פשוט להיות. איתך
פשוט להיות. איתך
ניצן. ואני מול החלון רואה ירח מדהים מולי, וחושבת שאותו ירח בדיוק מעלייך וזה מקרב... אפילו אם רק קצת... היי... לא החלטתי עדיין אם לומר לילה טוב, או בוקר טוב, השעה עכשיו ממש מאוחרת, חצות וקצת, והנה חולף לו עוד יום שלא שמעתי את קולך... מה שלומך? אתה בטח תוהה מה זה המכתב הזה. האמת? אין לי תשובה מדוייקת. ישבתי בשיעור, וחשבתי עליך. אני יושבת בכיתה, מסתכלת במחברת מסתכלת על המורה, על הח`ברה מסביב ורואה משהו אחר,חושבת על משהו אחר לגמרי.. מה אתה אומר? ככה בגרות לא תהיה לי,אה? את המכתב הזה כבר כתבתי פעם אחת. זאת הפעם השניה בעצם. החלטתי שנמאס לי מהמצב הדפוק הזה, וזאת הדרך הכי טובה שמצאתי באותו רגע, עדיין לא כל כך מאמינה שאתה באמת קורא אותו עכשיו. הפעם הראשונה יצאה כל כך מבולבלת וכל כך מלאת רגשות ומטען שהחלטתי (בשבילך) שאתה לא ``צריך``, את זה... לא יודעת מתי תקבל את מה שאני כותבת כאן, אם אחרי או לפני שנדבר, אבל לא יכולה להתאפק יותר (ונמאס לי להשאיר הודעות) פשוט חייבת להגיד את מה שאני חושבת, את מה שבלב שלי זה שכבר לא כל כך בטוחה שיכול לעמוד בכל זה... אתה קורא את זה עכשיו, ושום דבר לא מנוסח. אני יכולה לנסח את מה שאני רוצה לומר לך, אבל לא יכולה לנסח את מה שאני מרגישה. כל המחשבות שלי נחשפות כאן בפניך, כל התהיות, הרגשות, ואתה יכול לעשות איתן מה שאתה רוצה... כמו שאתה יודע לעשות כל כך טוב, אני רק לא בטוחה שאני כבר יכולה לעשות עם זה מה שאני רוצה. לא רוצה או מוכנה להיות נסיון. אני לא אחד מהנסיונות שלך, אני הדבר האמיתי. ואם זה מה שאתה צריך אז תדע מה לעשות. לא מוכנה להפגע יותר. אמרו לי שאהבה לא נגמרת ככה. אמרו לי שאם אומרים משהו זה רק מתוך כוונה, ומכולה, ומכל הלב והראש והבטן- והנשמה. אמרו גם שאני לא מגיעה לך. שאתה לא שווה את זה. שמי שלא יודע לקבל, אבל יודע לרצות לקחת ובשביל לתת הוא מחכה לסימן, לא מגיע לו אחת כמוני. אמרו. ונשארו בחיים. ניצני- השם הזה כל כך מתאים לך. אתה יודע שהאהבה הראשונה שלי, ההוא שהיית שם בשבילי אחריו, הסביר לי פעם את הקטע הזה, עם השמות. שום דבר לא מקרי, הוא אמר, ואני רואה בכל יום כמעט כמה שהוא צדק, כמה ששמות אומרים המון. אתה ניצן, עוד לא נפתחת. אני יודעת שקשה לך, זה תמיד לוקח זמן, רק שואלת עת עצמי, ככה בשקט, אבל שתשמע גם אתה- מה יקרה, כשתפתח...? אני מפחדת... כבר לא תהיה ניצן.. כל כך לא יודעת מה אני רוצה, איך להגדיר לך הכל. לא יודעת מה זה קשר בעצם, אני לא מצפה ממך לכלום, כבר למדתי שזה לא בריא. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני או מעצמך וגם לא בטוחה שאתה יודע, לא יודעת מה אני רוצה משנינו. רק דבר אחד אני יודעת: אני רוצה אותך. איתי. עכשיו. ונכון שאתה רחוק עכשיו, ישן לך וחולם... ואני כאן, יושבת בחושך - אני יודעת שזה אפשרי. אני יודעת. וגם אתה יודע, אבל אולי לא מודע. מה עוד צריך לעשות בשביל שתבין את זה? אז אתה אומר שאתה לא מבין מה קורה עם החיים שלך. ואני כבר שבועיים מנסה להגיד לך שאני לא מבינה מה קורה עם שלי, שהכל כל כך מבולבל אצלי ואתה לא ממש עוזר... ואתה דווקא יכול. ואני לא בטוחה לזה שאתה מודע לכך שאני מנסה... אתה מבין? זה הכל עניין של מודעות... זאת לא הפעם הראשונה שלי. גם שלך לא. לקח לי המון זמן להתגבר עליו, והיית סיבה לא קטנה לפקיחת העיניים שלי, והבטחתי לעצמי שאני לא נכנסת למשהו עכשיו עוד פעם. אין לי כוח. לא עכשיו. והנה אתה בא..ונכנס לי לחיים... הכל נראה עכשיו אחרת. אני אחרת. מחפשת דברים אחרים. לומדים מטעויות, או מסתם דברים שפשוט לא הלכו או הסתדרו ולא הייתי קוראת להם טעויות בכלל, ואני כבר מבדילה בין קשר בריא למשהו לא כל כך. זאת החלטה של שני אנשים- מה שקורה ביננו. לא מדברת איתך על מחויבויות, אתה יודע שאני מפחדת מהמילה הזאת אולי יותר ממך, בעצם בטוח... לא אוהבת הגדרות. לא צריכה אותן. וכמה שאתה צריך אותן... לא מספיק לך לדעת שאני איתך, שאני שלך? רוצה שהכל יהיה יותר פשוט, בלי משחקים, אין לי כוח לשחק יותר, לא רוצה להישבר, לא רוצה להתפרק, *רוצה טוב, פשוט, .* למה אני מספרת לך את כל זה... רק אלוהים יודע, ואני לא בטוחה שגם הוא תמיד מבין. תעצום את העיניים ותחשוב שאתה שומע אותי, את הקול שלי, שאומר הכל, שאתה רואה אותי את העיניים שלי... עכשיו, אם עשית את זה, אתה בטוח מבין יותר טוב... מחכה שתראה, ולא נצטרך לעצום עיניים יותר אני. ספטמבר, 2000. XXX הוא ירד לאילת, לחשוב, עם עצמו, בשקט, ולא שמעתי ולא ידעתי מה היו מחשבותיו מאז. לפני שלושה שבועות הודעה. קול מוכר שכבר הספקתי להדחיק שוב מהדהד לי בראש.. ``חזרתי`` הוא אמר לי (ואני רציתי לנתק...) ``חשבתי`` הוא הוסיף (ואני נאלמת, חשבת מספיק...) ``קיבלתי את המכתב שלך, את יודעת`` (כן...ומאז אתה שותק) ``החלטתי ש...`` (מתאמצת לא לשמוע את המילים שלו יותר, מפחדת...) ``אני רוצה אותך. איתי`` את המילים האחרונות, כבר לא שמעתי.
פשוט להיות. איתך
ניצן. ואני מול החלון רואה ירח מדהים מולי, וחושבת שאותו ירח בדיוק מעלייך וזה מקרב... אפילו אם רק קצת... היי... לא החלטתי עדיין אם לומר לילה טוב, או בוקר טוב, השעה עכשיו ממש מאוחרת, חצות וקצת, והנה חולף לו עוד יום שלא שמעתי את קולך... מה שלומך? אתה בטח תוהה מה זה המכתב הזה. האמת? אין לי תשובה מדוייקת. ישבתי בשיעור, וחשבתי עליך. אני יושבת בכיתה, מסתכלת במחברת מסתכלת על המורה, על הח`ברה מסביב ורואה משהו אחר,חושבת על משהו אחר לגמרי.. מה אתה אומר? ככה בגרות לא תהיה לי,אה? את המכתב הזה כבר כתבתי פעם אחת. זאת הפעם השניה בעצם. החלטתי שנמאס לי מהמצב הדפוק הזה, וזאת הדרך הכי טובה שמצאתי באותו רגע, עדיין לא כל כך מאמינה שאתה באמת קורא אותו עכשיו. הפעם הראשונה יצאה כל כך מבולבלת וכל כך מלאת רגשות ומטען שהחלטתי (בשבילך) שאתה לא ``צריך``, את זה... לא יודעת מתי תקבל את מה שאני כותבת כאן, אם אחרי או לפני שנדבר, אבל לא יכולה להתאפק יותר (ונמאס לי להשאיר הודעות) פשוט חייבת להגיד את מה שאני חושבת, את מה שבלב שלי זה שכבר לא כל כך בטוחה שיכול לעמוד בכל זה... אתה קורא את זה עכשיו, ושום דבר לא מנוסח. אני יכולה לנסח את מה שאני רוצה לומר לך, אבל לא יכולה לנסח את מה שאני מרגישה. כל המחשבות שלי נחשפות כאן בפניך, כל התהיות, הרגשות, ואתה יכול לעשות איתן מה שאתה רוצה... כמו שאתה יודע לעשות כל כך טוב, אני רק לא בטוחה שאני כבר יכולה לעשות עם זה מה שאני רוצה. לא רוצה או מוכנה להיות נסיון. אני לא אחד מהנסיונות שלך, אני הדבר האמיתי. ואם זה מה שאתה צריך אז תדע מה לעשות. לא מוכנה להפגע יותר. אמרו לי שאהבה לא נגמרת ככה. אמרו לי שאם אומרים משהו זה רק מתוך כוונה, ומכולה, ומכל הלב והראש והבטן- והנשמה. אמרו גם שאני לא מגיעה לך. שאתה לא שווה את זה. שמי שלא יודע לקבל, אבל יודע לרצות לקחת ובשביל לתת הוא מחכה לסימן, לא מגיע לו אחת כמוני. אמרו. ונשארו בחיים. ניצני- השם הזה כל כך מתאים לך. אתה יודע שהאהבה הראשונה שלי, ההוא שהיית שם בשבילי אחריו, הסביר לי פעם את הקטע הזה, עם השמות. שום דבר לא מקרי, הוא אמר, ואני רואה בכל יום כמעט כמה שהוא צדק, כמה ששמות אומרים המון. אתה ניצן, עוד לא נפתחת. אני יודעת שקשה לך, זה תמיד לוקח זמן, רק שואלת עת עצמי, ככה בשקט, אבל שתשמע גם אתה- מה יקרה, כשתפתח...? אני מפחדת... כבר לא תהיה ניצן.. כל כך לא יודעת מה אני רוצה, איך להגדיר לך הכל. לא יודעת מה זה קשר בעצם, אני לא מצפה ממך לכלום, כבר למדתי שזה לא בריא. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני או מעצמך וגם לא בטוחה שאתה יודע, לא יודעת מה אני רוצה משנינו. רק דבר אחד אני יודעת: אני רוצה אותך. איתי. עכשיו. ונכון שאתה רחוק עכשיו, ישן לך וחולם... ואני כאן, יושבת בחושך - אני יודעת שזה אפשרי. אני יודעת. וגם אתה יודע, אבל אולי לא מודע. מה עוד צריך לעשות בשביל שתבין את זה? אז אתה אומר שאתה לא מבין מה קורה עם החיים שלך. ואני כבר שבועיים מנסה להגיד לך שאני לא מבינה מה קורה עם שלי, שהכל כל כך מבולבל אצלי ואתה לא ממש עוזר... ואתה דווקא יכול. ואני לא בטוחה לזה שאתה מודע לכך שאני מנסה... אתה מבין? זה הכל עניין של מודעות... זאת לא הפעם הראשונה שלי. גם שלך לא. לקח לי המון זמן להתגבר עליו, והיית סיבה לא קטנה לפקיחת העיניים שלי, והבטחתי לעצמי שאני לא נכנסת למשהו עכשיו עוד פעם. אין לי כוח. לא עכשיו. והנה אתה בא..ונכנס לי לחיים... הכל נראה עכשיו אחרת. אני אחרת. מחפשת דברים אחרים. לומדים מטעויות, או מסתם דברים שפשוט לא הלכו או הסתדרו ולא הייתי קוראת להם טעויות בכלל, ואני כבר מבדילה בין קשר בריא למשהו לא כל כך. זאת החלטה של שני אנשים- מה שקורה ביננו. לא מדברת איתך על מחויבויות, אתה יודע שאני מפחדת מהמילה הזאת אולי יותר ממך, בעצם בטוח... לא אוהבת הגדרות. לא צריכה אותן. וכמה שאתה צריך אותן... לא מספיק לך לדעת שאני איתך, שאני שלך? רוצה שהכל יהיה יותר פשוט, בלי משחקים, אין לי כוח לשחק יותר, לא רוצה להישבר, לא רוצה להתפרק, *רוצה טוב, פשוט, .* למה אני מספרת לך את כל זה... רק אלוהים יודע, ואני לא בטוחה שגם הוא תמיד מבין. תעצום את העיניים ותחשוב שאתה שומע אותי, את הקול שלי, שאומר הכל, שאתה רואה אותי את העיניים שלי... עכשיו, אם עשית את זה, אתה בטוח מבין יותר טוב... מחכה שתראה, ולא נצטרך לעצום עיניים יותר אני. ספטמבר, 2000. XXX הוא ירד לאילת, לחשוב, עם עצמו, בשקט, ולא שמעתי ולא ידעתי מה היו מחשבותיו מאז. לפני שלושה שבועות הודעה. קול מוכר שכבר הספקתי להדחיק שוב מהדהד לי בראש.. ``חזרתי`` הוא אמר לי (ואני רציתי לנתק...) ``חשבתי`` הוא הוסיף (ואני נאלמת, חשבת מספיק...) ``קיבלתי את המכתב שלך, את יודעת`` (כן...ומאז אתה שותק) ``החלטתי ש...`` (מתאמצת לא לשמוע את המילים שלו יותר, מפחדת...) ``אני רוצה אותך. איתי`` את המילים האחרונות, כבר לא שמעתי.
) ענבל