פשוט לא עוזב אותי.../images/Emo83.gif
כתבתי פה כמה הודעות בעבר, אם מישהו זוכר. בעוד 10 ימים בערך זה יהיה חצי שנה לפרידה שלי מיותם (כן, שנינו בנים, לשנינו קוראים יותם, מוזר). עדיין לא התגברתי. היה לי קשה נורא בהתחלה, ברמות שקשה להסביר. עבר הרבה זמן מאז, והיום? טוב לי. באמת. הכל עם המשפחה טוב, בבית ספר אני מצליח באופן מסחרר, אני והחברים שלי (אלו מהבית ספר) התקרבנו באופן משמעותי מאוד, יש לי כסף, אני הולך לפסיכולוג, אני עושה את אותם דברים כמו כל תלמיד י"א- מתכונן למסע לפולין, לומד נהיגה. באמת באמת שטוב לי. אבל אז פתאום אני נזכר בו. מדמיין אותו לידי. נזכר ברגעים היפים והפחות יפים שהיו לנו ביחד. נזכר כמה מדהים הרגשתי אז, כשהכל התחיל. בחיים לא חשבתי שמישהו כמוהו יסתכל עליי, וזה קרה, וזה היה הכי טוב בעולם. לאט-לאט זה התחיל להתפורר, כמו חלק גדול ממערכות היחסים בעולם. הפרידה לא הייתה יפה (בלשון המעטה), הרבה מריבות- ולבסוף הכל נגרר לניתוק קשר. בהתחלה? הרגשתי זוועה. נורא. התמוטטתי, התפרקתי. לאט-לאט זה עבר, התרכזתי בדברים אחרים. עשיתי הכל כדי לשכוח אותו. ניתקתי קשר עם אנשים שהזכירו לי אותו, יצאתי מאותה ביצת רכילות (שנקראת גם בפי אנשים פורום "גאווה צעירה" בתפוז) שגררה אותי למטה בכל הסיפור הזה בלי למצמץ בכלל. אותו פורום הכיל את החברים הבאמת טובים שלי, אבל גיליתי שהוא מלא בלא יותר מחרא טהור. מהבחינה הזו בכלל לא קשה לי. אני שמח שהתנתקתי מהמקום הזה שכבל אותי, אני מרגיש משוחרר. נעים לי לראות שאני כן התקדמתי לאנשהו וכן יכול לראות מה הציק לי בפורום הזה ובאנשים שם, להסתכל אחורה ולראות שגם אני התנהגתי ככה, להיגעל מזה ולדעת שזהו, זה נגמר. גם יותם היה בפורום, וההתנתקות מהפורום הייתה כמובן קשורה גם אליו. בעקבות הפרידה והחיפוש אחר דברים שיעסיקו אותי פניתי להשקעה בלימודים- תלמיד טוב תמיד הייתי, אבל השנה, מרוב הרצון הזה לשכוח אותו, לא קיבלתי באף מבחן מתחילת השנה ציון שהיה מתחת ל-90. עבדתי, ואני עדיין עובד כל-כך קשה כדי לשמור על זה וכדי שרק יהיה לי מה לעשות. התחושה שליוותה אותי לאורך הפרידה מכיוון החברים שלי הייתה "אויש נו, עברו שלושה חודשים/ארבעה חודשים (תתאימו לבד את הזמן), תתגבר על זה". נפגעתי עד עמקי נשמתי. בשלב מסויים הרגשתי מעולה, ובאמת שבמשך תקופה ארוכה הכל היה מצויין והייתי בטוח שאכן המשכתי הלאה. לא חשבתי עליו בכלל. התרכזתי בכל הטוב שהיה לי. בשבועיים-שלושה האחרונים חזרה ההרגשה המעיקה. הקשה הזאת. אני חושב עליו בכל יום, הרבה מאוד. הוא לא עוזב אותי. הייתי מאוהב עד מעל לראש. אני מנסה לחשוב מה גרם לי להרגיש ככה, ובאמת שלא מצליח. יש לו חרא אופי. הוא לא כזה יפה. הוא פוזאיסט. אני מניח שפשוט לא ידעתי את כל הדברים האלה בהתחלה. הוא היה נראה לי מושלם. והוא לא. ועכשיו? הכל חזר. בגדול. אני מוצא את עצמי חושב עליו בכל לילה כשאני הולך לישון. זה כאילו חזרתי אחורה בזמן ארבעה חודשים אחורה. והקטע הוא- אני לא מאוהב בו. אני לא. אני מרגיש שאני לא. אני לא הייתי רוצה אותו בחזרה. אני מתגעגע אל משהו. אני לא יודע אם זה אליו, או אל איך שהרגשתי, או ללא יודע מה. הפסיכולוג, שאני הולך אליו כבר כמה שנים אבל עשיתי הפסקה וחזרתי בגלל הפרידה לפני חצי שנה, עוזר לי מאוד. במשך 50 דקות, פעם בשבוע, אני יושב ומדבר על יותם. מבין מה לעזאזל היה שם ולמה זה לא עוזב אותי. אבל לפעמים פשוט נמאס לי מהכל. נמאס לי לדבר, נמאס לי לנתח, נמאס לי להבין. נמאס לי ממנו. אני מסתובב עם המחשבות על יותם בתוכי בלי לספר לאף אחד מלבד הפסיכולוג. ההרגשה שהתפתחה אצלי, שבעצם אסור לי לדבר אליו ליד החברים שלי כי חל על זה חוק ההתיישנות, מתחזקת ולא משחררת אותי. אני רוצה לשבת ולהגיד לידידה שלי שפשוט אני לא יכול יותר. שתשמע אותי, שתעזור לי. אבל יודע שהתגובות הראשוניות יהיו "מה? עדיין? חשבתי שעבר לך..". אני לא אוכל לשאת את זה. ובעקבות כל הקיצוצים החברתיים שעשיתי (שדווקא באמת שהצילו אותי ועשו לי יותר מטוב), לא נשארו הרבה אנשים כאלה שאוכל לדבר איתם. ואני צריך. אני צריך מילים של חבר. אני צריך חיבוק. אני רוצה מישהו שלא יישב מולי על הספה המזדיינת ויהנהן. אני רוצה מישהו שירגיש אותי. שיבין שכואב לי. באמת כואב לי. שלא יגיד לי כלום. שרק יחבק אותי ושיבטיח שיהיה בסדר. תוך כדי שאני כותב יורדות לי דמעות ואני בעצם חושב "אתה שומע את עצמך? נשמע כאילו אתה חוזר לשורשים של גאווה צעירה..". וכן, הייתי דכאוני, הייתי מתוסכל, הייתי לא יותר מילד מטומטם שנסחף לשואו עוד יותר מטומטם של אנשים שחושבים שלחתוך זה מגניב. והתרחקתי מזה כמו מאש. הבנתי שזה רע ובמשך כל-כך הרבה זמן הרגשתי טוב יותר, בוגר יותר, מרוחק יותר. חזק יותר. איך קרה שפתאום הכל חזר? איך זה שרע לי שוב? שאני שוב בוכה בפני אנשים זרים על הבעיות שלי? אני לא יודע מה רציתי לומר כאן. באמת שלא. אני לא יודע למה כתבתי את זה. את הכל. אני לא מבין איך כל זה קרה. אני לא יודע מה אני צריך, או ממי אני צריך. אבל אני צריך משהו, זה בטוח.
כתבתי פה כמה הודעות בעבר, אם מישהו זוכר. בעוד 10 ימים בערך זה יהיה חצי שנה לפרידה שלי מיותם (כן, שנינו בנים, לשנינו קוראים יותם, מוזר). עדיין לא התגברתי. היה לי קשה נורא בהתחלה, ברמות שקשה להסביר. עבר הרבה זמן מאז, והיום? טוב לי. באמת. הכל עם המשפחה טוב, בבית ספר אני מצליח באופן מסחרר, אני והחברים שלי (אלו מהבית ספר) התקרבנו באופן משמעותי מאוד, יש לי כסף, אני הולך לפסיכולוג, אני עושה את אותם דברים כמו כל תלמיד י"א- מתכונן למסע לפולין, לומד נהיגה. באמת באמת שטוב לי. אבל אז פתאום אני נזכר בו. מדמיין אותו לידי. נזכר ברגעים היפים והפחות יפים שהיו לנו ביחד. נזכר כמה מדהים הרגשתי אז, כשהכל התחיל. בחיים לא חשבתי שמישהו כמוהו יסתכל עליי, וזה קרה, וזה היה הכי טוב בעולם. לאט-לאט זה התחיל להתפורר, כמו חלק גדול ממערכות היחסים בעולם. הפרידה לא הייתה יפה (בלשון המעטה), הרבה מריבות- ולבסוף הכל נגרר לניתוק קשר. בהתחלה? הרגשתי זוועה. נורא. התמוטטתי, התפרקתי. לאט-לאט זה עבר, התרכזתי בדברים אחרים. עשיתי הכל כדי לשכוח אותו. ניתקתי קשר עם אנשים שהזכירו לי אותו, יצאתי מאותה ביצת רכילות (שנקראת גם בפי אנשים פורום "גאווה צעירה" בתפוז) שגררה אותי למטה בכל הסיפור הזה בלי למצמץ בכלל. אותו פורום הכיל את החברים הבאמת טובים שלי, אבל גיליתי שהוא מלא בלא יותר מחרא טהור. מהבחינה הזו בכלל לא קשה לי. אני שמח שהתנתקתי מהמקום הזה שכבל אותי, אני מרגיש משוחרר. נעים לי לראות שאני כן התקדמתי לאנשהו וכן יכול לראות מה הציק לי בפורום הזה ובאנשים שם, להסתכל אחורה ולראות שגם אני התנהגתי ככה, להיגעל מזה ולדעת שזהו, זה נגמר. גם יותם היה בפורום, וההתנתקות מהפורום הייתה כמובן קשורה גם אליו. בעקבות הפרידה והחיפוש אחר דברים שיעסיקו אותי פניתי להשקעה בלימודים- תלמיד טוב תמיד הייתי, אבל השנה, מרוב הרצון הזה לשכוח אותו, לא קיבלתי באף מבחן מתחילת השנה ציון שהיה מתחת ל-90. עבדתי, ואני עדיין עובד כל-כך קשה כדי לשמור על זה וכדי שרק יהיה לי מה לעשות. התחושה שליוותה אותי לאורך הפרידה מכיוון החברים שלי הייתה "אויש נו, עברו שלושה חודשים/ארבעה חודשים (תתאימו לבד את הזמן), תתגבר על זה". נפגעתי עד עמקי נשמתי. בשלב מסויים הרגשתי מעולה, ובאמת שבמשך תקופה ארוכה הכל היה מצויין והייתי בטוח שאכן המשכתי הלאה. לא חשבתי עליו בכלל. התרכזתי בכל הטוב שהיה לי. בשבועיים-שלושה האחרונים חזרה ההרגשה המעיקה. הקשה הזאת. אני חושב עליו בכל יום, הרבה מאוד. הוא לא עוזב אותי. הייתי מאוהב עד מעל לראש. אני מנסה לחשוב מה גרם לי להרגיש ככה, ובאמת שלא מצליח. יש לו חרא אופי. הוא לא כזה יפה. הוא פוזאיסט. אני מניח שפשוט לא ידעתי את כל הדברים האלה בהתחלה. הוא היה נראה לי מושלם. והוא לא. ועכשיו? הכל חזר. בגדול. אני מוצא את עצמי חושב עליו בכל לילה כשאני הולך לישון. זה כאילו חזרתי אחורה בזמן ארבעה חודשים אחורה. והקטע הוא- אני לא מאוהב בו. אני לא. אני מרגיש שאני לא. אני לא הייתי רוצה אותו בחזרה. אני מתגעגע אל משהו. אני לא יודע אם זה אליו, או אל איך שהרגשתי, או ללא יודע מה. הפסיכולוג, שאני הולך אליו כבר כמה שנים אבל עשיתי הפסקה וחזרתי בגלל הפרידה לפני חצי שנה, עוזר לי מאוד. במשך 50 דקות, פעם בשבוע, אני יושב ומדבר על יותם. מבין מה לעזאזל היה שם ולמה זה לא עוזב אותי. אבל לפעמים פשוט נמאס לי מהכל. נמאס לי לדבר, נמאס לי לנתח, נמאס לי להבין. נמאס לי ממנו. אני מסתובב עם המחשבות על יותם בתוכי בלי לספר לאף אחד מלבד הפסיכולוג. ההרגשה שהתפתחה אצלי, שבעצם אסור לי לדבר אליו ליד החברים שלי כי חל על זה חוק ההתיישנות, מתחזקת ולא משחררת אותי. אני רוצה לשבת ולהגיד לידידה שלי שפשוט אני לא יכול יותר. שתשמע אותי, שתעזור לי. אבל יודע שהתגובות הראשוניות יהיו "מה? עדיין? חשבתי שעבר לך..". אני לא אוכל לשאת את זה. ובעקבות כל הקיצוצים החברתיים שעשיתי (שדווקא באמת שהצילו אותי ועשו לי יותר מטוב), לא נשארו הרבה אנשים כאלה שאוכל לדבר איתם. ואני צריך. אני צריך מילים של חבר. אני צריך חיבוק. אני רוצה מישהו שלא יישב מולי על הספה המזדיינת ויהנהן. אני רוצה מישהו שירגיש אותי. שיבין שכואב לי. באמת כואב לי. שלא יגיד לי כלום. שרק יחבק אותי ושיבטיח שיהיה בסדר. תוך כדי שאני כותב יורדות לי דמעות ואני בעצם חושב "אתה שומע את עצמך? נשמע כאילו אתה חוזר לשורשים של גאווה צעירה..". וכן, הייתי דכאוני, הייתי מתוסכל, הייתי לא יותר מילד מטומטם שנסחף לשואו עוד יותר מטומטם של אנשים שחושבים שלחתוך זה מגניב. והתרחקתי מזה כמו מאש. הבנתי שזה רע ובמשך כל-כך הרבה זמן הרגשתי טוב יותר, בוגר יותר, מרוחק יותר. חזק יותר. איך קרה שפתאום הכל חזר? איך זה שרע לי שוב? שאני שוב בוכה בפני אנשים זרים על הבעיות שלי? אני לא יודע מה רציתי לומר כאן. באמת שלא. אני לא יודע למה כתבתי את זה. את הכל. אני לא מבין איך כל זה קרה. אני לא יודע מה אני צריך, או ממי אני צריך. אבל אני צריך משהו, זה בטוח.
לפני כמה חודשים התחיל להתפתח משהו ביני לבין מישהו שהיה ידיד טוב שלי. הוא היה מאוהב בי, אני משער שהייתי צריך נחמה ונסחפתי ביחד איתו. אחרי תקופה שבה התקרבנו ודיברנו והיינו בקשר חזק יותר, הכל נסחף קצת יותר מדי בלילה אחד בבית שלו, הלילה שהיכה בי בעצם שעדיין לא התגברתי על יותם. העניין הזה עם אותו ידיד לא עשה לי רע. אני מניח שיצאתי מניאק, זה ברור. מבחינתי אני הייתי צריך לעבור את זה, להיות עם מישהו אחר, כחלק מהתהליך הזה של לשכוח. של להתעסק במשהו אחר. היום בדיעבד אני מסתכל לאחור ומבין שזו הייתה טעות, אבל אני לא הייתי משנה אותה אם היה לי הכוח. לגבי להכיר אנשים אחרים? אני באמת לא יודע איך. בעבר האינטרנט שימש לי ככלי העיקרי בשביל היכרויות עם בנים, ובגלל הסיפור עם יותם וכל מה שזה גרם לי החלטתי שזה פשוט לא מתאים לי. קשה לי עם העניין הזה של האינטרנט, אני חושב שזה עולם מזוייף מאוד. מעבר לזה, אין כל-כך מקומות אחרים. אני גר במושב שמוגדר כחור קטן ברמת השרון, אין תחבורה ציבורית, אין רישיון נהיגה (עדיין)- אין לאן או איך לצאת. וחוץ מזה, אני מאמין (אף-על-פי שזו קלישאה שחוקה..) שאהבה לא מחפשים, אהבה באה לבד. ככה לפחות היה לי עד היום. למה אני מתגעגע? קשה לי לומר. עדיין לא הבנתי את זה בעצמי. קשה לי להבדיל ולהפריד בינו, בין יותם, לבין התחושה שהוא נתן לי- פשוט מהסיבה הפשוטה שהוא היה זה שסיפק לי את התחושה הזאת. להיזכר בתחושה פירושו להיזכר בו, אם אני רוצה ואם לא. בימים אלה אני מנסה להבין את כל הקטע הזה אצל הפסיכולוג, לנסות לחפור קצת לעומק בעצמי. אני מקווה שתהיה תשובה מתישהו. תודה.
