AceMagician
New member
פשוט לשפוך את הלב...
שלום לכולם,
אני חדש פה.
אני פשוט מחפש מקום שאני יכול לשפוך בו את הלב. על הכל.
אני בן 24,
יש לי לא מעט דברים טובים בחיים: יש לי משפחה שאוהבת אותי; יש לי קבוצת חברים, שמאז שהכרתי אותם, החיים שלי השתנו מקצה אחד לקצה אחר, בצורה חיובית כמובן. שהם שם בשבילי בשביל כל דבר ואנחנו יחד כמעט כל הזמן (ממש כמו בHow I met your mother); לפני חצי שנה עברתי לגור לבד בדירה משלי, שמכילה את כל מה שאני אוהב ואת מי שאני; יש לי עבודה מעולה, רכב, סלולארי, הרבה אחריות ולאחרונה גם קידום לתפקיד ניהולי ואחריות על עובד שיעבוד תחתיי.
כל אחד לפעמים מסתכל על מה שחסר לו בחיים. ואם מצמצמים לדברים החשובים (איש כראות עיניו יחליט לעצמו), אז כן, חסר לי תואר, שאני עדיין לא יודע לאן ללכת; לעקב אחרי החלום (קולנוע), או ללכת למקומות ריאליים (מנהל עסקים וכיוב').
הדבר השני חסר לי הרבה יותר. זוגיות.
אני בן 24 ועדיין לא הייתה לי זוגיות אמיתית. וזה מפריע לי. מאוד.
לא הייתה לי High school sweetheart, למרות שהייתה לי "חברה" בערך חודשיים.
לא הייתה לי זוגיות שהחזיקה יותר משבועיים פה ושם.
תמיד זה נגמר, או כי זה לא מה שחיפשתי, או להיפך.
אני מרגיש כאילו חסר לי סוג של Plugin בראש, שיגיד לי, שינחה אותי, שיכווין אותי לגשת לבחורה ולהגיד לה משהו יפה, להחמיא לה, ומשם לתת לזה לזרום.
ברגע האמת, אלא אם יש לי כמות אלכוהול מסויימת בדם, אני לא אלך למישהי ואבקש את מספר הטלפון שלה.
אני לא מאלה שמשוויצים, כי אני די מרגיש עניו.
אבל אני נראה לא רע, הולך למכון כושר. משקיע מעבר למה שאני מצפה; ולמרות שאין קוביות בצבע שוקו, אני נראה יחסית לא רע. וזה רק בשנים האחרונות (לא הייתי להיט בתיכון - הפריחה הייתה רק בצבא).
אני מרגיש שאני רוצה מישהי שנראית טוב מבחוץ כמו שהיא טובה מבפנים; ואני ממש לא שופט לפי מראה חיצוני, לא אני. אני מכבד אדם לפי הפנימיות שלו קודם.
אבל אני רוצה מישהי שתגרום לי להחסיר פעימה בפעם הראשונה שאני רואה אותה.
אבל כל סיפור לא יכול להסתיים עם מה שבחוץ לא?
אז מה עם מה שבפנים?
ברור לי שזה לא פורום הכרויות, אבל אם כבר אז כבר;
אני רוצה שהיא תקבל אותי כמו שאני, עם כל הקוורקס, עם כל התחביבים המוזרים שלי (לא כאלה מוזרים, אבל נגזים).
כאשר אני רוצה לשבת ולראות איזו סדרת מד"ב, פנטזיה או אפילו מצויירת, היא או תצטרף, או שתזרום ותהיה לידי/על המחשב או בכל מקום שבא לה (עניין כזה של איזון, לא?)...
אני מאוד דאגן, אני אוהב לתת, אני אוהב לגרום לאנשים שאני מחבב ואוהב אושר, לתת להם דברים גשמיים שיגרמו לעיניים שלהם לצאת מהחורים; ומצד שני, גם דברים פחות גשמיים, כמו שיחה טובה, עצה פה ושם, ולדעת שהייתי שם בשבילהם,
כמו שהם שם בשבילי כשאני צריך. גם אם לפעמים אני לא מודה בזה.
לא מזמן, הכרתי מישהי כזו, וחשבתי לרגע שמצאתי מישהי שעונה לי על כל הציפיות.
אבל גם זה נגמר, כי "לא היה לה זמן כרגע לזוגיות. החיים שלה פתאום הועמסו יותר מידי ע"י עבודה חדשה וכד'".
זה לא שבר אותי. כי אני אולי רגיל לדחייה, רגיל ללהיות לבד.
ואני לא יודע מה אני מחפש כבר. אולי סטוץ? אולי סטוץ שיתפתח למשהו אחר?
אולי זוגיות אמיתית שתחזיק לנצח?
אני אשכרה מקנא בכל אלה שיש להם בת זוג כל כך הרבה זמן. שהם אומרים לי לפעמים שהיא משגעת אותם. ואני קורא לזה לפעמים "צרות של עשירים".
בגדול, אני לא יודע מה אני כותב פה, כמו שאני יודע בדיוק מה כתבתי ומה מקומה של כל מילה בפוסט הזה.
אני יודע מה לעשות, כמו שאני בור לגמרי.
ולמרות שכל מה שכתבתי נראה כמו בלאגן מוחלט, זה הכי מסודר שאני יכול להוציא את זה, לעומת מה שעובר לי בראש.
אבל אני לא מחפש רחמים, אני לא מחפש ידידים או ידידות נוספים שיגידו לי "זה בסדר, זה יגיע, תהיה סבלני".
כמו שראיתם, אני גם לא יודע מה אני באמת מחפש. מה אני באמת רוצה מעצמי, או מהחיים שלי כרגע.
אבל חסר לי משהו, כמו שידעתי לכתוב את זה ולפרט את זה במאה דרכים שונות,
אני לא יכול ללכת ברחוב או במסיבה או בכל מקום אחר או הזדמנות ולהגיד "את זה אני רוצה".
שלום לכולם,
אני חדש פה.
אני פשוט מחפש מקום שאני יכול לשפוך בו את הלב. על הכל.
אני בן 24,
יש לי לא מעט דברים טובים בחיים: יש לי משפחה שאוהבת אותי; יש לי קבוצת חברים, שמאז שהכרתי אותם, החיים שלי השתנו מקצה אחד לקצה אחר, בצורה חיובית כמובן. שהם שם בשבילי בשביל כל דבר ואנחנו יחד כמעט כל הזמן (ממש כמו בHow I met your mother); לפני חצי שנה עברתי לגור לבד בדירה משלי, שמכילה את כל מה שאני אוהב ואת מי שאני; יש לי עבודה מעולה, רכב, סלולארי, הרבה אחריות ולאחרונה גם קידום לתפקיד ניהולי ואחריות על עובד שיעבוד תחתיי.
כל אחד לפעמים מסתכל על מה שחסר לו בחיים. ואם מצמצמים לדברים החשובים (איש כראות עיניו יחליט לעצמו), אז כן, חסר לי תואר, שאני עדיין לא יודע לאן ללכת; לעקב אחרי החלום (קולנוע), או ללכת למקומות ריאליים (מנהל עסקים וכיוב').
הדבר השני חסר לי הרבה יותר. זוגיות.
אני בן 24 ועדיין לא הייתה לי זוגיות אמיתית. וזה מפריע לי. מאוד.
לא הייתה לי High school sweetheart, למרות שהייתה לי "חברה" בערך חודשיים.
לא הייתה לי זוגיות שהחזיקה יותר משבועיים פה ושם.
תמיד זה נגמר, או כי זה לא מה שחיפשתי, או להיפך.
אני מרגיש כאילו חסר לי סוג של Plugin בראש, שיגיד לי, שינחה אותי, שיכווין אותי לגשת לבחורה ולהגיד לה משהו יפה, להחמיא לה, ומשם לתת לזה לזרום.
ברגע האמת, אלא אם יש לי כמות אלכוהול מסויימת בדם, אני לא אלך למישהי ואבקש את מספר הטלפון שלה.
אני לא מאלה שמשוויצים, כי אני די מרגיש עניו.
אבל אני נראה לא רע, הולך למכון כושר. משקיע מעבר למה שאני מצפה; ולמרות שאין קוביות בצבע שוקו, אני נראה יחסית לא רע. וזה רק בשנים האחרונות (לא הייתי להיט בתיכון - הפריחה הייתה רק בצבא).
אני מרגיש שאני רוצה מישהי שנראית טוב מבחוץ כמו שהיא טובה מבפנים; ואני ממש לא שופט לפי מראה חיצוני, לא אני. אני מכבד אדם לפי הפנימיות שלו קודם.
אבל אני רוצה מישהי שתגרום לי להחסיר פעימה בפעם הראשונה שאני רואה אותה.
אבל כל סיפור לא יכול להסתיים עם מה שבחוץ לא?
אז מה עם מה שבפנים?
ברור לי שזה לא פורום הכרויות, אבל אם כבר אז כבר;
אני רוצה שהיא תקבל אותי כמו שאני, עם כל הקוורקס, עם כל התחביבים המוזרים שלי (לא כאלה מוזרים, אבל נגזים).
כאשר אני רוצה לשבת ולראות איזו סדרת מד"ב, פנטזיה או אפילו מצויירת, היא או תצטרף, או שתזרום ותהיה לידי/על המחשב או בכל מקום שבא לה (עניין כזה של איזון, לא?)...
אני מאוד דאגן, אני אוהב לתת, אני אוהב לגרום לאנשים שאני מחבב ואוהב אושר, לתת להם דברים גשמיים שיגרמו לעיניים שלהם לצאת מהחורים; ומצד שני, גם דברים פחות גשמיים, כמו שיחה טובה, עצה פה ושם, ולדעת שהייתי שם בשבילהם,
כמו שהם שם בשבילי כשאני צריך. גם אם לפעמים אני לא מודה בזה.
לא מזמן, הכרתי מישהי כזו, וחשבתי לרגע שמצאתי מישהי שעונה לי על כל הציפיות.
אבל גם זה נגמר, כי "לא היה לה זמן כרגע לזוגיות. החיים שלה פתאום הועמסו יותר מידי ע"י עבודה חדשה וכד'".
זה לא שבר אותי. כי אני אולי רגיל לדחייה, רגיל ללהיות לבד.
ואני לא יודע מה אני מחפש כבר. אולי סטוץ? אולי סטוץ שיתפתח למשהו אחר?
אולי זוגיות אמיתית שתחזיק לנצח?
אני אשכרה מקנא בכל אלה שיש להם בת זוג כל כך הרבה זמן. שהם אומרים לי לפעמים שהיא משגעת אותם. ואני קורא לזה לפעמים "צרות של עשירים".
בגדול, אני לא יודע מה אני כותב פה, כמו שאני יודע בדיוק מה כתבתי ומה מקומה של כל מילה בפוסט הזה.
אני יודע מה לעשות, כמו שאני בור לגמרי.
ולמרות שכל מה שכתבתי נראה כמו בלאגן מוחלט, זה הכי מסודר שאני יכול להוציא את זה, לעומת מה שעובר לי בראש.
אבל אני לא מחפש רחמים, אני לא מחפש ידידים או ידידות נוספים שיגידו לי "זה בסדר, זה יגיע, תהיה סבלני".
כמו שראיתם, אני גם לא יודע מה אני באמת מחפש. מה אני באמת רוצה מעצמי, או מהחיים שלי כרגע.
אבל חסר לי משהו, כמו שידעתי לכתוב את זה ולפרט את זה במאה דרכים שונות,
אני לא יכול ללכת ברחוב או במסיבה או בכל מקום אחר או הזדמנות ולהגיד "את זה אני רוצה".
