייך. כמובן שלא התכוונתי שאינך צודקת ברגשותייך או שקשה לי להבין על מה את מדברת. אני מקוה שלא פגעתי בך חס וחלילה כי את אדם מדהים. לפעמים הראש שלי רץ יותר מהר מקצב ההקלדה ואני לא מבטאה בדיוק את מה שרציתי. אני יודעת שתהיי אמא נהדרת ואוהבת לילדך. אוהבת אותך, חגית

 

[סופת רעמים]

מתוקה

פגעת בי?? מה פתאום פגעת בי. הבנתי בדיוק את כוונתך כשכתבת שאת לא יכולה להזדהות. לפעמים הייתי מעדיפה שדברים יתגלגלו אחרת כדי שהכאב יהפוך למיאוס אבל הם לא... תפסיקי להתנצל כי הבנתי בדיוק למה התכוונת, ואני יודעת כמה הסיפורים שלנו שונים. בכל אופן אני באמת מקווה שאהיה אמא טובה מקווה שתהיי כאן שוב מאוחר יותר ונוכל לקשקש קצת.