פרשת מקץ

[יצחק וולסטר]

פרשת מקץ

פרשת מקץ " ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם.." החלום המפורסם של פרעה על שבע הפרות שמנות ושבע פרות הדקות שאוכלות את השמנות. שר המשקים נזכר ביוסף ומציע לפרעה להביאו כדי שיפתור את החלום. יוסף פותר את החלום: 7 שנות שפע ו 7 שנות רעב. הוא מציע לפרעה לאגור מזון בשנות השפע לאותן שנות המצוקה. " ויצברו-בר.. והיה האכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב.." פרעה ממנה את יוסף על הפרויקט ונותן לו את כול הסמכויות. " אתה תהיה על- ביתי ועל פיך ישק כל עמי.." הוא מעניק ליוסף גם שם מצרי חדש: צפנת-פענח, וגם שידוך טוב, את אסנת בת פוטיפרע כהן אן לאישה. יוסף מתחיל לעבוד. "ויצבר יוסף בר כחול הים.." נולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים. עוברים השנים השמנות ומתחיל הרעב. יוסף פותח את המחסנים ומתחיל למכור. " ויבאו בני-ישראל לשבר בתוך הבאים כי- היה הרעב בארץ כנען.." יוסף עוצר את אחיו ומאשים אותם בריגול. הם מספרים על עצמם, על אביהם ועל האח הקטן שנשאר בבית. יוסף דורש הוכחה. הוא עוצר את שמעון כבן ערובה ודורש להביא את בנימין הקטן. הם יוצאים עמוסים ובדרך מגלים שגם כספם הוחזר. מגיעים הביתה ומספרים ליעקב את הדברים. יעקב נחרד. " אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כלנה.." ראובן מרגיע אותו ומבטיח אישית להחזיר את שמעון ובנימין בשלום. יעקב מתנגד לשלוח את בנימין. " כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך והורדתם את שיבתי ביגון שאולה.." אבל הרעב מציק ואין ברירה. יעקב מתרצה ושולח אותם עם מתנות, עם כסף ועם בנימין. כאשר הם מגיעים נעצרים מיד בשער העיר. הם מובאים אל בית יוסף. הם מפחדים וחושבים שזה בגלל הכסף שנמצא מוחזר בפעם הקודמת. הם מתנצלים ומסבירים שלא ידעו מי שם את הכסף באמתחתם, והנה הם מחזירים אותו. אבל יוסף מזמין אותם לארוחת צהריים. הם מכינים את המתנות כדי לרכך את לב יוסף. יוסף שואל על אביהם: " השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?" הם משיבים בחיוב. יוסף רואה את בנימין אחיו הקטן ומתרגש. הוא יוצא החוצה כדי שלא יראו אותו בוכה. אחר כך מתאפק, רוחץ את פניו וחוזר. הוא משחרר אותם יחד עם שמעון. יוסף מצווה את אנשיו לצייד אותם בבר " כל אשר יוכלו לשאת.." לשים באמתחת בנימין את הגביע שלו. האחים יוצאים לדרך שבעי רצון. " הם יצאו את העיר לא הרחיקו.." משמר מצרי דלק אחריהם ועצר אותם. " למה שלמתם רעה תחת טובה?.." מאשימים אותם שגנבו את הגביע של האדון. הם נבוכים, אומרים: " לא גנבנו דבר, בבקשה חפשו, אם תמצאו את הגביע אצלנו נהיה עבדים כולנו". המצרים מוצאים את הגביע בשק של בנימין. כולם חוזרים אל יוסף. " ויפלו לפניו ארצה.." "אין לנו מה לומר נהיה עבדים שלך כולנו" אומרים לו. יוסף אומר לא! " האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם". * זה הפרק הראשון בסיפור המרגש ביותר בתורה. המפגש הגורלי בין האח האבוד למשפחתו. הוא גם רומז על כך שתמיד יש סגירת מעגל לטוב ולרע. זה גם במקרה של שר המשקים ששכח את יוסף, אבל כשהיה לו אינטרס אישי שלו מיד נזכר בו. שבת שלום

 

[הפלאות של עליזה1]

עוד הסברים לפרשת השבוע

חנוכה בימים ההם בזמן הזה מביא המדרש שהמשכן שנבנה במדבר ע"י משה נשלם בכ"ה בכסלו, אולם נשאר ולא הוקם עד לר"ח ניסן, אזי הקים משה את המשכן. ר"ח ניסן אינו סתם תאריך, הוא מציין את תחילת החודש הראשון מבחינת ציון הזמנים להסתוריה של עם ישראל. לעומתו כ"ה בכסלו אינו תאריך הקשור להתחדשות הלבנה, כי אם דוקא להופעת החמה המתחילה להתגבר. בזמן זה מסתיים התהליך של התמעטות האור בעולם והיום מתחיל להתארך והלילה להתקצר. ובימי החשמונאים תוקן העניין ונחנך המקדש מחדש בכ"ה בכסלו לאחר שטיהרו אותו מטומאתו. אנו רגילים לשמוע על המתח הקיים בין ישראל ליוון, על מלחמתה של יוון בדת היהודית ולא ביהודים, וכד'. ואמנם קיים עימות בין התרבות השכלתנית היוונית לבין מוסר הקודש הישראלי. ובכ"ז יש מקום לאוצרות התרבותיים היוונים בעולם היהודי. וגם יוון יכולה לקבל את אור היצירה האלקית של ישראל יחד עם שאר תרבויות העולם, כפי שאומר הכתוב "יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם" ואמרו על כך חז"ל: מתי יפת אלקים ליפת? כאשר ישכון באהלי שם. וידוע שיוון מצאצאי יפת הוא והוא המייצג את יפיפותו של יפת, וישראל הינם המייצגים וממשיכים את תורתו של שם. ואמנם לכאורה התקיים החזון של ההשלמה שבין התרבויות כיון שהתנ"ך הפך מצד אחד להיות חלק בלתי נפרד מהתרבות המערבית (הממשיכה את התרבות היוונית) ומאידך כל התרבות המערבית (שכאמור ממשיכה את תרבות יוון) חדרה באורח זה או אחר לתוך עולמנו והינה חלק מהעולם התרבותי הישראלי, בין זמננו. (זאת אולי למעט קומץ קטן המסתגר ולא מוכן לקבל דברים הנחשבים כחיצוניים על אף דבריו של הרמב"ם "קבל את האמת ממי שאמרה", ואולם גם הם מושפעים מכך בצורה זו או אחרת גם אם לא תמיד מוכנים להודות בכך). וא"כ נשאלת השאלה, על מה היה הרעש הגדול של חנוכה? לא זו אף זו, כיצד זכה חנוכה להיות לאחד מהחגים היחידים שיש עליהם קונסנזוס כמעט מקיר אל קיר, וכל החברה היהודית חוגגת אותו? מה בעצם חוגגים אנו בחנוכה? בבואנו לענות על שאלות אלה, נראה כי אחד המאפיינים המעניינים של חנוכה מאיר לנו את ההקבלה העמוקה שבין מאורעות הימים ההם והזמן הזה, בין התקוממותם של החשמונאים לקוממיות הציונית. צריכים אנו להבחין בכך שבניגוד לפורים, חנוכה הוא חג שכל כולו מדרבנן ואין לו שום אזכור גלוי בתנ"ך. ספר מכבים וחשמונאים, אע"פ שנכתב באותה התקופה לא נכלל בסופו של דבר בתוך קורפוס התנ"ך ולעומת אסתר שישנה דרישה של כתבוני לדורות, הממצאים מראים שברוב גרסאות התנ"ך של אותם הימים אין הוא נמצא כלל בתוכו. יתירה מזאת, אין לנו מסכת בתלמוד המוקדשת בעיקרה לדיני חנוכה, בעוד שלגבי פורים יש לנו מסכת מגילה. ענייני חנוכה מוזכרים אגב אורחא במסכת שבת בתוך פרק במה מדליקין, כאשר עוסקת הגמ' בשמנים ובפתילות המתאימות להדלקה בשבת. ככלל המימרא התלמודית השייכת לנושא היא: נס חנוכה לא ניתן להיכתב. יחד אם זאת, כאשר דנה הגמרא בברכה שאנו מברכים על הדלקת נרות החנוכה, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר (של) חנוכה", שואלת על כך הגמ' שאלה מוזרה: "והיכן צוונו?", שהרי כפי שאמרנו, דווקא אין לכך שום יסוד בספרות התורנית. הגמ' מציעה בתחילה תירוץ "דתי": "מלא תסור מכל אשר יורוך", שהרי הסמיכה התורה את חכמי הדורות לקבוע הלכות לפי הצורך, הזמן והמקום . אבל הגמ' לא מסתפקת בכך. בנושא שלנו, התשובה ה"דתית" לא מספיקה להכיל את היקף הבעיה והיא לא יכולה לענות על השאלה בצורה מספקת. לכן מוסיפה הגמ': "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". היסוד של הציווי להדליק נר חנוכה (ולברך עליו אשר קדשנו במצוותיו וצוונו) אינו מכח הסמכות הרבנית ההלכתית אלא דווקא בכח הזיכרון הלאומי של העם דרך האבות והסבים. במילים אחרות מה שמצווה לנו לדורות לחגוג את חג החנוכה הוא הזהות הלאומית המכירה את עצמה ואת ייעודה. אילו היתה יוון מנצחת, היהדות אולי היתה מתקיימת כדת בין הדתות, והתנ"ך היה רק ספר חשוב עם מקום של כבוד על מדפי הספריה המתורבתת. אבל החזון הנבואי החי היה נעלם. השקפת עולמה של היהדות כשואפת את חזונה ממרום אינה נכס תרבותי, אלא היא דרישה מוסרית. דרישה שאינה מצטמצמת ליחסים הפרטיים של האדם עם שכנו. אלא דרישה שתולה את גורל העולם כולו בצו המוסרי ועל כן קיבלה על עצמה להשפט על פיו ולהביא בכך גאולה לעולם. בחינה זאת שהיתה לאורך משך הגלות כגחלת טמונה מתחת לאפר, התעוררה לחיים מחודשים ויצאה מתוכה להבה להאיר ולחמם כאשר סיבבה ההשגחה האלוקית שיתאפשר מאת העמים התעוררות לאומית בהתאם לרוח הזמנים. ועם ישראל חוזר אל תוך ההסתוריה עם זכרונו הלאומי שלם ותובע את עלבונו מאת העמים. וכמו בימים ההם, בזמן הזה, המאבק אינו כלל על חופש הדת או הפולחן אלא על עצם העובדה שעם ישראל בחייו הלאומיים במובן הפשוט ביותר הוא הוא מרכבה לשכינה שאינה יכולה להתגלות בשלמותה אלא מתוך שלושת השלמויות שישראל מוסר את נפשו עליהם: התורה, העם והארץ. וראוי להזכיר בהקשר זה כי פרשת מקץ המדברת על עלייתו של יוסף – נער עברי הגאה בעבריותו – לגדולה במצרים המייצגת את שיא התרבות העולמית של אותם הימים, תמיד נקראת בחנוכה. כי יוסף הוא הדוגל דוקא בכך שתפקידו של עם ישראל כאור לגוים, דהיינו מי שמאיר להם את הדרך אל אמיתת הערכים של עצמם, מטוהרים מזוהמת האליליות השקרית. כשהיוונים השכיחו את עיניהם של ישראל באומרם להם כתבו לכם על קרן השור –בחינת יוסף בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו – שאין לכם חלק באלקי ישראל, היתה כוונתם לנתק את ישראל מזהותם כגוי קדוש כאילו היתה זו דרכו של יוסף בצאתו על ארץ מצרים, בחיצוניות המתכחשת חלילה לשרשיו. ולא היא. כי דוקא יוסף הוא הנקרא יוסף הצדיק שומר הברית ובעוד שדוד הוא מלך ישראל יוסף הוא כסא מלכותו ושניהם יחד משלימים את השם ואת הכסא – כסא השם בעולם. שבת שלום וחנוכה שמח

 

[עמליה3]

שבת שלום../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif וחג שמח

איזה חג יפה. בחלון דולקת חנוכית שמן (שמן זית) ולידה חנוכית נרות,ולידן פמוטות השבת. היום הייתי בחגיגת חנוכה לנכדתי הקטנה ומה אגיד לכם =ממש הנאה. קודם כל מהקטנטונת שהשתתפה כל כך יפה ומהחגיגה. אני כגננת ומנגנת עשיתי את חגיגות החנוכה עם האקורדיון ביד רקדתיוהתרגשתי , ואילו הפעם ישבתי מהצד שרתי ומחאתי כפים והמנגנת ניגנה והגננת רקדה עם הילדים. ואני יושבת בנחת ולא מזיעה ולא מתעייפת. לכל זמן ועת. תודה לכל הכותבים ליצחק ולעליזה שהאירו עינינו לבדיחות המצחיקות ולעצות הטובות. שבת בלום ומבורך.

 

[erika6]

../images/Emo51.gif לך יצחק שבת שלום וחג שמח

 

[yaely2]

יצחק, ישר כוח../images/Emo45.gifלעליזה ../images/Emo51.gif

שלום כולם, המון תודה ליצחק ואולי אפילו הרבה יותר מתודה, על שמידי שבוע הוא מביא לנו, (ואני תמיד רואה בזאת מתנה אישית לי), את פרשת השבוע. תמיד מעניין, תמיד מקורי ותמיד בזמן. תודה לעליזה שמוסיפה עוד נדבך, בהביאה פרשנויות ממקורות כל כך מעניינים. השבוע גם אני מוסיפה מהרהורי ליבי. פרשת מקץ ביתו

של יעקב בכנען הוא לכאורה בית רגיל, אחד עשר בנים ובת. היה בן אחד שנטרף ואיננו. מדוע "לכאורה" כי כתוב בבראשית פרק לז/35 כתוב שיעקב מאן להתנחם והמשיך לחיות חיי אבל. הצער על מות ילד הוא צער שלא עוזב את האדם עד מותו שלו, אך מטבע הדברים שאדם חוזר לחיי שגרה, עבודה, ארועים משפחתיים ו עוד. כאן מצוין שיעקב לא חזר לחיי היום יום. שואל רש"י מדוע זה קרה? והוא עצמו משיב. שאדם אינו יכול להתנחם על החי אפילו שהוא סבור שהוא מת. שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא (נגזר) על החי יוסף, ילד מפונק מבית טוב, נופל לסיטואציה של משרת בביתו של סריס פרעה (משרת, עוזר) היינו מצפים מהנער הזה שישב, יבכה, יכנס לדיכאון ועוד דברים מסוג זה, אך הילד הזה שהשאירו אותו בבית כדי שלא יצא עם אחיו למרעה (בן 17) מתגלה כאיש עבודה ותושייה, איש נאמן מאוד בגיל הזה ההורמונים עובדים, ומה איכפת לו? היא הרי לא תספר כדי לא להפליל את עצמה, להיפך האישה המפתה הייתה יכולה לזרוק מילה לטובתו בחלונות הכי גבוהים ולקדם אותו. הוא העדיף נאמנות לתפקיד. פוטיפר מגיעה לו אישה בוגדנית, לא כתוב בשום מקום שהוא ברר את העניין. ככה בלי לשאול יוסף שוב מושלך לבור האסורים. עברו שנתיים מאז הבטיח שר המשקים ליוסף לספר על העוול שעשו ליוסף, לכן נמק יוסף שנתיים נוספות בכלא, עד שפרעה חולם חלום ובזכות זה שר המשקים נזכר ביוסף, ויוסף מוזמן לפתור את החלום. יוסף, שבגלל החלומות שלו, אחיו שנאו אותו והשליכו אותו לבור ועבר סבל קשה כל כך,, עכשיו בזכות החלומות קורה דבר הפוך זה בעצם קרש הקפיצה החוצה מהבור. הוא משתחרר מבית סוהר וחלום פרעה הופכו לסגן המלך. פתרון החלום היה ברור. לאחר שבע שנים קשות תבאנה שבע שנות רעב ומצוקה, יוסף נבחר להיות אחראי על הפרוייקט, קיבל מהמלך טבעת וחותם והופך לסגן מלך אימפריית מצריים. בארץ ישראל (כנען דאז) מתכוננים עשרת האחים במצוות אביהם לרדת למצריים לקנות אוכל. יוסף ידע שהם יבואו. הוא תאר לעצמו שהרעב יביא את אחיו אליו. הוא כנראה שם כמה מאנשיו בבקורת הגבולות ציווה עליהם שיזהו את אחיו, והיה להם מודיעין טוב, עובדה שהתחבולה הצליחה והאחים מוצאים את עצמם בבית השליט. מאשימים את עשרת האחים היעקובים בריגול והם עונים על שאלות השליט. השליט שואל במצרית על פרטי משפחתם והמתרגם שואל בעברית ולהיפך, הם בעברית והמתרגם במצרית. הם אינם מזהים את השליט כיוסף אחיהם. יוסף עוצר את שמעון אחיהם כבן ערובה עד שיביאו את בנימין. תוך כדי המתנה מצפונם מתחיל לייסר אותם: הם מדברים חופשי כי המתרגם לא היה בחדר רק השליט, והם היו בטוחים שהשליט אינו מבין דבר. כל הקלפים עכשיו בידי יוסף.