פרשת "וירא":
בס"ד
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"
רש"י מביא כאן את דברי חז"ל, לפיהם אברהם שאל את הקב"ה (בשעה שאמר לו להימנע משחיטת בנו): תחילה הבטחת לי כי ביצחק ייקרא לך זרע, לאחר מכן אמרת לי להעלותו לעולה, וכעת אתה אומר לי שוב 'אל תשלח ידך אל הנער'.
והנה, לכאורה, אברהם אבינו יכול היה להקשות סתירה דומה כבר בשעה שנצטווה להעלות את יצחק לעולה: מצד אחד הבטיח לו הקב"ה "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ומצד שני ציווהו להעלותו לעולה, ומדוע לא הקשה אז?
אלא, שזה היה ,למעשה, הניסיון הגדול של אברהם- שבשעת הציווי עצמו, על אף שיכול היה לשאול שאלות, ועל אף שהיה זה טבעו לשאול ולחקור ולהבין, בכל זאת קיים את הציווי ללא כל שאלה. רק עתה, לאחר שקיים את מה שנצטווה, הרשה לעצמו לשאול בדיעבד לפשר הסתירות, על מנת לחקור ולהבין.
ובכך מובנת היטב הלשון "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה": עכשיו, שהוכחת שטבעך לשאול שאלות ולחקור, ובכל זאת לא שאלת שאלות בעת הציווי, בכך הוכח עד כמה ירא אלוקים אתה. כיצד? אדם שהטבע שלו הוא להימנע משאלות וחקירות, אזי אין בכך חידוש גדול כאשר הוא מקיים את ציווי ה' בלי לשאול שאלות; אך אתה אברהם, שטבעך לשאול ולברר (כפי שאכן שאל אברהם לאחר מעשה), ובכל זאת בשעת הציווי פעלת על פיו מבלי לשאול, זוהי יראת ה' אמתית, וזהו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (על פי הרה"ג שלמה פישר בדרשות בית ישי).
"למה זה צחקת שרה לאמר ... היפלא מה' דבר?"
במדרש מובאים דברי רבי יודן בן רבי סימון, שביאר פסוק זה במשל: מעשה באדם אחד, שהייתה בידו שלשלת של ברזל. לימים ניתקו החוליות זו מזו. פנה לו אותו אדם אל הנפח ושאלו, האם יוכל לתקנם ולהשיבם לשרשרת אחת שלימה. הביט בו הנפח במבט תמה ושאל?: אם להתקין שרשראות של ברזל חדשות אני יודע, למה לא אוכל לתקן את הישנות שנשברו?
כך הוא גם הנמשל: וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר? – אם לברוא בן אדם יכול אני, הייבצר ממני להחזירה לימי נעוריה?
"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"
כאשר נפגש הצדיק רבי חיים מקוסוב עם מחותנו הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, הכינו בני הבית סעודה גדולה לכבודם של שני צדיקים אלה.
רבי ישראל נוהג היה שלא לאכול כמעט מאומה וגם כעת לא שינה ממנהגו, אלא טעם מעט ודחה את הצלחת מעליו.
מחותן יקר – שאל הרבי מקוסוב – מדוע אינכם סועדים את לבכם?
לפני שירדנו לעולם הזה – השיב רבי ישראל – התנינו תנאי מפורש עם הגוף, שלא נרד לעולם הגשמי אלא אם כן יסכים הגוף, שלא ליהנות מהעולם הזה ויסתפק רק בנחוץ לו להחזיק את עצמו.
כאשר שמע את הדברים, הפסיק הרבי מקוסוב את אכילתו ודחה גם הוא את צלחתו מפניו.
שאל אותו רבי ישראל: ואתה מחותן? מפני מה אינך אוכל? האם גם אתה התנית כך עם גופך?
אני לא התניתי כל תנאי – השיב רבי חיים בחיוך – אלא שלימוד גדול למדתי מהנהגת ליל שבת: כאשר שבים מבית הכנסת, מלווים לו לאדם שני מלאכים, ובהגיעו הביתה מברך אותם האדם בברכת "שלום עליכם מלאכי השרת", "בואכם לשלום מלאכי השלום". אולם – המשיך הרבי מקוסוב – עוד בטרם נפתח בסעודת השבת, אנו אומרים: "צאתכם לשלום". מדוע איננו מזמינים אותם לסעודה? האם זו קבלת פנים ראויה?
אלא – סיים הרבי מקוסוב – אנו אומרים כן מפני שאין זה נעים לשבת לסעודה יחד עם מלאכים שאינם אוכלים ושותים...
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
עידו בן יעל
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
לימור בת פנינה (פאולינה)
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
נחמה רייזל בת קריינדל
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!
בס"ד
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"
רש"י מביא כאן את דברי חז"ל, לפיהם אברהם שאל את הקב"ה (בשעה שאמר לו להימנע משחיטת בנו): תחילה הבטחת לי כי ביצחק ייקרא לך זרע, לאחר מכן אמרת לי להעלותו לעולה, וכעת אתה אומר לי שוב 'אל תשלח ידך אל הנער'.
והנה, לכאורה, אברהם אבינו יכול היה להקשות סתירה דומה כבר בשעה שנצטווה להעלות את יצחק לעולה: מצד אחד הבטיח לו הקב"ה "כי ביצחק ייקרא לך זרע", ומצד שני ציווהו להעלותו לעולה, ומדוע לא הקשה אז?
אלא, שזה היה ,למעשה, הניסיון הגדול של אברהם- שבשעת הציווי עצמו, על אף שיכול היה לשאול שאלות, ועל אף שהיה זה טבעו לשאול ולחקור ולהבין, בכל זאת קיים את הציווי ללא כל שאלה. רק עתה, לאחר שקיים את מה שנצטווה, הרשה לעצמו לשאול בדיעבד לפשר הסתירות, על מנת לחקור ולהבין.
ובכך מובנת היטב הלשון "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה": עכשיו, שהוכחת שטבעך לשאול שאלות ולחקור, ובכל זאת לא שאלת שאלות בעת הציווי, בכך הוכח עד כמה ירא אלוקים אתה. כיצד? אדם שהטבע שלו הוא להימנע משאלות וחקירות, אזי אין בכך חידוש גדול כאשר הוא מקיים את ציווי ה' בלי לשאול שאלות; אך אתה אברהם, שטבעך לשאול ולברר (כפי שאכן שאל אברהם לאחר מעשה), ובכל זאת בשעת הציווי פעלת על פיו מבלי לשאול, זוהי יראת ה' אמתית, וזהו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (על פי הרה"ג שלמה פישר בדרשות בית ישי).
"למה זה צחקת שרה לאמר ... היפלא מה' דבר?"
במדרש מובאים דברי רבי יודן בן רבי סימון, שביאר פסוק זה במשל: מעשה באדם אחד, שהייתה בידו שלשלת של ברזל. לימים ניתקו החוליות זו מזו. פנה לו אותו אדם אל הנפח ושאלו, האם יוכל לתקנם ולהשיבם לשרשרת אחת שלימה. הביט בו הנפח במבט תמה ושאל?: אם להתקין שרשראות של ברזל חדשות אני יודע, למה לא אוכל לתקן את הישנות שנשברו?
כך הוא גם הנמשל: וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: "למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מה' דבר? – אם לברוא בן אדם יכול אני, הייבצר ממני להחזירה לימי נעוריה?
"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"
כאשר נפגש הצדיק רבי חיים מקוסוב עם מחותנו הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, הכינו בני הבית סעודה גדולה לכבודם של שני צדיקים אלה.
רבי ישראל נוהג היה שלא לאכול כמעט מאומה וגם כעת לא שינה ממנהגו, אלא טעם מעט ודחה את הצלחת מעליו.
מחותן יקר – שאל הרבי מקוסוב – מדוע אינכם סועדים את לבכם?
לפני שירדנו לעולם הזה – השיב רבי ישראל – התנינו תנאי מפורש עם הגוף, שלא נרד לעולם הגשמי אלא אם כן יסכים הגוף, שלא ליהנות מהעולם הזה ויסתפק רק בנחוץ לו להחזיק את עצמו.
כאשר שמע את הדברים, הפסיק הרבי מקוסוב את אכילתו ודחה גם הוא את צלחתו מפניו.
שאל אותו רבי ישראל: ואתה מחותן? מפני מה אינך אוכל? האם גם אתה התנית כך עם גופך?
אני לא התניתי כל תנאי – השיב רבי חיים בחיוך – אלא שלימוד גדול למדתי מהנהגת ליל שבת: כאשר שבים מבית הכנסת, מלווים לו לאדם שני מלאכים, ובהגיעו הביתה מברך אותם האדם בברכת "שלום עליכם מלאכי השרת", "בואכם לשלום מלאכי השלום". אולם – המשיך הרבי מקוסוב – עוד בטרם נפתח בסעודת השבת, אנו אומרים: "צאתכם לשלום". מדוע איננו מזמינים אותם לסעודה? האם זו קבלת פנים ראויה?
אלא – סיים הרבי מקוסוב – אנו אומרים כן מפני שאין זה נעים לשבת לסעודה יחד עם מלאכים שאינם אוכלים ושותים...
לרפואת:
יוסף בן שרה
יצחק בן יונה
סתיו בת אירית
יהונתן צבי בן שרית מרגלית
בנימין בן זילפה
תמר-מאיה בת אילנה
אבינועם ראובן בן פרחה
נתן בן גילה
דוד יוסף בן רחל
אלעד בן תרז תמר
אופיר בן שרה
אורי בן רחל
אורי בן תמר
רוחמה חיה בת חוה
ציון בת אלונה (א' בצירה)
רינה אליה בת אירה איטה
טובה חיה בת שרה
זיו בן מרגלית
דבורה בת שמחה
מירב בת אסתר
נמרוד בן צפריר
ליאת בת צילה
דבורה בת ציפורה
עודד רפאל בן יונה
אליהו בן נעימה
אופק בן רביד
יאיר יונתן רפאל בן מירב מיכל
נווה בן רעות
שמעון בן סוליקה
הדס בת שרה פוריה
הדסה בת מרה (MERA)
עידו בן יעל
מיכאל בן לאה
הילה בת ליז עליזה
דורי בן אורה
דיזי -זהבה בת נזלו
מזל בת מרים
אורנית בת רות
שמעון בן רחל
לימור בת פנינה (פאולינה)
שלום בן סעדה
רחלי בת לילי אפרת
אסתר בת רחל
אפרת בת דבורה הינדה
דניאל בן הילה שרה
דוד אריה בן מרים
גיטה בת נעכא (NECHA)
אבנר בן סלמה
מאיר בן אסתר
שושנה בת שרה
נתי בן דבורה
אתי אסתר ארנונה בת שרה
אורטל בת יפית
יהודית בת ציונה סינייה
נחמה רייזל בת קריינדל
חסיבה בת חנה
גד בן אסתר
חן בת ענת חנה
צבי בן חביבה
עינב בת רבקה
נילי בת שרה הניה
אייל ראובן בן אורנה נריה
וכל חולי עמו ישראל.
"אל נא רפא נא לה"!
"אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ:
יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת: "
רפואה שלמה ובשורות טובות לכל עם ישראל!
שבת שלום ומבורך!
