הולכת לקראת
New member
פתאום אני מגלה
איך הייתה פראיירית כל השנים איך בעלי הרוויח כל כך הרבה כסף חסכונות,בגדים,בילויים,חגיגות לא היה בבית כמעט,ישן לפחות 3 פעמים מחוץ לבית,כשאני נשארתי בבית עם הילד ולא ממש הצלחתי לפרנס את עצמי(כי יש לנו חשבונות נפרדים) איך אני נאבקת במינוסים והוא צובר לו וקונה לו איך אני הולכת עם נעליים מלפני 3 שנים והוא כל שנה קונה לו שני זוגות איך אני לא קניתי לעצמי בגדים כבר כמה עונות(2 חולצות ב 30 שקל בקיץ זה לא נחשב,נכון?) והוא קונה לו כל הזמן בגדים חדשים כי "אני עובד בעבודה ייצוגית אז אני חייב להראות נורמלי" ואיך הוא מטפח את תחביב הצלילה שלו בקניית ציוד וביגוד תואם ויקר נורא "כי אני עובד נורא קשה אז מגיע לי להנות מתחביבים בשעות הפנאי" ומה איתי? מה,אני לא מכבסת?לא מבשלת?לא מנקה את הבית?לא מגדלת לו את הילד? אני מתקמצנת על עצמי ואפילו כוס קפה עם חברה לא מעיזה לפרגן לעצמי. איך אני שהייתי תמיד מוקפת המון חברים?מצליחה בכל עבודה,מחוזרת,שמחה,מבלה,הפכתי לעכבר בית שכל עולמו זה הילד? ושלא תבינו אותי לא נכון,אני אוהבת את הילד הזה אהבת נפש,הוא האור שלי,אבל כואב לי עליו שאין לו כמעט אבא בבית וכואב לי על הפעמים המעטות בהן אני חסרת סבלנות אליו כי כבר אין לי כח ואני רוצה לפעמים גם משהו אחר... אני יודעת אני אשמה בהכל אני נתתי לכל זה לקרות וטיפחתי אותו על חשבוני ועכשיו אני הולכת להודיע לו שמתגרשים ומקווה לעשות את זה עם הכי פחות מלחמות אבל נראה לי שהקמצנות שלו והאגואיסטיות שלו יסבכו את כל הסיפור
איך הייתה פראיירית כל השנים איך בעלי הרוויח כל כך הרבה כסף חסכונות,בגדים,בילויים,חגיגות לא היה בבית כמעט,ישן לפחות 3 פעמים מחוץ לבית,כשאני נשארתי בבית עם הילד ולא ממש הצלחתי לפרנס את עצמי(כי יש לנו חשבונות נפרדים) איך אני נאבקת במינוסים והוא צובר לו וקונה לו איך אני הולכת עם נעליים מלפני 3 שנים והוא כל שנה קונה לו שני זוגות איך אני לא קניתי לעצמי בגדים כבר כמה עונות(2 חולצות ב 30 שקל בקיץ זה לא נחשב,נכון?) והוא קונה לו כל הזמן בגדים חדשים כי "אני עובד בעבודה ייצוגית אז אני חייב להראות נורמלי" ואיך הוא מטפח את תחביב הצלילה שלו בקניית ציוד וביגוד תואם ויקר נורא "כי אני עובד נורא קשה אז מגיע לי להנות מתחביבים בשעות הפנאי" ומה איתי? מה,אני לא מכבסת?לא מבשלת?לא מנקה את הבית?לא מגדלת לו את הילד? אני מתקמצנת על עצמי ואפילו כוס קפה עם חברה לא מעיזה לפרגן לעצמי. איך אני שהייתי תמיד מוקפת המון חברים?מצליחה בכל עבודה,מחוזרת,שמחה,מבלה,הפכתי לעכבר בית שכל עולמו זה הילד? ושלא תבינו אותי לא נכון,אני אוהבת את הילד הזה אהבת נפש,הוא האור שלי,אבל כואב לי עליו שאין לו כמעט אבא בבית וכואב לי על הפעמים המעטות בהן אני חסרת סבלנות אליו כי כבר אין לי כח ואני רוצה לפעמים גם משהו אחר... אני יודעת אני אשמה בהכל אני נתתי לכל זה לקרות וטיפחתי אותו על חשבוני ועכשיו אני הולכת להודיע לו שמתגרשים ומקווה לעשות את זה עם הכי פחות מלחמות אבל נראה לי שהקמצנות שלו והאגואיסטיות שלו יסבכו את כל הסיפור
