פשוט לא מבינה..
כשזה רק שנינו הוא הכי נחמד אליי בעולם. אנחנו מגיעים לרגעים בשיחה שהוא חושף את הצד היותר רציני ועמוק שלו. מצד אחד הוא מאוד משוחרר ופתוח לידי ואנחנו צוחקים הרבה, ומצד שני אני מרגישה שהוא גם מאוד זהיר - חושש להגיד את הדבר הלא נכון, או שיביך את עצמו איכשהו. כאילו הוא זורק מסרים לאויר ומתוך התגובה שלי מנסה "לפענח" אותי איכשהו
כשאנחנו בחברה הכול שונה. הוא ציני וקריר, לפעמים מבטל אותי באדישות או מתעלם לחלוטין. פשוט קשה להאמין שזה אותו האדם.
מה עושים עם זה?
כשזה רק שנינו הוא הכי נחמד אליי בעולם. אנחנו מגיעים לרגעים בשיחה שהוא חושף את הצד היותר רציני ועמוק שלו. מצד אחד הוא מאוד משוחרר ופתוח לידי ואנחנו צוחקים הרבה, ומצד שני אני מרגישה שהוא גם מאוד זהיר - חושש להגיד את הדבר הלא נכון, או שיביך את עצמו איכשהו. כאילו הוא זורק מסרים לאויר ומתוך התגובה שלי מנסה "לפענח" אותי איכשהו
כשאנחנו בחברה הכול שונה. הוא ציני וקריר, לפעמים מבטל אותי באדישות או מתעלם לחלוטין. פשוט קשה להאמין שזה אותו האדם.
מה עושים עם זה?